פורום הורות (עמוד 52)

זה גיל שאין מה לכעוס וכד', התגובה שאת מתארת שעשית היא מה שהכי נכון לעשות- להרחיק ולהגיד.
יכול להיות שמשהו בילדים שהוא מרביץ להם או באווירה שנוצרת כשהם נמצאים גורם לו להרגיש שפחות שמים לב אליו, ולכן הוא מנסה למשוך תשומת לב? אם כן- מנת יתר של תשומת לב כשהם בסביבה אולי תעזור.

אני לא חושבת שילד בגיל הזה באמת מבין שהוא עושה מעשב שלא נחשב לבסדר. אני לא חושבת שהוא בכלל באמת מבין שהוא מכאיב להם.

אז נשימה עמוקה...וב''ה שאלו צרותייך.
אגב, עולה לי עוד מחשבה. אם הם ירביצו לו בחזרה כל פעם שהוא מרביץ, אולי הוא ילמד שזה לא משתלם לו. אני לא מכירה את הסיטואציה, אבל יש סיטואציות שבהן ילד אחד הופך להיות מעין ''ילד כאפות' של השני, ואז כדאי לעודד אותו להחזיר מכה, כדי ללמד את השני המרביץ שלא כדאי לו להתעסק איתו יותר...
אז אולי לא הייתי מעודדת את בני הדודים להרביץ לו, אבל אם זה קורה, לא הייתי ממהרת להגיב לזה אלא נותנת.לעניינים להתפתח מעצמם. (כמובן, בלי להגיע למרות רציניות...)

זה מאד אופיני לגיל, צריך לשים לב לתגובה שלנו שלא מחזקת את ההתנהגות.

אין צורך להרבות בדיבורים הרי הסברת לו והוא יודע שזה אסור. נסי לתת את תשומת הלב לילד שנפגע ולא לפוגע. ואת הילד שהרביץ להרחיק או שאת תתרחקי לא מתוך כעס, פשוט כי זאת התוצאה של המעשה שלו. 

דיבור לא ברור- נורמלי לגיל שנתיים וחצי.
לעמוד ולהסתכל על גדולים שמשחקים- נורמלי.
זה שעכשיו הוא מתנהג יפה בגן והקשיים הם בבית, מעיד שיש לו מסוגלות להתנהג יפה.
אמרת שההתנהגות הזו החריפה כשעברתם דירה ושהוא נכנס לחרדות.
יכול להיות שמה שאת מתארת נובע באמת מקושי רגשי שקשור לאופי בצרוף למעבר דירה ולכך שהדיבור שלו לא תמיד ברור וזה מתסכל אותו.
אני חושבת שכדאי לכם ללכת לכמה מפגשים של הדרכת הורים. לא בגלל שיש בעיה אצלכם. אלא כי בגיל כ"כ צעיר עדיף לטפל בילד דרך ההורים, תלמדו דרכים להגיב אליו כשהוא בהתפרצות זעם / להרגיע אותו/ ללמד אותו לבטא במילים את הרגשות שלו.
ובעזרת ה' הוא ירגע.

לפעמים זה יכול להיות תגובה של חוסר שמיעה או נוזלים באוזניים.

להפנים טוב טוב שהוא ילד קטן ואין לו שליטה מלאה על מעשיו כמו גדול, זה נשמע מהתיאורים שלך כלפיו שאת מצפה ממנו להתנהגות של אדם בוגר.
ילד שמרביץ לאחיו הקטן זה הדבר הכי הכי נורמאלי בעולם ולא הייתי כבר שמה עליו תווית של ילד "אלים" ו"תוקפן" אלא ילד שקשה לו, וכדאי לראות תמיד איך להקל עליו וכמו שהמליצו מעליי הדרכת הורים יכולה לעזור.
.
אגב גם אנחנו עכשיו עם הסרט הזה שהילדונת מרביצה בכל הזדמנות לאחיה הקטן, ברמה שאי אפשר לשים אותם אחד ליד השני אפילו לדקה.
מה שאנחנו עושים - ישר כשהיא באה ומרביצה אנחנו לוקחים את הקטן על הידיים, בשקט, בלי לאמר מילה אחת, זה עבודה גדולה על עצמינו כי אנחנו מתים לצרוח עליה אבל אני מקווה שדווקא ההתעלמות הזו תעזור לה להפסיק את זה.

לגבי לבהות בילדים - בהחלט טבעי לגיל שלו, לא הייתי חוששת. גם לגבי האוצר מילים נשמע טבעי.
אבל לגבי ההתקפים שיש לו כל פעם שיש לו יציאה, נשמע שצריך בירור נוסף עם איש מקצוע.. (רופא ילדים? , פסיכולוג ילדים? ).

המון הצלחה

כן זה גם איזשהי הבנה שהגעתי אליה שחבתי קצת לעומק..

ברוך השם יש שיפור גדול

הבנתי שהרבה אם לא הכל תלוי בגישה.. ומהחרדות שלי יוצא שהגישה לא נכונה..

רק התקפי היציאות באמת עוד מטרידות

 

תודה!

בן ה2 שלי כזה..
מתחילים תהליך בהתפתחות הילד

ממליצה מאד על הדרכת הורים יעשה לכם סדר. יכול להיות שמשהו בתגובות שלכם מחזק את ההתנהגות שלו במיוחד אם זה יושב על חרדה.

במקביל להתייעץ עם רופא ילדים אם יש רקע משפחתי

אני רק בילד הרביעי גיליתי את תופעת הלוואי הזו ומאז

אין אצלי גלולות. עברתי להתקן תוך רחמי ומאד מרוצה!

זה גם נחמד כשיש צום (תמיד הייתה בעייתיות שיש גלולה שצריך לקחת יום יום), ולא צריך לזכור לקחת כל יום באותה השעה...

מכניסים פעם אחת ושוכחים ממנו.

באופן יומיומי? גם כשטמאים?

יש 2 סוגי גלולות-
1) גלולות מיני- יש בהן רק פרוגסטרון- אותן לוקחים ברצף.
אצלי חלק היו טובות וחלק לא. אלא שהיו טובות גרמו לי לא לקבל מחזור בכלל.
בדר"כ לוקחים אותן בהנקה.
הגלולות הנ"ל יכולות לעשות כתמים בהתחלה אבל הרבה פעמים זה מסתדר אח"כ (ואם לא- מחליפים לסוג אחר). בעיני זה שווה את זה.

2) גלולות "רגילות-" אלו גלולות שבעקרון לא לוקחים בהנקה (אם כי יש יוצאי דופן) שלוקחים אותן 3 שבועות ואז עושים הפסקה של שבוע. יש כאלו שמצליחות לחבר חפיסות ומאריכות את זמן הטהרה.

אני ממש ממליצה להתקשר למכוןפןעה.

חלקן מורגשות יותר חלקן פחות, מה שבטוח הורמונים סינטטים זה ממש לא מה שהגוף שלנו צריך , יש לנו מספיק הורמונים שעושים לנו שמייח בגוף.

עדיף התקן לא הורמונאלי ,
הוא בטוח לשימוש.

יש נרות ושקפים שהם נקודתיים..
כשצריך אז שמים.
הם לא מונעים באחוז גבוה 70% כמדומני אולי יותר

יש דיאפגרמה

וזהו בערך

אבל עדיין רוצה לשמוע מנסיון...
האם התקן גורם לכם לדימומים? או שזה רק בהתחלה שמתקינים?

את אף פעם לא תדעי איך גלולות, התקן או כל דבר אחר ישפיע עליך לפני שתנסי בעצמך.

מה שחשוב לפני שאת מתחילה לקחת להרים טלפון למכון פועה שינחו אותך.

מצד אחד היא בסדר, מצד שני את מרגישה שיש בעיה שאולי צריכה טיפול.
באמת, הבידוד החברתי הזה הוא לא טוב.
השאלה מה השורש של הענין.
נשמע שטיפות רגשי יוכל לעזור מאוד. גם לעזור לכם ולה להבין אותה, וגם לעזור לה להיפתח ו ליצור עוד קשרים.

באמת תוהה לעצמי אם זה הכיוון, ואם בכלל טיפול רגשי יכול להיות יעיל בגילאים האלו. ואולי כדאי פשוט לתת לה לגדול? אולי תפתח, או לקבל את זה שהיא ביישנית...?

יכול להיות שישתפר עם הגיל, אבל טיפול רגשי יכול לתת דחיפה רצינית לשיפור.
הבת שלי עם התנהלות דומה בגן חובה,היתה כל השנה בטיפול, ב''ה עזר מאוד ומאז כיתה א' רק נפתחת ופורחת.

עזרת לי מאוד.

יכול מאוד להיות שהחברה היחידה שיש לבת שלך בגן היא איזור הנוחות שלה וצריך אולי לתת לה דחיפה קטנה להרחיב את איזור הנוחות.
בגן יש קבוצות קטנות. אחת המטרות המרכזיות לקבוצות הקטנות הוא הפאן החברתי. אפשר לבקש מהגננת לשלב אותה עם ילדים אחרים ושהחברה ההיא לא תהיה בקבוצה.
כמו כן, גם במהלך היום אפשר לבקש מהגננת לנסות ולשלב בעיקר בשולחנות פעילות או בשולחנות של עבודה עם חומרים (שם נפתחים רגשית ומתנהלות שיחות מטריפות בין הילדים פשוט להקשיב ולהתמוגג;) )
אך חשוב שהחברה האחרת לא תהיה בסביבה. כדי שהילדה דלך לא תוכל "לברוח" אליה

אני ראיתי בגן מקרה שמזכיר. היו שני חברים טובים מבחירה והם לא היו מוכנים לשחק או להיות עם אחרים. הגננת פתחה בפרויקט ופשוט דרשה מהם לא להיות ביחד כל הזמן אלא לשחק עם אחרים. בהתחלה ממש היה ניתן לראות מצוקה וחוסר אונים.. הם לא מצאו את עצמם. ונמשכו שוב ושוב להיות יחד.. אך עם הזמן למדו לרכוש חברים נוספים

מה היא אומרת עליה מבחינה ריגשית חברתית?

לקבל תמונה יותר מלאה ולבקש ממנה שתשים לב למה שקורה איתה חברתית אם זו גננת חדשה.
לא ציינת אם זה אותו הגן והילדים משנה שעברה או לא.
אם לא זה עדיין תחילת שנה....

צריך לזכור שהילדה עדיין צעירה וכנראה סגנון שונה מאחותה הגדולה וזה בסדר גמור.
לאור מה שתגיד גם הגננת אפשר לבחון אם יש בעיה אמיתית ולטפל במידת הצורך.

אין דבר כזה, אם לא מתפשרים לפני מתפשרים אחרי
וזה בסדר גמור, אלה החיים
אם יש עין טובה אז ההתפשרות לא צריכה להיות קשה, זה לא שכל הזמן מתעסקים עם מה שחסר, זה לא באמת אמור להפריע ביומיום

זו הבנה בוגרת שאין אדם מושלם, ושכל חתן שתמצאי יהיה עסקת חבילה, של יתרונות וחסרונות. בדיוק כמו שאת עסקת חבילה...

מעולם לא הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת. אם היו שואלים אותי הייתי עונה שאני מחפשת איש... אני בעד לבוא פתוחה לקשר, לנסות ליצור את הקשר, ואם זה מצליח יפה סימן שזה זה מהניסיון שלי - זה עובד מעולה

לא ריאלי ולא נכון לערוך רשימה ארוכה של תנאים.
תגדירי לך שלושה עד ארבעה דברים שנראים לך קריטיים, בכל שאר הדברים תהיי פתוחה לבנאדם שמולך, ותראי אם מתאים לך או לא.

לדוגמא, אצלי היה חשוב רמה תורנית, מידות טובות, ודיבור כנה ולא ציני.
אה, ועדיף אחרי צבא.
זהו. זה תנאי הסף.
עכשיו אפשר לראות אם נעים לי עם האדם הזה, וככה אפשר להתקדם לחתונה.

רשימת טיפות חלב וזימון תורים , משרד הבריאות

לא חושבת שעובדים בחג.

אם יש ספק - תפני לרופא/ת ילדים.

לק"י

לפעמים לוקח זמן עד שהצבע הצהוב יורד.

אם יש מוהל באיזור, או הורה לכמה ילדים, ניתן לבקש שיסתכל

נשמע שלא מצריך מיון

רפואה שלימה ומזל טוב

וחוץ מזה, זה פורום דתי, לא מתאים לכתוב כאן בשבת.

ולפותחת, לגבי השם נמר - משום מה לא מקובל. זאב בסדר, דוב בסדר, אריה בסדר, דווקא נמר לא. לכי תביני.

 

(אגב, בתנ"ך היה גם חמור, פרעוש, ואפילו חזיר - שני האחרונים יהודים.)

נשמע הרבה יותר ספארי.

 

 

ההשלכות על הילד עלולות להיות לא טובות.
עדיף חיה אחרת שכתובה בתנ"ך. המקובל לקרא בה בשמות
זאב
דב
צבי
אייל
וכו'

תקבלי כנראה הרבה תגובות לא אוהדות אם תקראי כך.

השאלה היא אם השם הזה מספיק חשוב לך ויפה בעינייך עד שזה יהיה שווה את זה.

כל שם אהוב ויפה ומוכר, היה פעם חדשני.

היום נשמע נורמלי לקרוא לילדה אמונה, לפני כמה עשרות שנים זה היה מוזר.

היום נשמע נורמלי ואפילו מיושן לקרוא לילד חיים. לפני כמה מאות שנים זה היה חדשני.

ולפני אלפי שנים, למשל, אישה אחת קראה לבן שלה שמואל, כי שאול הוא מה'. איך שהשכנים בטח פקחו עליה עיניים...

מי שמחדש שם משלם על זה מחיר. אבל אם השם מוצלח, העולם מרוויח מזה. לבחירתך אם מתאים לך ולילד לשלם את המחיר.

השאלה היא גם מה המשמעות של השם .
אני מסכימה איתך שכל פעם מחדשים שמות, אבל חשוב גם שתהיה משמעות לשם ולא סתם שם שרוצים לחדש בעולם.

תפנו לרופא ילדים, הוא יעשה לכם סדר בדברים...

לק"י

אבל למיעוט בדיבור יכולות להיות הרבה סיבות.

ממליצה גם להתחיל מרופא ילדים.

אמנם מי שמאבחן בעיות תקשורת זה לא קלינאית, אבל היא תדע להפנות אם יתעורר צורך.
בגדול אין סיבה לאבחן בעיית תקשורת רק מזה שהילד עם איחור בדיבור. אם יש תסמינים נוספים שרואים ולא צייינת פה זה כבר סיפור אחר, אבל ממה שסיפרת זה נשמע רק איחור שפתי קל (ואם יש לו כבר מילים בודדות אז זה אומר שהוא בכיוון טוב. יש ילדים שידביקו את הפער לבד ויש כאלו שכן יצטרכו טיפול של קלינאית, אז כדאי בכל מקרה להגיע לאבחון מסודר)
ואני לא יודעת אצל מי היה האבחון שעשית, אבל השם 'מאבחנת' לא אומר הרבה, השאלה היא מה ההכשרה שלה ומה הידע שלה על התפתחות שפה. הכתובת הנכונה במקרה של איחור בדיבור היא קלינאית תקשורת.

(גילוי נאות- אני גם קלינאית תקשורת...)

מכירה לא מעט שלא דיברו/מילמלו לפני שנה ואפילו יותר

חברות אשראי.

 

אם יש קרן השתלמות, ניתן לקחת הלוואה מהחברה המנהלת כנגד הקרן והריבית נמוכה.

 

(לפעמים יש משפחה שיכולה להתגייס).

 

פרנסה בשפע! שלא תצטרך לידי הלוואתם! 

תנסי כמה פעמים להתעלם לגמרי, בהמשך במקרים כאלה תחשבי על מה כדאי להתעלם ועל מה חשוב באמת לתת כעס מוצדק

קודם כל, אני ממש מזדהה עם ההרגשה הרעה אחרי כעס מוגזם.
אני חושבת שזה קורה לכל אחד (אצל כל אחד מתבטא אחרת ואולי גם בתדירות אחרת, אבל כולנו לפעמים כועסים יותר ממה שהיינו רוצים...).

אני מרגישה שהחלטה כללית של 'להפחית כעסים' היא החלטה שמאוד קשה לעמוד בה, כי בפועל כשמגיע משהו מכעיס זה קשה מאוד או אפילו כמעט בלתי אפשרי לעצור את עצמך ברגע האמת ולהתנהל אחרת מההרגל שלך, בגלל החלטה שקיבלת בזמן של רצון טוב.

מה שאני עושה אחרי סיטואציה שהגבתי בה באופן שאני מתחרטת עליו, זה להתבונן על מה שהיה, בזמן של שקט שאני יכולה לשבת עם עצמי, ובמקום להתמקד בייסורי מצפון וברגשות אשמה (שהם טובים וחשובים כדי לדעת שמשהו פה לא היה בסדר, אבל מעבר לזה רק גורמים להרגשה רעה ולא מקדמים), אני מנסה להתקדם ממה שהיה, ולבנות לי כלים שיעזור לי בפעם הבאה.
את הדרך לעשות את זה למדתי באימון אישי שעשיתי לאחרונה, אני עושה את זה עם עצמי בכתיבה- מעתיקה לי כל פעם את השאלות הבאות ועונה עליהן אחת אחת. ממליצה לך לנסות, אני הצלחתי בזכות זה לשנות כל כך הרבה בחיים שלי, כולל דברים שהיום שנים רציתי לשנות והרגשתי די תקועה בהם...

1. מה הנושא עליו אני רוצה להתבונן ולשפר? איך זה מתבטא נכון להיום?
2. איך הייתי רוצה שהסיטואציה הזו תיראה במצב אידיאלי מושלם, בלי שום מניעות והגבלות? (לתאר בלשון הווה, כאילו זה ממש קורה)
3. (בנושא שקשור להתנהלות עם אנשים אחרים)- במצב בו כולם מתנהגים בדיוק באותו אופן ואין לי יכולת לשנות את ההתנהלות שלהם, איך הייתי רוצה שהמצב יראה כשאני מתנהגת באופן הכי נכון ומושלם? (לתאר בלשון הווה, כאילו זה ממש קורה)
4. איזו מטרה ריאלית ומוגדרת אני יכולה להציב לי שהגיוני להגיע אליה בחצי שנה הקרובה?
5. למה חשוב לי להגיע לזה? מה זה יהיה בשבילי אם אני אצליח לממש את זה?
6. למה הקב"ה רוצה שאני אצליח בזה - לאיזו מידה של הקב"ה אני מידמה כשאני מצליחה בזה? או איזו מצווה/מידה אני מקיימת בזה?
7. איפה בתפילה אני יכולה לכוון על הרצון הזה? לדמיין את המצב האידאלי?
8. במה אני מרוצה מהתגובה/התמודדות שלי נכון לעכשיו? מה אני כבר מצליחה לעשות?
9. מה עזר לי בפועל להצליח/להתמודד הפעם? או מה עזר לי בזמנים אחרים שנתקלתי במצב דומה וכן הצלחתי להצליח/להתמודד? מה עוד יכול לעזור לי?
10. מה יוכל לעזור לי לזכור את הרצון הזה ולהתקרב אליו בפעם הבאה? צעד קטן שלא מאיים עלי ואני יכולה להתחייב אליו בלי בעיה.

בהצלחה וגמר חתימה טובה!

מקצועית ונעימה מאוד

את ברוך גרינברג, חפש בפייסבוק.
אבל זה ליגה אחרת, הוא די יקר ומקצועי ברמה גבוהה מאוד

מהממת! ומקצועית ברמות!!! ממליצה בחום!

וציפורניים זה הכי זמין
תנסי אולי לקנות לה משחקים כאחה שמתעסקים איתם (יש קוביה כזאת עם כמה אופציות למשמש ולגלגל וכאלה או משחק דומה)
כפרס דרבון לעזוב את הציפורניים.

לא יודעת כמה היא בוגרת אבל כסיסת ציפורניים תהרוס להן את המראה להרבה שנים כי הצורה קצת משתנה ויכולה לגרום לזיהומים שזה כואב

מניסיון
אני יותר כוססת אחרי מזון מעובד או מלא בסוכר..
שמתי לב לזה והיום יותר מודעת.

יש משהו במזוו שגורם לגוף להכנס למין mode של אפרקטיביות וזה מתבטא בכסיסת ציפורניים.

שוב ,זה לא מחקרית זה מניסיון אישי.

בכל אופן שווה לעקוב

דווקא אנחנו ממש לא אוכלים הרבה סוכרים בבית, רק עוגות או עוגיות שאני מכינה.
אולי מחלקים להם בכיתה ולכן זה חזר דווקא עכשיו?

כמו כן גם מתח יכול להוסיף לזה ,
אולי היא במתח פנימי מסויים , מהלימודים , מהחברה ...

הרי זה רק סימפטום.

ברגע ששוללים את הסיבה לתופעה , הסימפטומים יעלמו.

יכולה לומר ששנים כססתי
לאחרונה גם שיניתי תזונה וגם נהייתי יותר מודעת לכסיסת הציפורניים,
כך שאם פתאום אני מתחילה אני עוצרת.
עוזר לי גם להקפיד על ציפורניים גזורות ומשויפות כך שבכלל לא ארגיש אותם .

מקווה שעזרתי

באמת אני לא יודעת אם כדאי להתייחס לזה עכשיו או להניח לזה לתקופה ולראות מה קורה, אבל חשבתי על שני דברים, אחד יותר בפעם הרגשי והפן היותר פרקטי...

דבר ראשון, לדעתי יכול לעזור לפתוח את זה לשיחה איתה לא כתגובה לזה שראית אותה עכשיו עושה את זה אלא ששמת לב שלאחרונה זה חזר, ואם היא עושה את זה במודע, ולמה, שתנסה לשים לב מתי היא מתחילה עם זה (וגם את...), ולראות מה אפשר לעשות במצבים האלו במקום. שאת מאמינה שהיא בוגרת ומסוגלת ולהתגבר על זה, ושאת רוצה בטובתה שלא יהרסו לה הציפורניים ולא יתקבע לה הרגל מביך וגם לא בריא... אני חושבת שילדה בכיתה א' מסוגלת להבין שיחה כזאת, כמובן בגובה העיניים ובהתאם לרמת הבגרות האישית שלה... לבקש ממנה רעיונות מה אפשר לעשות בנידון כדי שהיא תשתף פעולה... (זאת עצה מהספר איך לדבר כך שהילדים יקשיבו...)

השניה אני לא יודעת אם היא רלוונטית כי זה תלוי בדפוס של הכסיסה שלה. אצלי אם הייתה ציפורן אפילו קצת גדולה או לא משוייפת הייתי כוססת, אבל אם היה קצוץ כמו שצריך לא הייתי עושה את זה. הייתי כבר יותר גדולה, אז הייתי משייפת לעצמי עם הפצירה עד שממש לא היתה נקודת אחיזה... יש אנשים שכוססים גם אם אין מה, ואז זה עוד יותר מזיק לציפורן, ובמקרה כזה כמובן שהעצה שלי לא שייכת

בהחלט כיוונים טובים. נראה לי שניתן לה קצת זמן להסתגל לכיתה א' ואולי זה יעבור מעצמו, אבל אם לא אז אני אנסה ללכת בכיוון שכתבת..

זה תיאור מאוד קיצוני
אם זה ככה אין שום סיבה להסכים, באמת חבל להרוס את הקשר

אני בעד להגיד להורים שלו את האמת...

באמת בשטף היום אנחנו מסתדרים מעולה.. אבל בשיעורים.. הצעיר ממרר אותי.

לא נורא.. עוד מעט נגמר 

החלטות מושכלות יותר. כך מתקדמים

ומרגישה שזה מזיק לך.

אני לא חושבת שאת צריכה להיכנס למקום הזה מול האחיינים. אם דברים כאלו קורים פעם נוספת-להודיע להורים שאת מסכימה בשמחה לשמור על הילדים אבל לא מעוניינת להיכנס איתם למאבקים, ולכן הם צריכים למצוא דרך לעודד אותם להקשיב לך גם בדברים שלא אוהבים כמו שיעורי בית, או לשלוח הודעה למורה שהם לא נמצאים בבית השבוע, ולכן שיבינו אם הילד לא עושה ש.ב, וכמובן שישלים אחר כך. בתור מורה-עושים את זה כל כך הרבה...

גם את וגם הם.
שחררי אותם, לא יקרה כלום בלי שיעורי בית.

טלפון להורים שלו, והם יפתרו את הבעיה. בדכ זה לא ככה

בגיל 2.6 זה ממש משמעותי.
אני הייתי מתחילה גמילה ביום אחרי החגים.
בלילה פחות "דחוף" והייתי מחכה לגיל 3.
תלוי בתגובה שלו....

ונכון שהשיניים שלהם לא משהו (די עקומות, אבל בלי בעיות אחרות ב"ה), אבל הדיבור שלהם לא נפגע כלל ב"ה.

גמילה בכוח גם עלולה לפגוע - רגשית...

טכנית, אי אפשר לדבר עם מוצץ בפה.

הורים צריכים להיות אסרטיביים עם הילדים שלהם לא פעם ובכל גיל.
אסרטיביות של הורים לא פוגעת רגשית בילדים אם לא מכניסים להם את זה לראש.
גמילה יכולה להיות אסרטיבית ומכילה ומבינהמגם בגיל 2.6.
להפך ככל שילד/ אדם גדל יותר קשה לגמול אותו מדברים ומהרגלים.

ולנסות להסיח את דעתו כמה שאפשר.

לקחת לו לגמרי את המוצץ בבת אחת לדעתי כן עלול לפגוע רגשית...

לדוג
בהתחלה לא יוצאים מהבית עם מוצץ.
אחכ מותר להיות עם מוצץ רק בחדר, מתי שרוצה אבל רק שם.
אחכ רק בזמן השינה אפשר גם מקלחת.
ואז כשבטוח בטוח מרגישים שנכון אפשר להוריד בלילה.
בהצלחה

וגם המצב שאת מתארת, שצריך לתת ביסקוויט או טלוויזיה כדי שישכח מהמוצץ לדעתי קצת חריג אם זה באמת לאורך כל היום.
הוא נמצא במסגרת או שהוא כל היום בבית?

אמנם יש כאלה שהגמילה עוברת נהדר.
אצלי, שתיים שניסינו לגמול- עברו די מהר לאצבע וזה הרבה יותר מבאס, מעקם את השיניים וקשה לגמילה.
הן גם גרמו לשלישית לעבור לאצבע.

 

בעיקרון כבר תקופה שהוא בלי מוצץ במהלך היום כשהוא במעון ומקבל רק בזמן שינה.

 

חושבת שחלק מהקושי שלו נבע מכל השינויים של תחילת שנה (מטפלת חדשה, חברים חלקם חדשים,חדר אחר, ביביסיטר שאוספת בסוף היום ולא אנחנו...)

 

קיבלנו המלצה חמה מהקלינאית תקשורת שלו שבגלל הדיבור וחיידקים כדי להתחיל גמילה. 

כמו כן עוד כמה רופאים מקצועיים שאנו מטופלים אצלם שאלו והמליצו להתחיל גמילה מהסיבות שציינתי (בעיקר בגלל הדיבור).

 

בתקופה האחרונה הוא קרע את המוצצים האחרונים שעוד היו במלאי וכך יצא שהיה לילה פלוס שנ"צ (זה היה בשבת...) ללא מוצץ. היה לו מאוד קשה וגם לנו.

יש לנו בבית 2 מוצצים שקיבלנו כשהיה ממש קטן והשארתי משומה...החלטתי להביא לו אבל הבנתי שאולי אם יתרגל אליהם זה יהיה יותר גרוע כי הפטמה שלהם ממש עגולה אז מיד במוצ"ש קנינו חדשים.

 

אממה- ביום שישי האחרון איבד מוצץ אחד מתוך 2 שהיו. ואתמול במעון נאבד השני ועדיין לא מצאו.

 

פה אני כבר לגמרי מתלבטת.... אתמול הוא ממש בכה לבעלי ולקח זמן עד שנרדם,היום בשנ"צ במעון נרדם בלי המוצץ (כשהוא ממש גמור מעייפות גיליתי שהוא יכול להרדם בלי) ועכשיו גם נרדם למרות שקצת ביקש אבל נרדם יופי.

 

מה אומרות???

לוותר על המוצץ ודי? אם יהיה לי אחד לשעת חירום אני אשבר ואם לא פשוט לא תהיה ברירה ולא אתן כי אין...

 

כשאין מוצץ הילד מבין שאין ברירה ונרדם.
כל יום יהיה יותר קל מהקודם