פורום הורות (עמוד 67)

כלומרף ההבנה הבסיסית צריכה להיות, שלטובת הילדים - לטווח קצר וארוך - ובסופו של דבר גם לטובתה, צריך ממש להרחיק את הדברים הללו מהילדים.

כשהילדים יגדלו, אז מלבד הנזק שנגרם להם מכך - הם עלולים לבוא איתה חשבון על האוירה הזו.

על כן, קודם כל, לא על ידם. הם, זו אחריות משותפת של שניכם.

לגבי מה שביניכם, קשה לומר כי לא יודעים כלום..

לצאת ממצב רוח שלילי, אפשר ע"י יחס תומך, כשזה יכול להתקבל.

אם לא, אפשר ע"י עזרה מבחוץ.

רוצים תיוג?
הגיבו כאן

תוכלי לצחצח עם מי מלח- וזה לא יגרע מצחצוח על ידי משחה..

כמובן שיש עניין גם עם ריח הפה- אבל זה עניין אחר

ושימי את הידיים שלה קדימה כך שלא יוכלו לברוח לאחור. הקפדתי לעשות את זה בערך מגיל 3 חודשים - ומאוד עזר.

לבת שלי זה ממש עזר (וגם עכשיו כשמתחיל להתחמם ולשים פחות שכבות - היא תתקדם יותר)

רוצים תיוג?
הגיבו כאן

או שאפשר גם לכוון את התשובות על פורום אחר (סגור) שאני נמצאת בו כאן?

הרגעת אותי קצת.. מקווה שיעבור

אצלי היה לכמה ילדים..

חלק גמגום ממש קשה שלא ניתן להבין את המילה..

עבר.. לחלק תוך מספר שבועות ולחלק תוך מספר חודשים..

חיבוק על ההתמודדות..

נראה לי שזה תרגיל בשבילנו לקבל את הילדים כמו שהם עם כל היתרונות והחסרונות..

חשבתי שהוא צוחק עלי ושואל מה מה מה מה את עושה והייתי אומרת לו אני מבינה גם כשאתה אומר פעם אחת לא צריך לשגע אותי...מסכןןןןןן ייאאאוווו איזה מצפון יש לי על זה...

כשזה החמיר הבנתי שהוא לא עושה בכוונה אז אני שותקת וממתינה עד שיסיים לדבר אבל זה באמת קורע את הלב

כיף שיש הבנה.. מקל

לא ידוע לי על גמגום במשפחה

ושאלתי את המטפלת במעון היא אמרה שהוא מדבר כמו כל הילדים בגילו..

לא ברור איך היא לא שמה לב לשינוי

מבינה קצת בנושא.

נפוץ מאוד!

ילדים בגיל שנתיים-שלוש בד"כ מגמגמים במשך חודש כזה וזהו. עובר.

הרבה פעמים קורה שאצל הילדים הראשונים אין את התופעה הזו, ואז אצל הילד הרביעי כזה והלאה זה קורה- כי המשפחה מתרחבת והילד צריך 'להילחם' כדי שיקשיבו לו..

דבר ראשון אין מה להבהל.

זה קורה לכל כך הרבה ילדים.

דבר שני, כמה הנחיות:

*לדבר לאט. כשהורים מדברים מהר הילד מנסה לחקות אותם והתוצאה היא גמגום.

*כמובן להקשיב לו בסבלנות ולא לעזור לו להשלים את המשפט או לקטוע באמצע כשאת מבינה מה הוא מנסה להגיד.

*עוד דבר חשוב! לשאול אותו רק שאלות שהתשובה עליהם היא מילה אחת. לא 'איך היה לך בגן?' אלא 'היה לך כיף בגן?'. לא 'מה אתה רוצה לאכול?' אלא 'אתה רוצה בננה?' וכו. ז"א לא לגרום לא לדבר במשפטים ארוכים ומסובכים. אם הוא מעצמו רוצה לדבר- סבבה, להקשיב. אבל לא לבקש ממנו לדבר. (גם לא 'בוא תדבר עם סבתא בטלפון' או תספר לדודה מה אמא קנתה לך אתמול..')

אם לא עובר תוך כזה חודשיים שלושה, אפשר לברר על קלינאית תקשורת פרטית(בקופ"ח אני חושבת שלא מקבלים מתחת לגיל חמש..) לא כדי שהיא תטפל בילד, יותר בשביל לאבחן ולתת לכם הנחיות איך לעזור לו. אולי קלינאית תקשורת שהיא גם פסיכולוגית.

בהצלחה! בעזרת ה' יעבור.

וב"ה עבר כליל תוך מספר חודשים (חודשיים-שלוש אני חושבת)

אמרו לנו שזה בשלב שהמחשבות של הילד רצות מהר יותר מהקצב שהוא מסוגל להביע אותן

אנחנו מצידנו השתדלנו לא להעיר בכלל, ולא להשלים אותו ולעזור לו.

חששנו שבגן יצחקו עליו אבל ב"ה הגננת אמרה שהילדים לא שמים לב לזה, או לפחות לא נראה להם מוזר ועילה לצחוק

בהצלחה רבה!

אותו. לנסות להבין מה. ולשקול אם ניתן לשנות בגן ואולי לבדוק גן אחר.

בס"ד

מנסיון: לא להעיר. הערות עלולות לקבע את המצב.

כעיקרון, אצלנו זה בא בגלים. גמגום קל ונעלם ושוב גל נוסף. 

לקחנו בזמנו טיפול פסיכולוגי לנו ההורים עם כל גל וגל כדי שלא נילחץ ולא נתחיל להעיר. 

ואכן, הכל עבר כלא היה. 

תרימי אלינו טלפון אם תרצי. אנו מופיעים בגושפון. (מאיר מזר, אפרת)

נישמח לעזור. 

בשורות טובות. 

אבל השאלה אם אחר כך קונים בחזרה רק אותן או גם את כל צאצאיהם שנולדו בינתיים.

המממ 

מבהירים בנחרצות (בלי כעס/צעקה) שאלו הכללים בבית שלנו, מה הדרישה הספציפית של שעת חזרה, לאיזה מקום את מרשה ללכת ולאיזה לא. שבי איתה בזמן רגוע לשתיכן ,תבהירי לה את הכללים ותקבעי את הגבולות בשיתוף איתה, אחרי שמיעת דעתה והתחשבות בה

אל תאתגרי את עצמך..

אוכלים ארוחת בוקר..

יוצאים לגינה עם משחק/כדור/במבה/נשנוש..

חוזרים אחרי שעתיים-שלוש..

ארוחת צהריים..שנ"צ..

ובעלך חוזר..

נמחקו לי מהזיכרון ארועי היום יום.. כ"כ בא לי לראות תסריט מיום הולדתי 

שאני נעמדת לבד וקוראת לאמא שלי שתראה, ועד שהיא מסתובבת אני נופלת. אני לא יודעת מאיזה גיל בדיוק, אבל לפי התוכן זה גיל צעיר (אם כי התחלתי ללכת מאוחר יחסית).

מעבר לזה אני חושבת שאני זוכרת סיטואציות מסביבות גיל שלוש.

יש לי כמה זיכרונות מהמעון

1. לבדוק שאין פער גדול מידי בין ארוחת הערב לזמן ההשכבה, שלא יהיה מצב שהוא רעב פתאום.

2. תנסי להחליף את המטרנה במים, סביר להניח שהוא זקוק יותר לתחושה של הבקבוק מאשר למטרנה עצמה, כל כמה ימים

תשימי קצת פחות מים עד שכבר לא יצטרך את הבקבוק ויירדם לבד..

גם הבן שלי היה נרדם עם בקבוק/ הנקה. הוא פשוט אוהב את התחושה. עכשיו הוא נרדם או עם מעט מים בבקבוק או בכלל לא.

בכל מקרה, מה שלא תחליטי את חייבת להתמיד בזה, אם את תהי שלמה עם ההחלטה שלך גם הוא יהיה שלם עם זה.

בהצלחה

ומבלי קשר כדאי לגשת לבדיקת רופא לשלול דברים נוספים

1.  אפשר לבקש שישימו גל להרדמה מקומית וכך תרגיש פחות, וגם להגיד לה את זה.

     הבן שלי פחד מאוד מהחיסון בכיתה א', לאחר שכל הדיבורים לא עזרו, הסברנו לו שאין לו שום ברירה, זה מה שיהיה, מותר לבכות, זה קצת כורב אבל הוא יתגבר עם העזרה שלנו, וזהו.

2. הטיפול כל כך מאסיבי ? למה אי אפשר עם גז צחוק?

בהצלחה

אולי לחפש תמונות ברשת של שחקנים/זמרים/שחקנים שהיא אוהבת ולנסות למצוא אותם ממליצים או לאחר בדיקת/תרומת דם.

וזה אחריות שלו לסדר ב"זמנו הפנוי".

כמובן שמידי פעם צריך תזכורת...

אבל לא נראה לי קריטי שתקפל.. זאת בחירה שלה איך היא רוצה שהבגדים שלה יראו, אז שתיקח אחריות. אולי כן תקפלי לה אבל שהיא תכניס. יש כאלו שבאמת לא רואים בקיפול צורך וככה נוח להם, או שפשוט לא יודעים לקפל.. (אני למשל

שותפות- כן. והרעיון של הסליסלה הוא מצוין, כי אכן נראה לי גיל צעיר מכדי לדעת לקפל. 

אצלי- אני מקפלת והם שמים בארון. לקפל לבד- רק גיל 9 ואפילו 10, לעניות דעתי. בהצלחה!

הייתי דואג אם הוא היה שותק כל הזמן...

זה תורם להתפתחותו ומאפשר לו לבטא את עצמו בצורה מיוחדת.

זו דרך נהדרת (וטבעית!) להבין את מחשבותיו, דרך החשיבה, היגיון וכו'.