פורום הורות (עמוד 80)

אצלנו, כהשתינוק נרדם על הידיים, אני משאיר אותו עוד שתי דקות על הידיים כשהוא ישן כדי שהוא ייכנס לשינה עמוקה, ואז כשאני מניח אותו, בד"כ הוא כבר ימשיך לישון ואם אני רואה שהוא מתחיל לעשות רעשים של התעוררות, אני שם לו מוצץ.

בד"כ זה עובד...

 

 

 

 

תנו לזה צ'אנס במשך כל ההרדמות של משל יומיים...

יעזור בהמשך

 

בהצלחה ובהנאה..

וגם לנשום נשימות עמוקות בקול בזמן שמניחים אותו וקצת אחר כך.כמה פעמים התינוק כמעט התעורר כשהתחלתי להניח אותו אבל הדברים האלו עזרו לו להירדם בחזרה. את היד להוריד בעדינות אחרי שנראה ששקע בשינה עמוקה (רגע לפני שמרימים ללחוץ בלחץ עדין על גוף התינוק, זה נותן לו תחושה שהיד עוד שם לעוד כמה רגעים והוא פחות מרגיש את העזיבה).

עם אחת מהילדות, הייתי טופחת על הגב כדי להרדים. בהדרגה הייתי יורדת לקצב איטי יותר ו יותר, עד שהפסקתי והיד נחה על הגב. ואז אצבע אחרי אצבע הייתי מרימה ובסוף את כרית כף היד...ו היא נשארה לישון...
מוצאים הרבה דרכים יצירתיות להשכיב תינוקות לישון!

או שתיתן לאישתך להעביר אותה

היה לנו בדיוק אותו הדבר וזה עזר לנו ממש.

פשוט הציל אותי. לצערי גיליתי רק חודש אחרי הלידה, חודש שלם בו כל פעם שהעברתי אותה היא התעוררה לי וכל הסרט התחיל מחדש.
כשיש עריסה מחוברת פשוט מסיימים את ההרדמה בשכיבה במיטה שלך כשהתינוק עליך ולאט מגלגלים אותו למיטה שלו וממשיכים לשכב קרוב אליו, ככה הוא מרגיש את הנשימות וחום הגוף שלך ולא נבהל ומתעורר.

.

אם כן אז זה ממש מוקדם להרדים אותו ב6 וחצי. פשוט תאחרו את שעת ההרדמה. בגיל כזה עם שנת צהריים לפעמים גם קשה להרדים ב8 הם פשוט לא עייפים כל כך מוקדם.

כבר גמור מעייפות בשעה הזאת...

הוא כן מראה סימני עייפות כבר ב6 וחצי זה לא השתנה, רק ההשכבה עצמה הוא כאילו מפחד לפספס דברים ומחפש כל תעסוקה חוץ מלישון , אם זה תלוי בו יכול להישאר ככה גם עד 9 בערב למרות שגמור! זה קורה גם כשלא ישן צהריים

לא הגיוני שאם מתעורר ב2 וחצי נגיד כבר ב6 וחצי הוא עייף... זה לא מספיק זמן. הוא מראה לכם סימני עייפות? אצלנו התאומות בנות שנתיים וחצי ומלאאא זמן הן הולכות לישון "רק" ב8... והן ישנות במעון כמובן...

קיצר לדעתי זה מוקדם מדי 6 וחצי... ואותי זה יפתור את עניין ההתעוררויות ולמצוא איך להקים אתכם (לדעתי זה צורך בצומי)

ילד בגיל שנתיים לא צריך לישון 14 שעות בלילה.. לא מוזר שהשינה שלו לא רציפה וטובה

הילד עייף, אני מכירה את הילד שלי.. זה יותר מרדנות מעייפות. אחרת איך תסבירי שהוא יכול להיות ככה גם עד 10 בלילה? לא עייף? הוא גמור. הוא קם גמור הוא קם עצבני ומרביץ לילדים בגלל זה...

אשמח לטיפים מי שמבינה את מה שאני שואלת

עייפות זה לא 

הבן שלי גם עייף בשעה הזאת ואם אנחנו במקום עם אנשים הוא לא מצליח להירדם בגלל סקרנות.. אין לי איך לעזור אבל מבינה איתך לגמרי .

תודה בובה , שנזכה לנחת!

למה?
את חוששת שעד גיל 18 הוא ימשיך לקפוץ עליו בלילה אם לא תחנכי אותו עכשיו?

גם לי עם הבכור היו הרבה תפישות כאלו שרק הקשו עלי את החיים... בשלישית הם התפוגגו להם והנחת חזר למחוזותינו...

תינוק קטן זקוק להגנה, ופעוט בן שנתיים זקוק לאהבה.
מפה אפשר לחשוב יצירתי על פתרונות:
1. אחד ההורים יעבור קבוע באמצע הלילה לישון בחדר הילדים
2. לסדר מזרון קטן לבן השנתיים אצלכם בחדר ( יש ספות נפתחות קטנות שיכולות להתאים) ולהגיד לו כשהוא מתעורר הוא מוזמן אליכם
3. להעביר קבוע את התינוק אליכם
4. להעביר באמצע הלילה את התינוק אליכם

מנסיוני, כמה שיותר אהבה וכמה שפחות " חינוך" התופעה תיעלם מאליה בפרק זמן קצר יותר.

רשמתי חינוך במרכאות כי תמיד צריך לחנך, הכוונה היא שככל שמדברים על זה/ מתייחסים/ מענישים וכו' הילד מקבל את תשומת הלב דרך ההתנהגות הזאת ולכן כדי להמשיך לקבל הוא ימשיך בהתנהגות.
כדי להפסיק את התופעה לדעתי צריך:
1. לא להתייחס אליה ישירות
2. לתת את תשומת הלב שהוא זקוק לה באותו זמן- בדרך אחרת

בהצלחה!

תיק נשי יפה מעור

שעון, עגילים, תכשיט

פלאפון חדש

היו קונים כרטיסיה כחולה, אבל היא בטח בכלל לא יודעת מה זה...

אין לי רעיונות, מצטערת

לגיל 18 ממש התרגשתי

תכשיט+ משהו לבית העתידי

אני הייתי שמחה בקרמים, תכשיטים וספרים. אבל בגדול זה די תלוי אופי. (יש לי חברות שספרים ממש עושה להן את זה ולעומתן כאלה שממש לא... וכנ"ל על הדברים האחרים) בגדול, לדעתי לא צריך ללכת על משהו מפוצץ או סמלי מדי... אני באופן אישי ממש שמחה מכל זוג עגילים חדש. וסתם רעיונות נוספים: מצעים, מגבת תיק. יישר כח על המחשבה והרצון. זה ממש לא ברור מאליו!

כזו שאפשר לקחת לכל מקום..
עד היום שימושית לי..

כדאי אולי לקנות לה משהו שיהיה לה שימושי בשירות, כמו תיק חדש/ תיק כלי רחצה/ מצעים/ חלוק מגבת/ פיג'מה כיפית...

זה השלב שמתחילים לחשוב על מהות החיים,לחשב מסלול מחדש

מזל טוב

יצאתי מהבית וראיתי רכב של מורת נהיגה... והיא אמרה 'קדימה עלי לרכב....' הייתי בהלםם
אמא שלי אמרה לי מזל טוב ועליתי לרכב...
זאת אחת החוויות!!!
וכמובן התחלתי שיעורים מאז

זה היה שווה

אחרי כ12 שעות.
חום שיורד - אם לא עובר במשך 3 ימים.


מתחת גיל שנה / שנתיים - מהר יותר.

אם אין תסמינים נוספים, והילד קצת מסכן אבל בסדר בגדול (הגיוני שאין תיאבון, חשוב להקפיד שישתה הרבה), כדאי ללכת אחרי שלושה ימי חום.
כמובן שאם הוא גם משתעל שיעול עמוק, או נראה שכואב לו באוזן, או אפאטי או כל תסמין אחר אז ללכת כבר מחר בבוקר.
אגב. בן כמה הוא? אם הוא לא ממש סובל, והחום לא עובר את גבול ה40, אז לא חייבים להוריד.
להפך, הגוף מעלה את החום כדי להילחם במשהו- וירוס, חידק, ואם מורידים את החום אז בעצם מנטרלים את יכולת מערכת החיסון לעשות את מה שמואל עליה לעשות. שכן המערכת פועלת במיטבה בחום של 39 מעלות .
אז שוב- לפעמים כן כדאי להוריד- ילד עם נטיה לפרכוס, ילד שממש סובל ולא ישן, חום גבוה מאוד. אבל בכללי- לא חייבים בכלל.

אחד בן עוד מעט 3, היום השישי לחום והצטרף עוד אחד בן 4 וחצי וזה היום השלישי בשבילו.

כנראה נלך היום וזהו..

 

אז תקראי על זה קצת ברשת...
חום הוא לא מחלה. חום הוא סימן שהגוף מתמודד עם המחלה. ולכן הוא טוב.
שתהיה לכולם אצלך רפואה שלמה!

אחרת המוח עלול להיפגע.

אצלי היו הרבה פעמים מעל 39 וב''ה כולן תקינות...

אותי הוא די שכנע...

ראיתי את זה ממש מזמן, אבל בתמציתיות מקוצרת מאוד (זו הרצאה של כמעט שעה אז יש בה עוד המון מעבר לזה), הרופא שמרצה שם אומר למעשה את מה ש @בת 30 כתבה- שמערכת החיסון פועלת בצורה הכי יעילה בחום גבוה מהרגיל, ולכן כל עוד הילד לא סובל באופן מיוחד אין סיבה להוריד לו את החום. (בין השאר, אם אני זוכרת נכון, הוא מדבר על זה שהרבה רופאים ממליצים להוריד את החום בגלל שכך כולם אומרים ולא כי למדו על זה בלימודי הרפואה)

בערך אחרי יום וחצי (שני לילות) כי כבר נכוונו ברותחים

אבל המלצות הם 3 ימים

יצא לנו לשבח את רופאת הילדים שלנו.

ברור שמגישים תלונה בכתב ולא בעל פה.
ומצרפים מסמך מנומק ומפורט.

באתר מפורטת גם הכתובת להעברת העתק הקבילה למשרד הבריאות.

פנייה לנציבות פניות הציבור


(בשולי התגובה שלי - מדוע מחפשים מידע כאן בפורומים ולא ישירות בגוגל? הרי הכל נמצא באינטרנט בחיפוש בגוגל )

האמת בד"כ אני מחפשת בגוגל, הפעם כנראה מרוב הלם ומסערה שהייתי בה לא חשבצי על האפשרות הזו.
תודה על המענה!

בוודאי שיש טיפול שיכול לעזור גם בגיל כזה. אולי איזה שהוא סוג של תרפיה

יש טיפול ולחבק המון לעטוף גם פיזית וגם נפשית

אשמח לענות למי לפנות לטיפול? רופא משפחה ריפוי בעיסוק או
תחום אחר?
תודה

היתה בגן או פעוטון שנה שעברה?

 

שאלת על זה מי שטיפלה בה?

 

סביר שכדאי לקחת אותה לפסיכולוג/ית ילדים, אבל ממש עם מומחיות ונסיון - כדי לנסות קודם לאבחן ממה זה בא.

 

אח"כ אפשר לראות אם לטפל או להמתין.

 

[רופא משפחה יכול רק להציע הפניה. ריפוי בעיסוק לפעמים עוזר - אבל קודם צריך לדעת ממה זה; ואז אפשר לראות אם הם הכתובת]

כמה שזה נשמע רחוק מלהיות קשור. גוף ונפש קשורים ושמעתי כבר כמה מקרים מדהימים על טיפול אוסטיאופטי שפתר בעיות רגשיות.

אם זה לא הכיון שלכם-

הייתי מנסה ללכת להומאופת

ללכת למישהו מוכר עם המלצות

ובמקביל לברר על טיפולים ברפואה המשלימה שיכולים להועיל נגד פחדים (ניתן לשאול אותם, והם יסייעו)

 

בהצלחה גדולה! ואשמח לעדכון בהתפתחויות אם יתאים לך לשתף..

לא בהכרח הטרדה, אבל משהו שהפחיד אותה בצורה רצינית

 

לדעתי כדאי לפנות לפסיכולוג'ית ילדים - אבל מישהו מומחה ומוסמך, לא סתם מטפלת רגשית.

נראה לי שדי חשוב לאבחן ממה זה קרה כדי שהטיפול יהיה אפקטיבי, אולי אבחון דרך ציורי ילדים יכול להועיל כאן.

 

בכיוון אלטרנטיבי - טיפול במח אחד יכול מאד לעזור בשחרור מטראומות. גם בגילאים מאד צעירים.

 

חיבוקים, לא קל בכלל. אבל אפשר בהחלט לטפל, יש תקווה.

 

בינתיים - הכי חשוב לתת לה את כל תחושת הבטחון שהיא מבקשת, לא לנסות ללחוץ עליה לעשות דברים לבד. ללות אותה לשירותים אם זה מה שהיא רוצה, לתת לה יד בחוץ אם זה מה שהיא רוצה. והמון המון המון חום ואהבה

אם השינוי היה פתאומי יתכן שזה מ PANDAS שזה סיבוך שלפעמים מקבלים מדלקת גרון לא מטופל. אם התחילו לה מאז גם טיקים (נניח מצמוצים או תנועה אחרת בלתי נשלטת) זה מחזק את ההשערה. אחד מהילדים שלי סבל מהבעיה הזאת - ועברה למעשה מלהיות ילדה רגילה בלי פחדים מיוחדים לפחד בלתי נשלט והיסטרי תוך זמן קצר. אצלה טיפול באנטיביוטיקה פתר את הבעיה.

בדיוק מה שאת מתארת פחד לצאת מהבית כל רעש היה מפחיד אותו, בהגזמה אבל וזה קרה בפתאומיות, גם אני נלחצתי ולא הבנתי מה קורה לו ואולי יש איזושהי בעיה,אבל
זה עבר בשלב מסוים, הבנתי שזה קורה לילדים בגיל הזה, מה שעוד עזר זה סיפור שכתבתי בשבילו על ילד עם אותה סיטואציה וזה ממש עזר לו, לפעמים כשמספרים לילד סיפור על החיים שלו ומראים שם את הצד הרגשי דרך דמויות אחרות, זה יכול מאוד לעזור

עם רופא הילדים שלו.

אם אתם מוכנים ויכולים באופן פרטי - אז מגוון האפשרויות רחב יותר.

אני הייתי ממליצה על טיפול באומנות כלשהו, לפי נטיית לבו של הילד, או תרפיה בבעלי-חיים/משחק/ספורט וכדומה.

אני יכולה לתת שם של מטפל בפסיכודרמה, שמקבל בירושלים, אם מתאים לכם.

יתאים לילד ביישן?

אבל אולי באמת זה עלול כך לקחת יותר זמן, אז עדיף טיפול באומנות או במוסיקה, שדורשים פחות דיבור.

אבל הכי טוב להתייעץ עם המטפלים עצמם.

ולבדוק אילו טיפולים מציעים שם.
העלות מסובסדת וזה מאוד משמעותי.
יש גם מקומות אחרים כמו חוות סוסים או מטפלים פרטיים שיש להם הסדר עם קופ''ח מסוימות.

אבדוק דרך הקופה אך אשמח גם להמלצות על מטפלים פרטיים בירושלים.

אפילו חצי שנה

איך הוא נרדם? בקלות? בנחת?

הוא ער כשהוא צורח או שזה תוך כדי שינה?

רמת התקשורת שלו גבוהה? ניתן לנהל איתו שיחה?

באופן כללי הוא ילד רגוע במהלך היום או צועק גם כן?

היה אירוע כלשהו לפני שהתחילו הצעקות כמו אח חדש/ מעבר דירה/ אירוע משפחתי?


חוץ מזה שולחת לכם חיזוק, לא פשוט להתמודד עם סיטואציה כזו, בטח בלילה ועם ילד כל כך קטן.

נרדם יחסית בסדר. מנסה למרוח זמן עם כל מיני בקשות אבל בגדר הנורמה גג עשרים דקות נרדם בד"כ.
כשהוא צורח הוא ער אבל גמור מעייפות ואין לו כוח להסביר לפעמים הצעקות מלוות באי אי ( נראה שכואב לו משהו) ולפעמים פשוט צורח. הרבה פעמים נוגע ו מתעסק עם הבגדים (בעיקר המכנסיים). לפעמים מבקש מים ואז נשפך עליו קצת והוא צורח שנחליף לו בגד גם אם נפלה רק טיפה אחת.
כשהוא ער ניתן לנהל איתו שיחה. לא ברמה גבוהה אבל כן ברמה שמבינים אותו. במשך היום הוא רגוע למעט פעמים שהוא רוצה משהו ולא נותנים לו אז הוא מגיב בעצבים/ בכי ( אבל לא מתקרב לבכי של הלילה) זה כן נראה לי משו נורמלי לגיל.

נולדה לנו ב"ה בת לפני כמה חודשים אבל זה התחיל עוד לפני אז לא נראה לי קשור. דווקא הוא קיבל אותה יפה. ברור שהיה לו קשה אבל לא ברמה לא סבירה אפילו להפך.

ממה שאני מרגישה זה לא קשור לחיפוש צומי אלא יש לו באמת משהו שמפריע לו אולי משו תחושתי לא יודעת אבל לא נראה לי הגיוני שילד יקום לצרוח שעה בלילה בלי שום קשר שהוא גמור מעייפות...

תודה על העזרה

זה משגע ממש ומציק
והם לא יודעים בגיל הזה להסביר מה בדיוק מרגישים
וזה בלילה בעיקר

מצטרפת למעין אהבה, נשמע ממש כמו תולעים
כדאי לכם לבדוק

תבדקו סימנים של פגיעה מינית. לא רוצה להלחיץ, אבל נשמע שעלול להיות סימן.

בשביל לטפל ו/או לשלול אפשר לנסות במשך כמה ימים לשים בפי הטבעת של הילד חתיכת שום מצופה בהרבה וזלין שלא ישרוף - לשים לפני השינה

אם זה לא תולעים, זה נשצע כמו חלומות רעים. זה באמת נפוץ בגיל בזה. לכן, לדעתי כדאי שלא יראה שום סרט/ ספר עם אלימות אפילו קלה ביותר.

תבדקי עם פנס, ופשוט עם קיסם אוזניים תתפסי אותה.
באותו רגע הוא ישתתק
הקטן שלי בן 3 עושה לי בושות, הוא צועק לא משנה איפה וליד מי, יש לי תולעת, יש לי תולעת.
הוא למד לזהות את התחושה. והוא צודק תמיד.

אז אתמול הוא שוב התעורר בצרחות, ומצאנו לו לא פחות מ4 תולעים מטיילות!!!

לא יודעת איך לא חשבתי על זה עד עכשיו, אצל הבת שלי שיש לה תולעים היא קופצת ורוקדת והוא לא. רק צורח (ולפעמים גם מזיז את הבגדים בחוסר נוחות)

זה הגיוני שזה הסיפור? הגיוני שכצמה חודשים הוא סובל מזה?

מסכן כואב לי שהוא כ"כ סבל בגלל משו שיכולנו לעלות עליו.. אבל בע"ה נקווה שהוא ירגע עכשיו.

 

תודה רבה לכם!

רפואה שלמה בע"ה

והגיוני לגמרי שהוא סובל מזה כבר כמה חודשים.

העיקר שב"ה עליתם על זה.

ואל תאכלי את הלב - את ניסית לעשות כמיטב יכולתך אבל לפעמים ה' סוגר לנו את העינים, את לא אשמה, ככה זה.

פעמים למקום.
גם אצלינו ראינו את ההבדלים האלה.

חצי שנה סובל ככה כל לילה... 

 

לא מבינה את רופא הילדים שלכם, כ"כ קשה לחשוב על הרעיון הזה?

ולהראות לו שאין שום דבר מפחיד כמובן חיבקתי אותי חזק כדי שירגע ושאוהבים אותו ושומרים עליו ... אולי תנסי ...בהצלחה...

ונותנים שוב.

לנו יש מפזר חום והוא מחמם די מהר

חשבתי אולי את התלויים על הקיר...

מחמם הרבה יותר מהר, אפקטיבי יותר ובטיחותי יותר.
החסרון שלו זה שהוא מייבש אבל במקלחת זה לא מפריע כי זה מקום לח.

לנו היה, והורדנו. המפזר חום אצלנו עבד עם טרמוסטט והיה נכבה כשמגיע לטמפרטורה.
ואז כשיוצאים מהמים ורוצים לעמוד לידו להתחמם - הוא לא תמיד פעל ...

התקנו תנור חימום למקלחת אינפרא-אדום וממש מרוצים.

ואצלינו תנור אינפרא אדום כך שעש לי למה להשוות.
אצל הילדים שמנו מפזר חום בגלל שהמקלחת שלהם גדולה, יש תינוק לכן צריך להקפיד על הטמפרטורה ובגלל הבטיחות (למשל ילד שיחליט לזרוק מגבת... ).

תמיד אמרתי שמפזר חום זה רע כי הרוח נהיית קרה, ואז קניתי את המגניב השבוע שהוא פשוט חזק מספיק, ובתור בונוס מגיע עם שלט ותרמוסטט.

לשיר לה שירי אצבעות.
אפשר אולי כשהיא יושבת באמבטיה ועסוקה במשחק.
אפשר גם לא את כל הציפורניים ביחד. כל פעם קצת.
נראה לי שאף ילד לא אוהב את זה. הם מתרגלים.

אצלנו כמה שנים היה ככה, סרט רק כשגוזרים ציפורניים. אם מזיז את הרגל עוצרת את הסרט. חחח

אני לא מראה לה בכלל חוץ מזה, אז היא לא מכירה לשבת ורק לראות...

רואים סרט כשגוזרים ציפורניים. הפלאפון של אמא מונח כאן (מראים איפה) ולא נוגעים בו בכלל.

 

אני בקטעים האלה אומרת- אם X מתבלבלת ונוגעת אז אין סרט....

 

וזה עובד יופי...

היא יוצאת מתוסכלת מזה שאני רק מראה לה, שכבר עדיף בלי..

זה מה שאני עושה.

אם היא מתחילה לזוז, אני מפסיקה.

אצלינו זה עובד שקודם כל גוזרים לאח הגדול יותר ואז הקטן רוצה גם

אני משתמשת באותה שיטה מוצלחת, ואם אין אח גדול בסביבה - גוזרת לעצמי. גם עובד נפלא.

 

שהם יודעים להגיד לא, אבל לא להקשיב להסברים בהגיון;)

אפשר להביע יחס בצורה אחרת.

 

[אגב, ניגוב הלחי לא בהכרח אומר שלא טובה להם הנשיקה]

ובאמת לא נכון לעשות כך, אם ילד אומר שלא רוצה..

שנפגע מהדברים הבלתי אחראיים שלי וגם בפני מי שלא

השאלה היא מי אמר שכשהם לא אומרים שהם לא רוצים הם רוצים?

אולי הם מתביישים להגיד?

כשאני הייתי ילד היה לי מאוד לא נעים אם היו מנשקים אותי בפרהסיה והתביישתי לומר!!

באמת יתכן שמתביישים.

 

בכללי, הורים מנשקים את ילדיהם - וזה טוב.

 

אבל צריך להיות ערניים ורגישים.

 

בדרך כלל, לילדים ממש קטנים לא מפריע גם בפני אחרים.

 

גיל קצת יותר גדול - צריך כבר לשים לב.  הורה רגיש, יוכל הרבה פעמים לחוש. מרגיש את הילד טיפה זז, טיפה מתחמק..

 

באמת חשוב לשים לב.

וחושב שהם סתם מתחמקים

לפעמים ילד מתנגד אבל כשהוא רואה שמתעקשים לנשק אותו.

איפה שהוא שם עמוק בלב... זה עושה לו טוב, שלא מותרים ומתעקשים, אפילו לטווח הארוך. זה יהיה זיכרון טוב

אני כל יום רצה אחרי הילדים ליד הדלת כשהם הולכים בבוקר. ומנסה לנשק את כולם, מי שמצליח להתחמק מתחמק.

ברור לי שאני עושה את המעשה הנכון, למרות שחלק מצליחים להתחמק, כי הם בודקים את אהבה שלי אליהם!!! לא כולם ,אבל חלק מהילדים, במיוחד אלו שמתחמקים!!! זה כמו שבודקים את הגבולות שלי בדברים שאני לא מרשה.

 בודקים כמה אלחם למענם להראות אהבה.

ילד אחד שלי לא רצה מגיל שבע שאנשק והפסקתי כיבדתי אותו. אחרי בערך שנה וחצי הוא כל הזמן נצמד אלי , רואים שהוא חזר לזה, שהוא כן רוצה. הוא הבין פתאום שזה חסר לו.

כשאני חושבת על עצמי, הלואי וההורים שלי היו מתעקשים לנשק אותי. ולא ככה נכנעים לי ומפסיקים. יכול להיות שבאמת לא רציתי נשיקה כי בדקתי כמה הם כן ירצו..... אני לא ממש זוכרת. אבל זוכרת שלא נישקו אותי בכלל

כי לא נעים להם?
בעלי מתעקש ואני חושבת שלגיל הזה אני מראה אהבה בדברים אחרים. כמו הקשבה. ליצחוק איתן לשתף אותן. לקנות להן דברים שאוהבות...
נותנת נשיקה כשהן נוסעות לשבת או יום הולדת או שקנו לי משהו. מחפשת הזדמנות שמתאימה. אבל לא כל יום אני ירוץ אחריהן לדלת לנשק אותן.

אבל אולי כן לרוץ אחריו ליום טוב וכו.

אני חושבת אפילו על עצמי. אם לפעמים בעלי בא אלי ואני דוחה אותו כי לא בא לי עכשיו שום חיבוק או נשיקה. אבל עדין בסופו של דבר זה מחמיא זה עושה טוב. לא רוצה לחשוב ,מה היה קורה ,אם לא היה בא לי והוא היה מפסיק. ולא מנסה

לגבי הנשיקה להם. גם כשאני חוזרת הביתה ואני רואה אותם וגם כשהם הולכים לישון אני כן מנסה לנשק

אני לא מדברת עם תינוקים שזה דבק של נשיקות כל הזמן כי זה כמו דובי קטן.

מדברת על גדולים יותר שחוזרים בערב

 

 

מגיל 0, חשוב לי שילד שלי ידע שרק הוא מחליט על הגוף שלו ואסור לאף אחד לגעת לו בגוף/ לנשק/לחבק אם הוא לא מרשה. *כולל אבא ואמא*.
אני שואלת אותם כל הזמן אם הם רוצים חיבוק/נשיקה. בדרך כלל הם רוצים.
אם הם לא, הפתרון שלי הוא אני "שולחת" להם נשיקה באויר, והם יכולים "להדביק" אותה בלחי כשירצו.
מה שכן, אני אף פעם לא מפסיקה להציע לתת להם.
ולא מפסיקה להגיד להם כמה שאני אוהבת אותם.
(אבל באמת ב"ה, כמעט תמיד הם רוצים ואפילו מבקשים מעצמם).

"מגיל 0 כולל אבא ואמא"...

 

לא בגלל כמה מופרעים בעולם, כל אחד צריך "לחנך" את ילדיו על "כולל אבא ואמא".. חס ושלום.

 

וזה גם לא נכון. יכול לצרוח כשמחליפים לו - ולא ישאלו אותו..

 

ולשאול כל הזמן אם רוצים - זו הגזמה לצד השני. צריך גם "להרגיש" ילד. באופן טבעי, מנשקים ילדים קטנים.

 

אם רואים שלא נעים לו, או שזה ילד שבכלל הענין הזה לא בא לא בטוב (בעיות של תחושה וכד'), אז יודעים מראש - חריג -ובאמת ראוי לשאול.

גם אבא ואמא צריכים לכבד את רצונו ושליטתו על גופו של הילד.
אז נכון. במצבים של אין ברירה (חולי/נקיון), אז אין ברירה אחרת. על אף שאם מאוד רוצים, נראה לי ברוב המקרים אפשר לא להגיע לעימותי כוח שכאלו.
אבל בכל מקרה אחר, יש לילד זכות ושליטה מלאה על גופו.
כמו שכתבתי, בינתיים זה הוכיח את עצנו, וזה לא גרם לחוסר ספונטניות/חוסר גילויי אהבה לילדיי.
הם מחובקים ומנושקים המון, רק ששניה לפני זה אני שואלת אותם "אפשר לתת לך חיבוק/נשיקה?" הם בדרך כלל מאשרים ומתמוגגים.
וגם יוצא המון פעמים שהם אפילו מבקשים מעצמם חיבוק/נשיקה ומאושרים עד הגג. אני חושבת שהם גדלים פתוחים ומלאי אהבה, ומצד שני ב"ה גבולות גופם ברורים להם.

אני חושב שאם מגיעים למחשבה שלגעת בילד קטן, הורים, "ללא רשותו", זה נקרא "לא לכבד אותו" - שם נעוצה הבעיה...

 

וכשמקצינים לצד אחד, זה עלול גם להגיע לההיפך.

 

הצורך להוכיח שיש לילד "זכות ושליטה מלאה על גופו" - הוא עצמו יוצר בעיה. אלו דברים שאמורים להיות לגמרי טבעיים - ההבחנה היכן "רשות היחיד" שלו, והיכן אין סתירה.

 

וגם אצל גדולים יותר, ממש, חוששני שדי מסכן הבן, או הבת, הרגילים - לא עם רגישות מיוחדת - שההורים (לא קרובים-רחוקים), שואלים תמיד קודם: אפשר לתת נשיקה?... מניח שיתכן שפעם אחת כשיגדלו, יתכן שיאמרו: אולי תפסיקו לשאול?...

 

אני לא אומר, חלילה, שילדייך באופן אישי גדלים לא "פתוחים ומלאי אהבה", אבל אני חושב שזו גישה מזיקה (אם כי יתכן שפעם היא תציל אותם מתופעות מופרעות של אנשים אחרים. מה זה יעשה בנישואין - לא ברור לי).

וגם, אני חושב שמוקדם מידי לדעת אם זה "הוכיח את עצמו". ה"בינתיים" לא בהכרח אומר הרבה.

ומכל מקום, גם ההיפך, כבר מנסיון יותר ארוך בהרבה, לא גורם כל נזק.. ההיפך.

שהשיטה בה אני נוהגת, היא אחרי שלמדתי על הנושא מאנשי מקצוע.
אפשר לומר שהיא יותר הוכיחה את עצמה בענייני מוגנות מאשר השיטה השניה.
כדאי לדעת ללמד את הילד כל דבר, מעולם לא לסמוך על זה שזה אמור להגיע באופן טבעי. בטח בענייני גבולות גופו שבהם הגבולות יכולים בקלות להיטשטש. (רגע, לרופא מותר לגעת בי? אז אולי זה בסדר? וגם דוד שלי נותן לי נשיקה תמיד, אז אולי זה תקין גם עכשיו? וכו' וכו'.).

אם כבר העלית את נושא הנישואין, אני חוששת ששיטה שבה לא מכבדים את הילד וגבולות גופו, תזיק יותר לחיי נישואיו מאשר להיפך.

כשלומדים הורות מ"אנשי מקצוע" - שלעיתים להם עצמם אין כ"כ ילדים - עלולים גם לאבד מהטבעיות. גם מהנסיון שיש לנו כילדים מהמשפחה, ומההגשה הבריאה.

 

מה גם, שהיום "אנשי מקצוע" בדברים מעין אלו, עלולים להיות מכל מיני אג'נדות.

 

ה"שיטה" הזו לא הוכיחה את עצמה בענייני מוגנות כלפי הסביבה, יותר מהשניה. זה בדיוק מה שהסברתי, שהיסטריה כאן אינה טובה לשום כיוון. אפשר להיות הורים ספונטניים, ועם זה לגמרי לחנך למוגנות כלפי הסביבה, בצורה מעודנת.

אם ההורים "חושדים בעצמם", אז מה נעשה... 

לא אמרתי ש"באופן טבעי" תבוא הבחנה - אם כי גם זה קיים - אלא שבאופן טבעי יהיה היחס של ההורים, הסבא וסבתא וכו', אל הילד.

 

ברור שאם  לא מכבדים את הילד, את גופו, ובכלל - זה גם יכול להזיק לנישואין. הרי אני לא אמרתי לא לכבד - אלא חלקתי על האופן הזה, הקיצוני ולא טבעי בעיני, של החינוך לכבד.

אבל גם הצד השני קיים. השלכת ה"הרגל" הזה ששואלים בצורה מופרזת.

 

[אגב, אם תהיה לך בת, נניח בשירות לאומי, והיא גיע הביתה עם "פרצוף מדוכדך" ובמקום להרגיש אותה אם מה שהיא צריכה זה חיבוק או נשיקה, תשאלו אותה: אפשר לתת לך נשיקה?... חוששני שעלולה לוותר. כבר לא שווה....]

אני עם השנים והילדים שגדלים,
מגלה כמה אי אפשר לסמוך רק על האינטואיציות הטבעיות שלנו, וכמה כן צריך ללמוד המון על חינוך וגידול ילדים.

אני לא רואה בזה קיצוניות. ההורות שלי אוהבת וספונטנית. לבקש רשות זה לא להפוך את זה למאולץ וחסר. זה רק.. לבקש רשות!

בכל אופן, אני רואה שהויכוח הזה עקר. היה לי חשוב קודם להבהיר את דבריי, בשביל שאר קוראי הפורום.
כעת אני רואה שזה הולך וחוזר על עצמו ודי עקר. אז סלח לי אם אפרוש בשלב זה. רוב הצלחות!

כמו שהסברתי, אני חושב ש"לבקש רשות" מילד לנשיקה, ע"י הורה, כשילד אינו כזה שלא רוצה בכך - זה פוגע בספונטניות של היחס. וגם מזיק בהמשך (בלי לשלול "רווחים צדדיים" שכן יכולים לנבוע מכך. ויכולים לדעתי גם באופן אחר). 

 

הסברתי גם קצת למה, אכן, אינך חייבת לקבל.. גם אני כתבתי - כמו שלרוב - עבור אחרים שקוראים. בד"כ, אדם שכבר הכניס עצמו לאיזו אג'נדה, יותר קשה לשכנעו אישית.

 

הדיון אינו "עקר", אלא פשוט יש אי הסכמה בענין הזה. וגם אני כמובן כותב גם מתוך "עם השנִים" - רק יותר שנים...

ומסכים איתך - הדיון מוצה למדי..

לא לכל אחד נעים מגע.

ממש לא הייתי רוצה שיאהבו אותי פיזית בכח.

אם לי כרגע לא נעים שיגעו בי זה מאד מעיק ולא מחמיא שהרצון שלי הוא שקוף
אפשר להביע אהבה ודאגה בעוד אלף דרכים אחרות

יתכן שמי שחזר לבד, אם היית ממשיכה "בכח", היה רואה בכך חויה שלילית.

 

ומכל מקום, עיקר הבעיה שדיברו עליה - זה בפני אחרים.

 

ושם ממש חשוב לכבד מי שזה מפריע לו.

 

הרי מי שפתח את השרשור העיד על עצמו....

אני חושבת שזה היה משהו של ילדה בת שנתיים שאולי אהבה לומר שהיא לא רוצה ואולי באמת היה לה פחות נעים, אבל מרב שהקשבתי לה בפועל נוצר נתק בהבעת חיבה גופנית ביננו ולפני כמה שנים היא אמרה לי בפירוש שאותה אנחנו לא מחבקים ומנשקים כמו אחיותיה. וזה מפריע לה. ודיברנו והסברתי וחזרנו לנשק ולחבר אבל מדרך הטבע בגיל. זה כבר הרבה פחות וגם התרגלנו במשך השנים שנותנים לה פחות כי ככה היא רצתה. וזה משה ודאי אפשר להשלים ואני והבנתי שזה היה טעות לשמוע בקולה. של זאטוטה בת שנתיים וכל העסק של גופי זה שלי קצת לקחנו בהגזמה מדי. ככה ההרגשה שלי בנושא

אנחנו מלאי כוונות טובות אבל לא תמיד מצליחים להיות מושלמים, באסה אבל זה מה יש.

את עדיין יכולה להשקיע בה הרבה חום ואהבה גם אם היא בגיל שכבר פחות מנשקים, יש עוד הרבה דרכים לתת לה את מה שהיא צריכה

היה לי ילד שלא רצה חיבוקים ונשיקות אז כמובן לא נתתי לו בכח אבל ראיתי בזה איתות שמשהו חסר לו, וכשהשקעתי מחשבה ותשומת לב באמת הבחנתי שהוא היה סנדויץ' כזה שקצת "נפל בין הכסאות" ואז הבנתי שהסירוב שלו לחיבוקים ונשיקות כנראה נובע מזה, משהו כמו - תני לי יחס אמיתי, אל תשתיקי את המצפון שלך עם חיבוק ונשיקה. כמובן שהוא לא ידע לנסח את זה ככה, רק אני הבנתי שזה כנראה העניין.

אז בד בבד עם זה שכיבדתי את אי רצונו ולא חיבקתי ונישקתי בכח, במקביל השקעתי המון חום ואהבה בדרכים אחרות, ביחס אמיתי, בלפנות לו זמן ותשומת לב, להקשיב לו באמת, לעשות דברים ביחד, לעודד ולהתפעל ממנו, ומדי פעם הצעתי חיבוק ונשיקה, אחרי כמה חודשים (!) הוא התחיל לאט לאט כן לרצות את הנשיקות, וזה היה בשבילי סימן שכל ההשקעה הזאת היתה באמת מאד נחוצה לו. כשהוא קיבל את מה שהוא היה צריך באמת, גם ההתנגדות למגע ירדה. היום הוא יכול אפילו לבוא מעצמו מדי פעם ולבקש חיבוק.

עכשיו באמת התחוור לי למה היתה תקופה שהתנגדתי שהורי ינשקו אותי.
בדיוק.בגלל ההסבר שאמרת.
הערת את עיני
כל הכבוד על הרגישות לכך.

מרגיע את הכאב.

עושה להם טבלה של חמישה ימים.. בכל יום שעובר לסמן X  ביום השישי שמה ציור של מוצץ+X עליו..

מודיעה שבעוד חמישה ימים נפרדים מהמוצץ..

קונה שקית הפתעות מהשקל לפני כן וביחד עם הטבלה מראה להם את השקית ומספרת שבכל בוקר הם יוכלו לבחור הפתעה..

במקביל, בכל חמשת הימים מעצימה אותם, אומרת להם שהם גדולים, שכבר לא צריך את המוצץ.. כל חיזוק שמדבר אליהם..

הכי חשוב, להיות שלמה עם זה.. כי ייתכן שיהיו כמה ימים קשים.. (בד"כ לא, הפחדים הם שלנו לגמרי.. מניסיוני האישי..)..

הקושי העיקרי הוא להירדם בלילה ואז אפשר להשקיע בזה במהלך היום ולעייף אותם (להוציא לגינה, להשכיב קצת יותר מאוחר וכדומה).. ובערב, להיות סובלניים, לשבת ליד, לספר סיפור, לשים מוסיקה מרגיעה.. לדעת שזה חלק מהעניין..

על קצה המזלג..

אם תרצי תשאלי שוב.. 

 

מוצץ הוא אחד מחפצי המעבר כשילד מרגיש מספיק בטוח להפרד ממנו זה יקרה.ילדי נגמלו ממוצץ בקבוק בגילאים בין 4.5- 6.5,לא נרשמו שום בעיות בקבלה לצבא שירות לאומי .סבלנות זה יגיע .

בדרך כלל בגילאים האלו הם לא מרגישים מספיק בטוחים להפטר ממנו אלא מתמכרים אליו יותר. מה שעוזר בפועל זה שילדים אחרים צוחקים עליהם. אני הייתי מנסה להמנע מזה....

זה הבעיה. שיעברו מזה לזה )ואני בטוחה בזה(

מוצץ או אצבע.

לכבוד יום הולדת 4.5 , יחד עם המשפחה המורחבת, עם עוגה בצורת מוצץ (בערך..), דיברנו על זה חודשים מראש (גם לפני יומולדת 4, אבל אז זה לא עבד...)
אחכ הינו צריכים להזכיר כל פעם שביקשה מוצץ ("כואב לי פה (בגרון), אני מרגישה שאני ממממש צריכה מוצץ...") - זרקת אותו, נכון? בעצמך, את כבר גדולה...
איכשהו מאז היומולת (4.5...) היא בלי...

יותר מאוחר, מנסיון עם כמה ילדים, לא כדאי לגמול בכוח, לא להעלים את המוצץ ולא במכבש שיכנועים.

 

אפשר לנסות להגיע להסכמה שמוצצים רק בלילה. ואז לאט לאט יפחת הצורך.

 

 

כמובן שהייתי עושה הכנה ומסבירה לעלד שהוא כבר גדול וכו'.... ופתרת ממנו בצורה נחמדה- בלונים/ מכתב בדואר וכד'..... אבל הייתי נחרצת.

אם נגמלים ממציצת ממוצץ /אצבע לפני בקיעת השיניים הקבועות זה לא משפיע על הצורה שלהן.אחרי שנגמלים השיניים חוזרות להיות ישרות.
לקבוע עובדה שבגיל מסוים אין מוצץ זה עלול להיות בעייתי.הילד יפסיק אולי למצוץ מוצץ אבל יכול למצוץ אצבע או לאמץ הרגל אחר .
אף ילד לא הולך לכיתה א עם מוצץ.גיל הפרידה מהמוצץ לא משפיע על הקבלה לצבא או לשרות לאומי.

ובגיל 4 רב הילדים כבר נגמלים ממוצץ ולא מוצצים אצבע.
כמובן צריך הכנה ובדרך נעימה אבל ביחד עם זה נחושה והחלטית.

ואגב, מה הסימנים לילד "מוכן"?
רב הילדים לא יזרקו את המוצץ מעצמם כמו שרב הילדים לא יגידו "לא" לשוקולד.

ואולי זה בגלל שצחקו עליהם?

הכי "זריז" בגיל 4 והאחרונה זרקה בגיל 6.

 

בחיים לא צחקו עליהם ואפילו לא שכנענו אותם.

זה כאילו לא היה קשור אלינו, אלא עניין פרטי שלהם.

 

אצלנו בינתיים אחד נגמל בגיל 5.
השניה בגיל 4.5
והשלישית בת 4 ורבע עדיין דבוקה אליו.

לגדול, כשדי הכרחנו אותו, היו אח"כ במשך תקופה המון התקפי זעם (לפני זה היה ילד ממש ממש טוב ונוח). אבל היה רגיל אחרי הגן לקחת מוצץ וזה היה חסר לו... (ועוד עשינו מסיבה למוצץ, והוא קיבל המון הפתעות על כל שלב שעבר בפרידה)

השניה, עזבה אותו ממש בקלות מעצמה, אחרי קצת דיבורים מצידנו. בלי הרבה התעסקות מסביב.

והשלישית, אם אין מוצץ היא משתגעת. ובגן כבר יצא לי לראות שהיא לועסת את הבגדים במקום... (כי אין מוצץ בגן).
מה שכן אנחנו מרגילים אותה לאט לאט לדבר בלי מוצץ, לשחק עם חברים בלי מוצץ, להזכיר לה מידי פעמים להוציא אותו קצת מהפה אחה"צ וכו. .

אצלי נגמלו בין הגילאים 4.5- 6.5(שניים נגמלו בגיל הזה)
גמילה ממוצץ ,בקבוק ואחת ממציצת אצבע.
צריך לדבר כדי להכין אותם שהמוצץ יצא לפנסיה.אצלנו עם שניים זה לקח שנה.
בסוף הם נגמלים,הילד שלך לא!דומה לבן של השכנה.ילד שנגמל לפני הזמן שהוא בשל לכך זה עלול לגרום לכל מיני התפרצויות זעם או מציצה של משהוא אחר.

זו תופעה נפוצה גם של גמילה מסמים ואלכוהול.
זה חלק מתהליך הגמילה.

כתבת שאת בעצבים ובשנאה גדולה למוצץ - לדעתי עדיף מאד שקודם כל תטפלי בעצמך ותשחררי את הרגשות האלה. זה לא הוגן כלפי הילדים שלך לגמול אותם ממקום כזה.

 

אני באופן אישי אף פעם לא גמלתי בכח, הגיע גיל שהצעתי, דברנו על זה מדי פעם אבל לא התעקשתי. כל ילד הגיע לזה בעצמו בשלב כלשהוא, לרוב אחרי גיל 4. מה שכן - בשעות היום כן הגבלתי.

אני לא מסכימה איתך שזה לא נצרך, לפעמים ילד עדיין צריך את זה.

(ופדיחה זה הכי לא שיקול. אם לי יש פדיחה מזה זה בעיה שלי, לא של הילד.)

 

אחד הילדים שלי בגיל 5 הצליח לישון בלי מוצץ כמה לילות ואח"כ נשבר וחזר לזה, הרפיתי, אחרי כמה חודשים הוא החליט בעצמו שהוא כבר גדול וזה לא מתאים לו.

כשהילד מגיע להחלטה כזאת אנחנו משתדלים לתמוך ולעודד כי הימים הראשונים באמת לא קלים לו, אז בבוקר שקם בלי מוצץ עושים מיני חגיגה והילד במרכז. אפילו מחלקים משהו טעים לכולם לכבוד ש X הצליח לישון בלי מוצץ וכולם שמחים איתו ביחד.

 

בקיצור - להרפות ולשחרר.

זה יגיע

כמו סוויש. סט. גיבושיסטים. טאבו וכד
שהם משחקים משפחתיים מגבשים
לקטנים קל יותר למצוא צעצוע שיעסיק אותם כמו פאזלים או חלקים של הרכבה (מגנטים או צינורות קליקס לסוגיו...)
בנוסף יש במיוחד לחנוכה, המון ערכות יצירה יפות בכל הרמות בחנויות יצירה.
והעיקר תשמרי על עצמך.
הפיצוי הכי טוב ואמיתי זה אמא בריאה יחד עם תינוק או תינוקת בריאים.
בהצלחה

אולי איזה 2 משחקים, אחד לגדולים ואחד לקטנים
נגיד לקטנים מגנטים ולגדולים איזה משחק קופסא שאין לכם (קלפים כלשהם, קטאן וכו')

מניסיון
לגדולים מגיל 8 או 10 קטאן. אצלי שיחקו שעות
קטנים פליימוביל
בהצלחה

תקני לשלושת הגדולים ילד
וסביבונים מנגנים ומאירים לקטנים
אולי בגד לכל אחד? תזמיני מהאינטרנט?

בסוף לגדולה קניתי שעון יד. לעוד אחת כוס טרמית כזאת. ולקטנים אחפש משחקים... רציתי מתנה אישית לכל אחד ולא משחק כללי לכולם אבל בהזדמנות אחרת קטאן זה באמת רעיון טוב.

אני ממליץ בכל מקרה שתתייעצי עם רופא

אצלי זה עזר ממש ממש

זה עובר אליהם בהנקה ומרגיע את הבטן

בארהב נותנים את זה מגיל 0.. הארץ רושמים מגיל חצי שנה..
לנו זה עזר, אבל פגשתי גם זוג שזה לא עזר לתינוקת שלהם..