פורום הורות (עמוד 80)

עושה להם טבלה של חמישה ימים.. בכל יום שעובר לסמן X  ביום השישי שמה ציור של מוצץ+X עליו..

מודיעה שבעוד חמישה ימים נפרדים מהמוצץ..

קונה שקית הפתעות מהשקל לפני כן וביחד עם הטבלה מראה להם את השקית ומספרת שבכל בוקר הם יוכלו לבחור הפתעה..

במקביל, בכל חמשת הימים מעצימה אותם, אומרת להם שהם גדולים, שכבר לא צריך את המוצץ.. כל חיזוק שמדבר אליהם..

הכי חשוב, להיות שלמה עם זה.. כי ייתכן שיהיו כמה ימים קשים.. (בד"כ לא, הפחדים הם שלנו לגמרי.. מניסיוני האישי..)..

הקושי העיקרי הוא להירדם בלילה ואז אפשר להשקיע בזה במהלך היום ולעייף אותם (להוציא לגינה, להשכיב קצת יותר מאוחר וכדומה).. ובערב, להיות סובלניים, לשבת ליד, לספר סיפור, לשים מוסיקה מרגיעה.. לדעת שזה חלק מהעניין..

על קצה המזלג..

אם תרצי תשאלי שוב.. 

יותר מאוחר, מנסיון עם כמה ילדים, לא כדאי לגמול בכוח, לא להעלים את המוצץ ולא במכבש שיכנועים.

אפשר לנסות להגיע להסכמה שמוצצים רק בלילה. ואז לאט לאט יפחת הצורך.

הכי "זריז" בגיל 4 והאחרונה זרקה בגיל 6.

בחיים לא צחקו עליהם ואפילו לא שכנענו אותם.

זה כאילו לא היה קשור אלינו, אלא עניין פרטי שלהם.

כתבת שאת בעצבים ובשנאה גדולה למוצץ - לדעתי עדיף מאד שקודם כל תטפלי בעצמך ותשחררי את הרגשות האלה. זה לא הוגן כלפי הילדים שלך לגמול אותם ממקום כזה.

אני באופן אישי אף פעם לא גמלתי בכח, הגיע גיל שהצעתי, דברנו על זה מדי פעם אבל לא התעקשתי. כל ילד הגיע לזה בעצמו בשלב כלשהוא, לרוב אחרי גיל 4. מה שכן - בשעות היום כן הגבלתי.

אני לא מסכימה איתך שזה לא נצרך, לפעמים ילד עדיין צריך את זה.

(ופדיחה זה הכי לא שיקול. אם לי יש פדיחה מזה זה בעיה שלי, לא של הילד.)

אחד הילדים שלי בגיל 5 הצליח לישון בלי מוצץ כמה לילות ואח"כ נשבר וחזר לזה, הרפיתי, אחרי כמה חודשים הוא החליט בעצמו שהוא כבר גדול וזה לא מתאים לו.

כשהילד מגיע להחלטה כזאת אנחנו משתדלים לתמוך ולעודד כי הימים הראשונים באמת לא קלים לו, אז בבוקר שקם בלי מוצץ עושים מיני חגיגה והילד במרכז. אפילו מחלקים משהו טעים לכולם לכבוד ש X הצליח לישון בלי מוצץ וכולם שמחים איתו ביחד.

בקיצור - להרפות ולשחרר.

זה יגיע

אולי איזה 2 משחקים, אחד לגדולים ואחד לקטנים
נגיד לקטנים מגנטים ולגדולים איזה משחק קופסא שאין לכם (קלפים כלשהם, קטאן וכו')

חשוב ללכת לגסטרו טוב!!!

באיזור ירושלים ממליצה מאוד על פרופסור דן טרנר משע"צ

אבל גם מבחינת הסדר יום. אם התינוק\ת הולכים לישון בשש-שבע

לילדים במיוחד. לבלוע וכד'

חזרתי לו על זה כמה פעמים. כולל בחתונה

מכיתה א' כל ילד מקבל דמי כיס. בהתחלה נתנו פעם בשבוע שני שקלים, ועכשיו עברנו לתת להם בכל ראש חודש שמונה שקלים.

מכיתה ג' הילד יכול לשמור את הארנק אצלו ולהשתמש בכסף לפי בחירתו (בפועל הם שואלים אותנו לפני קנייה). עד אז הארנק נשמר אצלנו, ולפי בקשתם אנחנו מביאים להם את הכסף ומסייעים להם לקנות.

לדמי הכיס מצטרפות מתנות כספיות חד"פ מסבא וסבתא וכדומה.

הם לומדים כך לחשב ולהתחשבן, ולהחליט אם הם רוצים לחסוך או לקנות דברים קטנים כל כמה זמן.

הכלל הוא כזה: אם הם רוצים משהו שלא תכננו לקנות בכל מקרה - אז זה מהכסף שלהם. אנחנו עדיין ממשיכים לקנות להם מתנות קטנות לפי הצורך ומתנות גדולות לימי הולדת וכו', והם גם ממשיכים לקבל פרסים (מ"הכול בשקל") על מבצעים שאנחנו עושים לכולם.

מתואמת- התכוונת שעכשיו אתם נותנים להם 8 ש"ח בראש חודש במקום שני שקלים שבועיים? (או בנוסף).

ושוב תודה רבה, גם לך וגם לאם יהודיה. החכמתן אותי.

אז זה יצא ארבעים שקל כל שבוע... קצת יותר מדי, במיוחד שיש עוד ילדים בדרך...

הגדולות שלי בנות 12, 13 ו15 הן צריכות את הכסף הזה לכל מני בזבוזים משלהן (ממש לא מתערבת מה הן קונות...)

וגם סתם לחיסכון האישי שלהן. והקטנים.. סתם כי הם מקנאים אבל בתכלס הם לא עושים איתו כלום רק שומרים ושומרים אז זה בסדר מבחינתי בסופו של דבר הם לומדים לחסוך, למשל יש הרבה דברים שאנחנו אומרים להם- יש לך כסף תקנה ממנו. 

אבל לימי הולדת הסבים והסבתות וגם אנחנו מביאים להם כסף אם הם מעדיפים מאשר מתנה.

הסבים והסבתות גם מביאים להם בחנוכה ובפסח - הצטברו להם סכומים מאוד גדולים, למעלה מ1500 שח לילדים בני 10 ומעלה..

והם כמעט לא מבזבזים, רק על דברים שהם ממש רוצים (נגיד הבת שלי רצתה רולר בליידס - אז זה היה מהכסף שנתנו לה ליומולדת. הבן רצה נעלי בלנדסטון מקוריות - אז חלק גדול מהתשלום היה על חשבונו. שני הילדים השתתפו חלקית בקניית כלי הנגינה שלהם - כי רציתי שיהיו רציניים בעניין.. החוג עצמו כמובן על חשבוננו. אם היה משחק יקר שהם רצו כמו ההמשך של קאטן - כל אחד הביא סכום וקנו.

לטיולים - אני נותנת סכום של עד 8-10 שח- תלוי בטיול. אם הם רוצים להוסיף - על חשבונם.

ככלל - מעדיפים ממש לא לעודד אותם לקנות ממתקים ושתיה מתוקה סתם כך- לא בריא, ואם הם רוצים זה על חשבונם, אבל כמעט לא קונים וגם אן ירצו אנחנו לא מרשים יותר מדי.

לשבת אנחנו קונים הפתעות ומעדנים ולפעמים נשאר קצת לשבוע.

הבן שלי כל השמן רוצה לקנות עם הכסף שיש לו מחשב, אייפון, טאבלט וכדו'.. הבעיה היא שאנחנו לא מרשים... כך שבאמת אין להם על מה לבזבז.

מה ילד בכיתה ו עושה עם 12 ש"ח בשבוע? למה הוא צריך את זה?

ולמה בכיתה י צריך 25 שח בשבוע? אם הילד רוצה הרבה כסף למשהו - שיעשה ביביסיטר או עבודה אחרת וירוויח טוב

אצלנו יש להם כל כך הרבה כסף והם כמעט ולא מוציאים על כלום.

על מה יש להם להוציא כסף? על ממתקים? על קשקושים בהכל בשקל?

אולי רק אצלנו הילדים קמצנים וכמעט לא מוציאים על כלום? וגם לימי הולדת כמעט אין להם משהו שהם רוצים במיוחד, אז הם מעדיפים כסף...

בסוף הם בקושי השתמשו, מכרו אותו וקבלו הרבה מהכסף חזרה..

בגיל בוגר חשוב שידעו איך להשיג אותו

מעדיפה שיחיו בעולם תמים בלי לחשוב על ענייני כספים.

בעבר נתנו כמה פעמים בעיקר כי הילדים דיברו בקינאה על זה שחברים מקבלים והם לא. אבל הפסקנו. לא מרגישה שחסר להם משהו.

כשיש עניין ספציפי שבשבילו צריכים כסף הם באים ומבקשים ואנחנו מחליטים אם לתת או לא.

בגיל ההתבגרות הם מתחילים לעבוד ולהרוויח ואז הם שומרים לדברים שהם רוצים. וגם בבר/בת מצווה מקבלים קצת כסף במתנות.

בשלב הזה הם לומדים לחסוך ועל מה כדאי להוציא.

מי שהולך לפנימייה אני מציידת אותו בקצת כסף מידי שבוע שיהיה להם אם הם רוצים לקנות לעצמם משהו במכולת. 

בדיוק עכשיו אני שוקלת מה לעשות בחנוכה, הסבים סבתות שלהם לא מחלקים דמי חנוכה והם תמיד מקנאים בחברים אחרי חנוכה כשהם שומעים סיפורים.חושבת אם אנחנו צריכים לתת, אבל אין פה איזה עניין הלכתי כמו במועדים (ואנחנו לא בדיוק מיליונרים...)

הכרתי ילד כזה (חבר של ילדי) וחשבתי שהוא מעצבן ושההורים שלו לא מספיק קשוחים

ואז הוא גדל והפסיק, וילד שלי נהיה בן שנתיים ופתאום התחיל להרביץ (אומנם לא ללא סיבה אבל זה לא באמת משנה בגילאים הקטנים והחמודים האלו)

אולי זה נובע ממקום שמחפש את ה'אקשן' הזה, האנדרנלין, שהיא רוצה כאילו קצת להתפרע ו'להוציא עצבים', להוציא אנרגיות ולא בהכרח ממקום של לפגוע באחרים?

כמו שיש ילדים שנמצאים בבעיה דומה וחוג מפעיל או פעילות משחררת אחרת יכולים לעזור להם מאוד לפרוק. להשתחרר ולהירגע.

יכול להיות שהיא מרגישה צורך להיות חזקה ליד אחרים? בעיני עצמה \ בעיניכם \ בעיני הסביבה?

אולי יש משהו עצור בה שהיא מנסה להעביר ולא מצליחה, וזאת הדרך שלה להביע אותו? או למשוך תשומת לב?

מאוד יכול להיות שהיא לא מסופקת מהיחס גם כשאת איתה כיון שחסר לה בכללי

בנוסף היא מתרגלת כבר לשאוב יחס באופן שלילי כשאין לה ברירה כי אמא בטלפון, ואז היא כבר שוכחת גם כשיש יחס חיובי שאין צורך באמצעים השליליים

כפי שכתבו לעייל, זה די אופייני לגיל. הגבתי למעלה שהכרתי מקרה כזה ובכלל לאמא יש פלאפון כשר והיא משקיענית עללל.

למרות זאת, כדאי לך לבדוק אם את מוגזמת ממש ביחס לנורמה בהתעסקות בפלאפון, כי אם כן, אז אולי זו הסיבה, ואני משערת שאת מוכנה ויכולה לעשות הכל כדי למנוע ממנה להתרגל למשיכת תשומת לב שלילית

אלא אם כן זה אודם מהסוג שנשאר לשעות רבות.

יש ליעקובי סבון קטן (האריזה נראית כמו אריזה של קופסת סרדינים בקרטון..)

ממש יעיל גם לכתמים קשים, מסיר בקלות.

ניסית אטמי אזניים\צמר גפן ? אני מסבירה לילדים שזה פשוט מוריד לי את עוצמת הרעש.. כמו שמנמיכים את עוצמת המוסיקה.

לי זה עוזר ואני מרגישה שגם הילדים מבינים יותר שאני באמת סובלת מהעניין כשהם רואים סימן חיצוני ולא רק אמירה. משתדלת מאווד להפחית את הבקשות שלי מהם לשקט ביחוד כשמדובר ברעש תוך משחק כפי שציינת. אצלי הבעיה וזו הדרך שאני מצאתי שעוזרת לי להתמודד עם העניין... בהצלחה

אגב, זה היה גם לפני ההריון? אולי זה משהו שיחלוף אצלך?

יציבה, ממוקדת, מאופסת, מלאה עוצמות --- וגם במצוקה קשה, נכון. זה לא סותר.

אני מניחה שאת לא יכולה לדעת איך את נשמעת מבחוץ, אבל האופן שתיארת את הבעיה מרשים ביותר! הבהירות, לקיחת האחריות, הכרת הטוב, הכרת הרע... באמת, תיאור נכון של הבעיה הוא חצי פיתרון. את לגמרי נשמעת בדרך נכונה.

והחצי השני? לאן מתקדמים?

כתבת שאת לא יודעת אם זו בעיית ויסות חושי. חשבת אולי לפנות למרפאה בעיסוק? אני חושבת שנולדת בדור הנכון, וקיימות היום דרכי טיפול מצוינות לאנשי המקצוע. וגם אם הבעיה היא בתחום אחר - מרפאה בעיסוק אולי תדע במה לחשוד, ולאיזה איש מקצוע להפנות אותך.

ובמקביל, יקרה, תקבלי את עצמך באהבה. כמו שאת מקבלת באהבה את ילדייך, גם כשהם סובלים מבעיה מכאיבה. תגידי לעצמך מילים טובות. יש לך על מה. אפילו כשאת סוגרת ילד בחדר לכמה דקות - אם את יודעת שעשית את זה כפעולת מנע כדי לא להרים עליו יד חלילה, כדברייך - אז מגיע לך פרגון על המנהיגה הטובה שאת, ועל סדר העדיפויות הנכון שאת שומרת עליו גם במצבי קושי ומשבר. תמיד טובת הילדים לנגד עינייך. אשרייך ואשריהם! תני לעצמך את הפרגון הזה, גם כי הוא נכון וגם כי הוא מועיל - הכרה בעוצמתך תשפיע טוב על הילדים, וגם תיתן לך יותר מרחב נינוח לטפל בבעיה שיוצרת את כל הסבל הזה. ובע"ה להתגבר עליה, בעתו ובזמנו.

אם הכיוון של הפסקה האחרונה מדבר אלייך, מציעה לך לגגל את שמה של עירית לוי, ולקרוא את כתביה. מרפא לנפש, באמת 

אין לי שלושה קטנטנים אבל נראה לי שזה כשלעצמו זה קושי מאוד גדול. את עייפה והם עם אנרגיות. את זקוקה למרחב והם רק רוצים לבלגן ולהתפרס על פני המרחב. 

הם רחוקים מלהבין את הצורך שלך בשקט..

האם הם משחקים בחדרים או גם בסלון?

אני יכולה להגיד לך שאני הרבה פעמים שמה סרט בחדר ויש לי תחושת הקלה ממש.

אני לא יכולה לדרוש מעצמי להיות סופרוומן.

גם אמא סבלנית, גם לסבול את הרעש והבלגן, גם לת להם זמן איכות ולא סרט, וגם לתת לעצמי מנוחה ורוגע לשקט הפנימי שלי.

משהו חייב לבוא פה על חשבון משהו.

שימי להם סדרה בחדר, לפחות חצי שעה ותנוחי לך.

דבר ראשון- כתבת שאת משתיקה את הילדים כדי לא להרעיש לשכנים- אם זה לא בשעות המנוחה הרעש שמגיע לשכנים ממש לא צריך להפריע לך...

דבר שני- תנסי אולי להפעיל להם ברקע, כשהם משחקים, דיסק עם סיפור, ככה הם ישחקו אבל בשקט, כי הם יקשיבו לסיפור.

בהצלחה!

אין לי המלצה חוץ מלתת לזמן לעשות את שלו...

זה מתיש ומעצבן ומתסכל ובלתי אפשרי כמעט, אבל בסוף-בסוף זה עובר...

(אצלנו רק עכשיו, שנה וחצי מאז שהתחלנו את הגמילה, עם עליות ומורדות כל התקופה, רואים את הסוף סוף-כל-סוף...)