"סליחה, אפשר לעבור, אני ממהר...", בחיים שלי לא רצתי בקצב כזה!
"סליחה!" – הגעתי לבדיקה הביטחונית. "לא, אין לי נשק" – אמרתי, עוד לפני ששאלו אותי.
הגעתי לתחנה – "סליחה" , פניתי לאדם שישב שם, "קו 382 עבר כבר?"
"אה... נראה לי שכן" - אמר.
"איזה באסה, שום דבר לא הולך לי היום, והאוטובוס הבא רק עוד שעה ורבע, עולם מעצבן!" אמרתי, בעודי מנסה להסדיר את נשימתי.
הוא חייך אלי, והמשיך לקרוא בספרו.
ישבתי לידו, מנסה לחשוב איך להעביר את הזמן, מנסה קצת להציץ למה שהוא קורא.
"מה קרה? מה כל כך רע לך היום?" – שאל.
"מה לא...", השבתי, קצת מופתע מהפנייה הישירה.
"כן" אמר, בסוגרו את ספרו "אני שומע".
"אתה באמת רוצה לשמוע?" התפלאתי.
"כן, בשמחה" הוא השיב.
"טוב, הוא עוד יתחרט", חשבתי לעצמי.
"כבר מהבוקר, קמתי מאוחר, ומאותו רגע ידעתי שהכול ילך דפוק, רבתי עם אמא, שכחתי להביא לחבר את הספר שהוא כבר ביקש ממני 3 פעמים, חילקתי סטיקרים בעד גוש קטיף והתחילו לצעוק עלי, ובכלל ראית מה קורה בארץ בקטע של גוש קטיף, ממש נורא, הכול דפוק!
אתה יודע מה יקרה אם יהיה פינוי, זה לא פינוי, זאת עקירה, זה גרוש, תחשוב מה זה יַראה לעמים, תחשוב מה זה יראה לאויבים, עם ישראל מתקפל! לא נעים לי להגיד, אבל מרגע לרגע אני מתייאש".
"אפשר לספר לך סיפור? – שאל כשגמרתי את דברי.
- "כן".
"זהו סיפור על 4 תנאים גדולים ואדירים שהלכו ביחד. רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא. בזמן שהלכו לכיוון ירושלים, שמעו קול של צבאות רומי והתחילו שלושתם בוכין ורבי עקיבא - צוחק.
אמרו לו: "מפני מה אתה צוחק?"
אמר להם: "ואתם, מפני מה אתם בוכים?"
אמרו לו: "הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה?!"
אמר להן: לכן אני צוחק! מה לעוברי רצונו הוא עושה טוב, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית וראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: "מפני מה אתה מצחק?"
אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?"
אמרו לו: "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!"
אמר להן: עכשיו אני יודע, שכמו שהתקיימו הדברים הרעים, כך יתקיימו הדברים הטובים, ועוד ישבו בירושלים זקנים וזקנות נערים ונערות.
"עכשיו, תגיד לי אתה" – אמר, "אדם שיבוא אליך עכשיו ויגיד לך שזה שיש עכשיו קשיים ובעיות, ויש אנשים שנחלשים, ויש מנהיגים שנחלשים, זה משמח! זה טוב! – מה תגיד לו?"
"ת'אמת" , אמרתי, "אני לא סובל את הברסלבים האלו שבטוחים שבכל יש טוב, שבכל יש שמח, נראה לי שהם קצת עוצמים עיניים, מתעלמים מהמציאות, מדחיקים" – השבתי, והתחלתי להבין שעומדים "להתקיל" אותי.
"נו?" הוא אמר בחיוך, "ומה תגיד על רבי עקיבא, רבי עקיבא שהיה בזמן בית המקדש, הבית שכולנו משתוקקים אליו, והוא ראה אותו עומד , וראה אותו חרב, והוא... מצחק, הוא לא אחד מהברסלבים האלו?"
"עַבוֹר..." השבתי "אין לי מושג, תגיד אתה".
"אז בוא נשאיר את זה בצד רגע, עכשיו עוד שאלה, מה ההבדל בין אדם מאמין לאדם שאיננו מאמין?"
- "אתה יודע, אדם מאמין מתפלל, אוכל כשר, מניח תפילין, כאלה".
- "לא התכוונתי לזה" אמר, "מה היחס שלו למה שמעליו?"
- "אחד מאמין שיש אלוהים, שיש מישהו מעליו, והשני... לא"
- "נכון" – השיב, "האדם המאמין יודע שיש מי שמנווט את העולם, שיש מי שמכוון את העולם כרצונו, דרכנו, אל מול האדם שאינו מאמין שחושב שכל העולם מקרי, וכל מה שיש כאן הוא מקרי ושאתה ואני מקריים, ובעצם הכול כאן הוא איזה שהוא תוהו ובואו שפשוט התרגלנו אליו. ואילו המאמין, מאמין ששום דבר לא מקרי, הכול מכוון, הכול – כולל הכול, בשליטה מלמעלה "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".
- "זה ברור", אמרתי.
"זה ברור" חזר , "אבל כל הקושי הוא לא בידיעה, אלא בהפנמה".
"אני אתן לך דוגמא, קח חבר טוב ותבקש ממנו לתפוס אותך לפני שאתה נופל, מתח את גופך והפל עצמך לכיוון הרצפה בידיעה שהחבר יתפוס אותך, זה לא פשוט, הגוף אינסטינקטיבית אומר לך , 'תתגונן!' ,'שמור על עצמך!', הרבה יותר קל לדעת, הרבה יותר קשה – לסמוך.
"עכשיו", הוא המשיך "תחשוב על רבי עקיבא וחבריו, הרי כולם ידעו שה' שולט בהכל, אבל כשגדולים אלו רואים את בית ה', הבית שהם כל כך משתוקקים אליו – הרוס – הם לא מצליחים לעצור את עצמם, ובוכים. ורק רבי עקיבא מצליח להגיע למדרגה כזאת ולהבין ש"גם זו לטובה", גם זה חלק מהתוכנית האלוהית. הכול, כולל הכול, מכוון".
כמה שניות המשכתי לחשוב על דבריו, ואז שאלתי "אם כן, זה אומר שאין לנו צורך לעשות כלום, הרי הכול מלמעלה! אז בוא ונשב לנו על חוף הים והכול יסתדר".
"טוב", הוא אמר "הקב"ה רוצה שנעזור, שתהיה לנו הזכות להיות חיילים למען האמת, חיילים בצבא המלך. אז הוא אומר לנו "אם תעשו אתם,זה יקרה, ואם לא – זה בכל זאת יקרה, אבל בדרך הקשה. אם תצאו מהגולה בעצמכם – מעולה, ואם לא - אני אוציא אתכם בכוח.
הכוח בידנו, ואם לא נעשה, כלום לא יזוז, צריך מוטיבציה, צריך כוחות, אבל לא צריך לחץ, לא צריך פאניקה, לא צריך לחשוב שהכול מתמוטט. מה שלא יהיה – בין בטוב, בפחות טוב, ובממש רע - יש מכוון לעולם, יש מי שמזיז את העולם מלמעלה.
"בעולם שלנו זה ממש הפוך" הגבתי, "כולנו חייבים להרגיש שליטה על הכול, לדעת הכול, לשמוע הכול, להיות כמה שיותר מפוקחים וראליים".
"בדיוק", אמר, "זאת בדיוק הגאווה של העולם המערבי, הם בטוחים שע"י הטכנולוגיה, ע"י הידע שקיים כיום למין האנושי , הוא מסוגל להכל, אבל אנו יודעים, שבעצם הוא לא מסוגל לכלום. עם ישראל הרי נלחם מלחמות שנראו בעיניים מערביות בלתי אפשריות ובלתי ריאליות, החל במלחמה על כיבוש הארץ בזמן יהושע כנגד עמי הענק שהיו כאן, עובר במלחמת החשמונאים המעטים מול היוונים הרבים, וכלה במלחמות ישראל בחמישים ושש שנות קיום מדינתנו מול צבאות ענק של אויב, כשכל מי שהסתכל בעיניים מפוקחות אמר "אין סיכוי". היו גם אנשים דתיים שאמרו כך, שהתייאשו. אבל אנשים שידעו או יותר נכון שהפנימו שהעולם לא נשלט ע"י הראליקה שלנו – אמרו: "אל דאגה, יש מנווט, אנו נעשה את שלנו, ואנו בטוחים שה' יעשה את שלו, 'ורבי עקיבא משחק...'
זה לא עניין של הבנה, זהו עניין של הפנמה, הפנמה שה' איתנו, הפנמה שיש מנהיג, זאת המשימה החשובה של האדם המאמין,
לא לשכוח שה' איתו,
לא להילחץ מקשיים,
לא להיכנס לפאניקה, לחוסר אונים,
כי דווקא הידיעה שה' איתנו, היא זאת שאומרת שבטוח כל מה שנעשה לא יהיה לריק, אלא ה' יכוונו לטובה"
פתאום, אני רואה את המספר 382 מולי, לקח לי כמה שניות להתאפס, "מה?, כבר עברה שעה ורבע?" - הייתי כל כך מרותק ולא שמתי לב לשעה.
"תשמע" אמרתי, "נתת לי נקודה אדירה למחשבה, תודה".
והוא השיב "אז היה כל כך נורא לפספס את האוטובוס הקודם...?"
