כשם שיש מצווה להעדיף לקנות אצל יהודי וכן למכור ליהודי, על אחת כמה וכמה שיש להעדיף פועל יהודי על פני פועל שאינו יהודי.
ראשית, ישנו יסוד עקרוני, שתמיד צריך אדם להעדיף את קרוביו. למשל, מי שיש לו יכולת להלוות כסף, ושני אנשים מעוניינים ללוותו, אחד קרוב והשני רחוק, אזי יש להקדים את הקרוב. וכן אם אחד גר בשכנותו והשני אינו גר בשכנותו, יש להקדים את החבר השכן. ולמדו זאת מהפסוק (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי – אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". 'עִמָּךְ' היינו הקרוב יותר, לכן קרוב משפחה קודם לשכן, שכן קודם למי שאינו שכן, המתגורר בעירך קודם למי שאינו מתגורר בעירך, בן עמך קודם לבן עם אחר (ב"מ עא, א). הרעיון של הכלל הזה פשוט והגיוני: כדי לפתור את כל המצוקות בעולם, יש להתחיל ולתקן לפי הסדר, מהמעגל הקרוב לרחוק יותר. ואותו הכלל קיים גם לגבי עם ישראל כולו, שיש להקדים יהודי על פני גוי. כך הוא לגבי קנייה ומכירה, כך לגבי הלוואה וכך גם לגבי פועל יהודי.
בנוסף לכך, חשוב לציין שבנושא העבודה ישנה חשיבות יתירה להקדמת פועל יהודי על פני גוי, הואיל וכאן מצטרפת גם מצוות הצדקה, שהרי אדם שלא מוצא עבודה, קרוב להיחשב עני, וממילא כולנו מצווים להקימו ולהחזיקו, והדרך הטובה והמוצלחת ביותר היא על ידי נתינת עבודה.
כלומר, לגבי העדפת פועל יהודי על שאינו יהודי ישנן שתי מצוות: האחת – המצווה הכללית להעדיף את בני עמנו בכל דבר, והשניה – מצוות הצדקה, שהיא כבר הרבה יותר מוחלטת ומחייבת מהמצווה הכללית.
עידודי חי את העוצמה של עבודה עברית בכל נפשו,
מעבר לעבודה המשמעותית שעבד ובנה הרבה בתים וכפות ידיו,
הוא נלחם על כך שיהודים יעסיקו יהודים, שחלילה לא נפרנס ערבים על חשבון יהודים אחרים!
עוד כשהיה בן שמונה לא הסכים לאכול אבטיח שנקנה כבר אצל ערבי.
המצב הזה עשה לו כל כך רע, כאב לו.
אנשים מספרים שגם אחרי שגמר את הבנייה, סיים את מה שמוטל עליו, הוא לא עזב, ובירר שגם אחרי זה הכל בסדר, אולי צריך עוד משהו, בהתנדבות, מתוך אכפתיות אמיתית.
עידודי היה תמיד מאושר!
לא סתם מאושר.. מאושר!!
מדביק את כולם בשמחה שלו, פשוט בנאדם שמח ומשמח!
וכל כך אכפתי, רגיש, לא יכל לראות אדם סובל בלי לעזור לו, אפילו במילה.
הוא כאב כל כך את הכאב של ארץ ישראל, כאילו עקרו אותו עצמו!
כשבאו לגרש אותם בחומש הוא כעס על החיילים, ניסה להסביר להם מי בעל הבית של העולם הזה, וכמה נורא לפגוע בארץ שלו, כמובן שללא הועיל, אבל לשמוע את הנאום הזה שלו, שיוצא מהלב ממש, זה נשאר לכל החיים.
בברית של הבת שלו, רחל, הוא דיבר על רחל אימנו, כמה שהיא מחכה לבנים שלה שיחזרו,
ועד היום תקועה לי התמונה הזאת בראש.
הוא מדבר על רחל אימנו ופעם ראשונה שאני רואה אותו בוכה, אבל ממש!
כשהיה בצבא, עמד על העקרונות שלו, לא הסכים להתפשר,
כשכולם רצו אחרי המפקדת, הוא לא הסכים בשום אופן להצטרף!
הוא רץ בנפרד עם בן אחר.
והדבקות הזאת, והשמחה שלו, והרגישות, קירבו כל כך הרבה חיילים שהיו איתו ליהדות.
איש מדהים ויקר כל כך.
עידודי נרצח ע"י חיות טרף, שכל רצונם הוא לפגוע בעם היהודי שעידודי כל כך אהב, ומסר את חייו למענו.
עידודי, תתפלל עלינו, יש לך כל כך הרבה זכויות! בטח אתה קרוב כל כך לכסא הכבוד!
כמו שבכית בעולם הזה, ככה תבכה לריבונו של עולם, בקש ממנו שיגאל את עמו!
אתה חסר כל כך, אבל החיים שלך השאירו חותם מאוד עמוק, בכולם.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
ואתה הצדיק פה האדמו"ר מב.ש.
אני מבינה שקשה לגאון לחיות באוכלוסיה ממוצעת. מאוד מבינה. אולי לא מספיק, אבל מבינה. 
)