פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1565)

גיא אוני

1. רומאן: יצירה אפית ארוכה בתחום הסיפורת. הרומאן התפתח מן הנובלה ומן הסיפור הקצר. רוחב היריעה (לפעמים מאות ואפילו אלפי עמודים) מאפשר פיתוח וסיעוף העלילה, ריבוי הדמויות ועיצובן ,חריגה מגבולות מקום, זמן ואירוע, שילוב תיאורים, חלומות, סיפורי עזר, זיכרונות, אפיזודות ומעמדים דרמטיים.                                                                                                רומאנים מסווגים על פי זרמים בספרות(רומאנטי,ריאליסטי וכד')                                                                 על-פי נושאים ותכנים (אהבה, הרפתקאה וכד') זו על-פי אפי הכתיבה (פילוסופי,פסיכולוגי וכד') ובכך לא נגמר הסיווג.                                                                                                                                        יסודו של הרומאן, כמו יסודו של המחזה, הוא הקונפליקט, המחריף מאפיזודה אחת לשנייה עד לשיא, וממנו-להתרה ולסיום. בדרך כלל בנוי הקונפליקט סביב הגיבור הראשי.                                                                                      הנושא הראשי והמקורי של הרומאן הוא מערכת יחסי אהבה (רומאנס) אבל אין זה מדויק להגדיר רומאן כסיפור אהבה.                                                                                                                                       בימינו התפתח רומאן שסימניו הם: הפנמה, דיבור פנימי, זרם התודעה, השלכת חלום, רווי סמלים, אופי של וידוי.                                                                                                                                              סימן אחר לרומאן המודרני הוא דמותו של "אנטי-גיבור" מחוסר ברק,                  דל-אונים, נרדף ונדכא, מסוכסך במאבק פנימי של אי-ידיעה ואי-ודאות באווירה זרה, מנוכרת ומנוצלת.

רומאן היסטורי: מותנה מבחינה פורמאלית ע"י נושא הלקוח מההיסטוריה, ואולם במהותו אין הוא נעשה רומאן היסטורי אלא במידה שהוא מצליח לתת תיאור רחב של השתלשלות חיי אנשים בייחודם ההיסטורי... נאמנותו להיסטוריה היא נאמנות לרוח התקופה ולחוקיה הפנימיים, החברתיים פוליטיים, ולא כפיפות לפרטים מפורטים בספרי ההיסטוריה. לא הזמן כשלעצמו , האובייקטיבי, שהלוח מציינו, הוא שמסווג את הסוג הזה, אלא מעשה היצירה, גישתו של היוצר, הזמן שהוא פורש על יצירתו ומספיג רוח היסטורית.

2. הרקע ההיסטורי של הרומאן הוא: העלייה הראשונה. רוב העלילה מתרחש בצפון: ראש פינה יסוד המעלה, צפת וחיפה, חלק מהעלילה מתרחש ביפו ובגדרה.
העלייה הראשונה הקימה את המושבות. הדגש היה על איכרים יהודים. הדחף החזק לעליה הראשונה היו הפרעות ברוסיה בשנים 1882-1881 "הסופות שבנגב".
העולים הגיעו ממזרח אירופה: רוסיה רומניה ועוד. הם לא באו אל ארץ ריקה. היה כאן הישוב הישן על כל תרבותו, מוסד "החלוקה" כתבי עת כמו "החבצלת" ואחרים. בין החלוצים לבני הישוב הישן היו מאבקים על רקע אידיאולוגי. מאבקים היו גם ביניהם לבין השלטון העותמאני.

דמויות הסטוריות ביצירה-

*נפתלי הרץ אימבר- אימבר נולד בשנת 1856 בעיר זלוטשוב.                   אשר במחוז גליציה הוא החל לכתוב שירה בגיל 10 ולמד בבית המדרש שבעירו. בזמן זה החל להמשך לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית רבה והתעניין גם בספרות הקבלה. מספר שנים מאוחר יותר, כתב פואמה בשם "אוסטריה" אותה הקדיש לקיסר פראנץ יוזף, שהעניק לו פרס על השיר.

בגיל 18, בעקבות מות אביו ומאחר שהאווירה החסידית בעירו לא היטיבה עימו, עבר אימבר לברודי, ומשם החל לנדוד ברחבי אירופה, בהונגריה, סרביה וברומניה. בשנת 1878 חיבר, את השיר "התקווה".                                   עם הזמן נתקבל השיר כהימנונם של חובבי ציון, לאחר מכן כהימנונה הרשמי של התנועה הציונית ולבסוף כהמנון הרשמי של מדינת ישראל.

אימבר החל לנדוד בערים, ובשנת 1882 נתוודע בקושטא, לסר לורנס אוליפנט-דיפלומט אנגלי נוצרי וציוני, שעימו התיידד מאוד. אוליפנט הציע לאימבר לבוא לארץ ישראל עימו ולהשתקע בכרמל.  אימבר הגיע לא"י עם אוליפנט כמזכירו ומורו לעברית.

במהלך שהותו בארץ פרסם אימבר שירים, מאמרים וקטעי סאטירה רבים, תחילה בכתב העת "חבצלת" ולאחר מכן בעיתון "הצבי". בשנת 1886 יצא בירושלים קובץ שיריו הראשון, "ברקאי", שבו נכלל גם השיר "התקווה". אימבר חזר לאירופה במרץ1887, ולאחר נדודים בארצות שונות, התיישב בלונדון,

במהלך חייו אימבר פרסם עשרות שירים ומאמרים, שכללו שירי ציון, שירי ארץ ישראל ופרוזות.

בספר נפתלי הרץ אימבר תורם רבות לעיצוב דמותו של יחיאל דווקא. אימבר לעומת יחיאל וכן גם פאניה הם בעצם נציגי המאה העשרים ומקדימים את תקופתם בצורת חשיבתם וחייהם המשוחררת. אימבר נראה בעיניה של פאניה כמשכיל יהודי גלותי. פאניה מחבבת את אימבר אך לא יותר מזה, אך היא חשה בקנאתו של יחיאל. אימבר היה  ידיד של פאניה.
אימבר "לא עושה חשבון" (שלא מתוך כוונה רעה) ומחבק ומנשק את פאניה בנוכחותו של יחיאל פעמים רבות. (כנהוג בארצות הגולה שממנה באו השניים). מקור הזיקה בין פאניה לאימבר נובע מעצם העובדה ששניהם חונכו על ברכי אותה תרבות,שהיתה לא מקובלת וזרה בארץ ישראל,אימבר הזכיר לפאניה את עברה שבגולה(התרבות,השירה,הנגינה,הספרות וכו') ולכן השהייה של פאניה עם אימבר נעמה לה מאוד והעלתה בה געגועים.
אימבר מופיע כיהודי משכיל גלותי, קל דעת ושופע תרבות, עם פה המפיק חרוזים, שער ארוך, הילוך גמיש וקצבי, ספונטאניות וחום עצומים ויחס ידידותי, שפאניה הצעירה, שעברה תלאות רבות כול כך זקוקה לו מאוד. אימבר גם מופיע כגיבור במלחמתו בנחש, שניסה להכיש את משה, ולמרות שיחיאל הוא שהרג את הנחש ביעילות ובזריזות, הרי שאימבר הוא שזכה להוקרת התודה, ולחיוכים של פאניה, אולי משום שיחיאל פגע בנימוס ולא הודה לו כלל על הצלת בנו.
התפקיד החשוב ביותר של אימבר היה לשמש כנקודת תצפית נוספת לקורא על דמותה המיוחדת של פאניה.

*אליעזר רוקח- אליעזר רוקח ‏; 1854 -1914), עסקן ציוני, פובליציסט, עורך ומו"ל, רוכש אדמות גיא אוני ומייסד היישוב.

אלעזר רוקח, נכדו שלישראל ב"ק, אחיו של שמעון רוקח.                          נולד בירושלים ובצעירותו עבר לצפת. רוקח התנגד לחלוקה שממנה התפרנסו בני היישוב הישן והטיף לחיי עבודה ובמיוחד עבודת האדמה. בארץ ישראל הכריזו פרנסי צפת חרם על אליעזר רוקח בגלל מאבקו נגד החלוקה ודרישתו שיוקצו חלק ממשאביה לתמיכה בעובדי האדמה היהודים. רוקח ותומכיו רכשו בשנת 1875 קרקעות באזור הכפר ג'אעונה, וב-1878 התיישבו במקום 17 משפחות. הם קראו ליישוב גיא אוני והוא היה למושבה היהודית הראשונה בא"י.                                                                                          המתיישבים, שלא היו רגילים לעבודת האדמה, התקשו להתמודד עם הקשיים שזימנו להם החיים החדשים ועזבו בהדרגה את היישוב, פרט לשלוש משפחות. אלעזר רוקח יצא לקהילות יהודיות ברומניה וברוסיה כדי לנסות לגייס מתיישבים חדשים לעבודת האדמה בארץ ישראל. הוא הגיע לקונגרס פוקאשן, נאם שם ופרסם את דבריו בעיתונים הציוניים ברומניה, ובהמשך הגיעו יהודים מרומניה לגיא אוני והקימו את היישוב מחדש בשם ראש פינה.

מרומניה עבר אלעזר רוקח לאודסה, וגם שם הופיע בפני היהודים ונאם.הוא מונה למזכיר חובבי ציון בארץ ישראל. לאחר שפקידי הברון רוטשילד חשדו בו שהייתה לו יד בהמרדת איכרי ראשון לציון, איבד את משרתו בחובבי ציון. בשנת 1886 הקים יחד עם אחיו, שלום רוקח, את אגודת עזרת ישראל. האגודה אספה כספים להקמת שכונת נווה צדק, השכונה הראשונה מחוץ ליפו.

אליעזר רוקח נפטר ב 1914 בגליציה ושם נקבר על ידי הקהילה בארון מתכת כדי לאפשר העלאת עצמותיו למנוחת עולמים בארץ ישראל.

בספר אליעזר רוקח היה רוכש אדמת גיא אוני,והאפוטרופוס של עובדי המקום. היה מנהיגם הרוחני של הפועלים (עודד עלייה לארץ ועבודת כפיים-בניגוד לאנשי היישוב הישן שהוא מסתמכים על כספי החלוקה) אליעזר רוקח היה השפיע על היהודים הרומנים לעלות ארצה(העולים החדשים מרומניה שתוארו בספר עלו בהשראתו של אליעזר רוקח.)אליעזר היה קרוב משפחתו של יחיאל.

*הברון רוטשילד-הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, ‏ 1845 - 1934),             בן לענף הצרפתי שלמשפחת רוטשילד, נדבן ופטריוט יהודי, תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופתהעלייה הראשונה. ידוע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב". בישראל, הכינוי הברון רוטשילד מתייחס בדרך כלל אליו, אף שהיו ברונים אחדים במשפחת רוטשילד. בין המושבות שתרם להן: רחובות,זכרון יעקב,ראשון לציון ומזכרת בתיה.

אמו הקפידה לדבר עם ילדיה בשפה העברית וגם אשתו היתה קשורה לארץ ישראל.

עם תחילת הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 ,רוטשילד הגיע  למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל.

לאחר מכן התחיל לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן. תחילה עזר למושבה ראשון לציון, כאשר הייתה על סף ההתפרקות: בשנת 1882 הוא נפגש עם אחד ממתיישבי המושבה ראשון לציון, אשר ביקש מרוטשילד סיוע כספי. רוטשילד סייע למתיישבים הראשונים של המושבה על ידי חפירת באר, סיוע למשפחות עניות ומימון מדריך חקלאי למושבה. מתוך רצון להעסיק פועלים יהודים, הוא פנה לאגודת 'חובבי ציון', וביקש לבחור צעירים שאותם יכשיר להיות מדריכים חקלאיים במושבות. בהמשך הרחיב את תחום העזרה שלו ומימן את כל המושבות החדשות; אלמלא עזרתו, היה חשש כבד להתפזרות המתיישבים. היות שבתחילה נמנע מפרסום שמו בפומבי, זכה לכינוי "הנדיב הידוע". הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין– גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי. עד שייצור היין החל, סיפק הברון קצבאות חודשיות למחיית המתיישבים, מימן את שירותי-הבריאות, החינוך והשירותים הדתיים.

על-מנת להבטיח שיבוצע שימוש נבון ויעיל בכספיו, מינה אדמונד ג'יימס רוטשילד פקידים משלו לחלק מהמושבות בארץ ישראל והם פיקחו על הקצאת הכספים. בין המושבות ששלח אליהן את פקידיו היו רשל"צ,מזכרת בתיה וראש פינה. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. אף על-פי שמעורבותו של רוטשילד אפשרה למושבות את המשך קיומן, התנהגותה של הפקידות ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו, אך המרד נרגע לאחר כניעתם של המתיישבים, שכן הם היו תלויים בכספיו של רוטשילד. בסופו של דבר, בשנת 1901 ביטל הברון רוטשילד את שיטת הפקידות, העביר את המושבות הראשונות לידי חברת יק"א והוסיף כספים לניהול, המשך פעילות, פיתוח והרחבת היישובים החדשים, אך ביטל את שיטת הפקידות לאחר שהבין כי תלות המושבות בו לא תסתיים אם לא תהיינה עצמאיות. בשנת 1923 הוציא את מפעליו בארץ ישראל מידי יק"א והקים את החברה פיק"א בהנהלת בנו, ג'יימס ארמן רוטשילד.

הברון סייע לבניין הבית הלאומי בשני אופנים:

·                     רכישת אדמות. בתקופת העלייה הראשונה היה הברון רוטשילד עסוק ברכישת אדמות מידי הממשלה התורכית  ומידי הערבים, ויחד עם החברות יק"א ופיקה הצליח להכפיל את כמות האדמות שבידי היהודים.

·                     נטילת החסות על המושבות, כמו ראש פינה, זכרון יעקב, ייסוד המעלה ופתח תקווה. המושבות הראשונות חוו קשיים רבים ונקלעו לגרעון כלכלי שהעמיד את קיומן בסכנה. הברון רוטשילד נעתר לפניית גורמים בארץ ובעולם והחליט לתמוך במושבות, מה שנודע כמשטר האפוטרופסות של הברון רוטשילד, באמצעות מנגנון מנופח של פקידים צרפתיים שהעבירו את המושבות בעיקר לייצור יין. תוך תקופה קצרה היו אנשי הברון אחראים לכל התחומים בחיי האיכרים.

פעולתו שלו במבט לאחור, למרות שהיו בה מגרעות רבות, סייעה רבות להתפתחות ההתיישבות בארץ ישראל ולחיזוקה הכלכלי. תמיכתו במושבות במשך כ-20 שנה איפשרה את התפתחות המושבות שנעשו לדגל בהתפתחות עבודת האדמה והתעשייה בישראל (יקבים, תעשיות בשמים,מטעי זיתים,פרי הצבר, תחנות נסיוניות, דרכים, כבישים ועוד.)

הברון רוטשילד נפטר בפריז ב1934,. בשנת 1954 הועלו עצמותיו, ועצמות אשתו עדה ארצה ונטמנו ברמת הנדיב שליד זכרון יעקב.

רוטשילד ביקר בא"י חמש פעמים.                                                                                                                                                                                                 העיר בנימינה נקראת על שמו.

בספר האדון רוטשילד מוזכר בתור האפוטרופוס של החקלאים העבריים (נתן להם הכשרה בתחום ע"י מדריכים מוסמכים ושילם להם על יצועיהם).

 ‏‏