המרצים המעולים ומאות האנשים והנשים, המבוגרים והצעירים שגדשו את האולמות של "בית הארחה יהודה" בירושלים בכנס השנתי המאלף והמרתק של ארגון רבני צהר מעידים לדעתי על תסיסה גוברת והולכת בקרב רבים מהציונים הדתיים, כנגד הממסדים הארגוניים והמסגרות הפוליטיות הקיימות ועל שאיפה לפרוץ את המסגרות הממוסדות ולחולל שינויים מרחיקי לכת בהגדרת ההשתייכות לציונות הדתית וגם להצמיח מנהיגות בסגנון שונה וחדש. 

הקשבתי מרותק לדבריהם של הרב דוד דודקביץ, הרב של היישוב יצהר ומנהיגם הרוחני של נערי הגבעות ושל הרב יהודה גלעד, הרב של קיבוץ לביא, המזוהה עם השקפותיה של תנועת מימד. ולמרות חילוקי הדעות המשמעותיים ביניהם בנושא המרכזי: "האם העמדת ההתיישבות במרכז תורמת לציונות הדתית ולמדינת ישראל?", הם דיברו זה אל זה בכבוד הדדי, כאשר הרב דודקביץ מציג משנה אידיאולוגית שעיקרה "אלה ואלה" - אלה החלוצים המובילים בהתיישבות היהודית בארץ ישראל ואלה בגרעין התורני ברמת אביב, והם מחוברים יחדיו למרות השוני ביניהם.

לעומתם, הרב דוד סתיו, רבה של שוהם ויו"ר ארגון רבני צהר, פתח ואמר לעמיתו-ידידו, החברותא שלו מישיבת מרכז הרב הרב אליעזר מלמד - הרב וראש הישיבה של "הר ברכה": ידידי הרב מלמד, אין יותר ציונות דתית אחת! משום שאנו חלוקים בנושא יסודי כמו: סירוב למלא פקודה בצה"ל, מעמד האשה כיו"ר מזכירות של יישוב. הוא הדגים את דבריו בשאלות המגיעות אליו מבחורי ישיבות הסדר המשרתים בצה"ל, כאשר לכל קבוצה ותת קבוצה יש פוסק משלה.

השיב לו הרב מלמד: ידידי ורעי, אינני מצפה ממך שתסכים עמי. אני מצפה ממך ומאלה החושבים כמוך שתכבדו את הדעות וההשקפות שלי כפי שאני חושב ומאמין בהם באמונה שלמה. כך אני מאמין שחינוך לא יכול להיות מעורב (בנים ובנות) שעדיפות ראשונה היא בלימוד תורה (ראה למודי תורה של רשת מורשה) וההלכה עומדת מעל פקודות צבאיות.ולכן הציע הרב מלמד - הציבור שלנו יכונה "התורני" ואלה שלא סוברים כמונו יקראו: "דתיים לאומיים".

כאשר אחד הנוכחים טען: באתי לכנס הזה כדי לשאוב עידוד לאיחוד כולל של הציונות הדתית על כל מרכיביה, השיב לו הרב דוד סתיו: אני מעריך ומחשיב מאוד את האחדות, אבל היא בלתי אפשרית בחילוקי דעות הקוטביים הקיימים בינינו.נדמה לי שהרב מלמד הסכים עמו.

במבט מן הצד

החזות החיצונית, האמת הפנימית והספרות החסידית

לאחר התבוננות רבת שנים במלבושיהם, מגבעותיהם וחזותם החיצונית של המרכיבים השונים בציבור החרדי, אני כבר ידוע להבחין בין המגבעות של חסידי ברסלב לבין אלה של חסידי קרלין, ובין השטריימלים של חסידי בעלז לבין הספודיקים של חסידי גור.

וברבות השנים, אני אף יודע להבחין בדקויות שבין הזברות שלבושים חסידי תולדות אהרן לבין רוחב הפסים (הבדל של חצי מילימטר) שלובשים חסידי הפלג השני של הר' אלהר'לך - התולדות אברהם יצחק.

גם בקרב הציונים הדתיים חל ושינוים בלבוש ובחזות החיצונית. בעוד שבעבר הרחוק בני הנוער חבשו קסקטים וברטים והמבוגרים מגבעות, הר כיום רוב רובם של חובשי הכיפות הסרוגות, צעירים ומבוגרים אינם חובשים את הקסקטים והמגבעות, לא כך אצל "התורניים" ו"הדתיים לאומיים" (עפ"י החלוקה של הרב אליעזר מלמד).

הרבנים דוד דודקביץ ואליעזר מלמד לובשים חליפות קצרות וחובשים מגבעות, ואילו הרב דוד סתיו והרב יהודה גלעד לובשים חולצות קצרות שרוול ונועלים סנלדים.

הרב דודקביץ פתח בציטוט מספרו "תורת האבות" של בעל "נתיבות שלום" רבי שלום נוח ברזובסקי זצ"ל - האדמו"ר הקודם של חסידי סלונים, ואילו הרב יהודה גלעד ציטט ממשנתו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל.

הרב אליעזר מלמד דיבר על האמת הפנימית שלו המחייבת אותו, ואילו הרב דוד סתיו עמד על חובתנו למדינה ולחוקיה.הרב מלמד התייחס לשוני המהותי בין התורניים לבין הציבור החרדי, ואילו דווקא הרב סתיו רואה בישראליזציה של הציבור החרדי פתח להדברות.

הערה אישית חשובה

ההשתתפות הגדולה ורבת הפנים של המשתתפים בכנס רבני צהר עם דמות בלתי שגרתית, כמו האשה המלומדת מקיבוץ שובל של השומר הצעיר והמרצים המעולים שהציגו את השקפותיהם ודעותיהם תוך כבוד הדדי, גרמו לי עונג רוחני וציבור. ואני מבקש מראש מחילה אם לא רשמתי במדויק את דבריהם של המרצים אלא מזכרוני לאחר מכן.