) בהצלחה! :*ה!2ה 2!2ה
אפקט פלצבו ( בעברית: אֵינְבּוֹ - אין בו, ללא חומר פעיל) מתרחש כאשר חולה מקבל טיפול דמה (שהוא חושב שאמור לעזור לו), או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה, אך מצבו משתפר. נוסיבו הוא מקרה שהחולה חושב שהטיפול אמור להזיק לו ואכן מצבו מדרדר לאחר טיפול דמה.
מעניין לדעת, כי מקור המונח "פלצבו" בפסוק מספר תהילים בתרגום הלטיני של התנ"ך : "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (קט"ז, ט). התרגום הלטיני, "Placebo Domino in regione vivorum", הוא תרגום ישיר של תרגום השבעים, ופירושו "אֲרַצֶּה את אלוהים בארצות החיים". [משמעות פלצבו בלטינית היא "אשביע רצון". הוא נקרא כך משום שהפירוש הנפוץ לתופעה זו הוא, שחולה מעוניין לרצות את הרופא, גם אם לא במודע, ולכן מצבו משתפר]
נמצא כי תגובה של אדם לתרופה אמיתית כוללת שני רכיבים:
· 1. אפקט פלצבו
· 2. השפעת הרכיב הפעיל
ברוב המחקרים, לפחות שליש מהחולים שקיבלו תרופות דמה מדווחים על הקלה או העלמות של הסימפטומים מהם סבלו. ישנם גם מחקרים שבהם מתן תרופות דמה הוביל לשיפור אצל 70% עד 100% מהחולים. אך לא מדובר רק בדיווח של החולים, מדדים פיזיולוגיים מעידים גם הם שחל שיפור במצבו של החולה.
על אף שמחלות בעלות רכיב פסיכוסומטי (כגון מיגרנות) מושפעות יותר מאפקט פלצבו, נמצא שכמעט כל תגובה פיזיולוגית של הגוף מושפעת מאפקט זה: זרימת דם, כאב, חומציות מיצי הקיבה, דימום, חום גבוה, התפשטות תאים סרטניים ועוד.
תגובת הפלצבו מצביעה על כך שהאמונות של האדם בנוגע ליכולות הריפוי של הטיפול יכולות לעורר מערכות פיזיולוגיות שמובילות להבראה. במקביל, לפלצבו יש גם השפעה פסיכולוגית: ציפייה, הפחתת חרדה, תקווה. כיום, על מנת להוכיח את יעילותה של תרופה, יש לערוך ניסוי שבו חלק מהמשתתפים מקבלים מנת דמה ("קבוצת ביקורת"), ושמצבם ישתפר פחות ממצבם של אלה שקיבלו תרופה אמיתית.
לדוגמה, מחלקים אנשים עם בעיות שינה לשתי קבוצות. קבוצה אחת מקבלת גלולת שינה, והשנייה מקבלת גלולת דמה (פעמים רבות זוהי גלולת סוכר). בדרך כלל אנשים משתי הקבוצות מדווחים על שינה טובה יותר.
שיראל.) 
אביה14
שיראל.הסנה-בוער
(בטח גם את לולה, לא?)לאל)) אחד השירים החמודים)
וואלס להגנת הצומח..נמלה
חופים של דקלים.
צועד. צועד לאט ודמותו מהורהרת.
מבטו משדר רוגע אך גם זעם עצור, ותקוות ישנות.
חייו כמו עוברים מולו על סרט נע, והעצבות את ישותו הבטוחה מערערת.
הוא מהלך לו לאיטו, פוסע בדרכו ומן החול ניבטות לו תמונות.
ליבו נרעד כשנזכר בשנים שחלפו כמוץ על פני רוח.
היו אלו ימים של פריחה, של שגשוג, של זוהר וללא דמע ומורא.
יושב הוא על יד בית הגבס, נוקש באצבעותיו, שותק בכדי לנוח.
מול עיניו רואה שוב את המראות, שומע צלילים, אנחות כבדות. נזכר ביום הנורא.
עת באו אחים נטולי פנים ואישיות, חסרי רגישות אל ביתם שהקימו בזיעת אפם.
מול עיניו חוזה שוב בילדו היחף,לבוש בחולצה כתומה קרועה, זועק בבכי מר.
ואין עונה. אנשים סביבו בוכים, מתחננים, שרים, אדישים. אך רחמי בני אנוש נעלמו ואינם.
דמעה זולגת מעינו ונופלת על החול הרך בעודו נזכר במראות. מה יוסיף הרי הכול כבר נאמר?!
והוא נשרף לו בלהבות של כאב ושתיקה
ומקולו נפלטת לה עוד זעקה.
הוא צועד חזרה אל ארצו אך צונח מתוך חלום,
אל מציאות ארורה וקשה.
והיא קוראת לו בקולות וברקים שישוב אליה עוד היום.
ומבטו הדואב רואה וזוכר כל גרגר חול, כל קצף ים לבן.
הדקלים קוראים לו והתמרים שניבטים מהם ערבים לעין.
והוא רואה, שומע, צועק ויודע. היא מחכה לו עדיין .
בוכה. בוכה בשקט וגוו רועד.
הוא צועד בשבילי היישוב הקטן ומריח ריחות ושומע קולות.
אך הריחות אינן ריחות חממות היישוב, והקולות אינן קולות הקסאמים המשחיתים. והוא עוד צועד.
בעודו מהלך, נזכר במשחקי הילדים על הג'יפים הצבאיים, ביבול שצמח, ובפריחת הקהילות.
והוא נשרף לו בלהבות של כאב ושתיקה
ומקולו נפלטת לה עוד זעקה.
הוא צועד חזרה אל ארצו אך צונח מתוך חלום,
אל מציאות ארורה וקשה.
והיא קוראת לו בקולות וברקים שישוב אליה עוד היום.
ומבטו הדואב רואה וזוכר כל גרגר חול, כל קצף ים לבן.
הדקלים קוראים לו והתמרים שניבטים מהם ערבים לעין.
והוא רואה, שומע, צועק ויודע. היא מחכה לו עדיין .
צועד. צועד צעדים מהירים בהתרגשות לא רגילה.
אוחז ביד בנו, ממלמל לו מילים שקטות,מחזקות.
צועדים להם בחולות המוכרים, מחייכים חיוכים דקים ונושאים תפילה.
רגליהם טובעות בחול הרך, צועדים בשקט מתוח, ולפתע נשמעות צעקות.
הוא מרים מבטו וליבו מחסיר פעימה אל מול מה שנגלה לעיניו.
ניצב שם, פצוע, שרוט, מלא בכתמים ובגרפיטי. אך הוא שם. ביתו הישן.
הוא מביט בביתו וביתו כמו לוחש "חיכיתי.", וכמו מעין מתגבר לפתע נרפאו כל כאביו.
ומבין הדיונות מופעים ילדים, פוצחים בריקוד סוער, והשמיים מתנקים מכל עב ומכל ענן.
רוקד. רוקד במעגלים אינסופיים של אהבה לארץ, לרגבי אדמה שאיש לעולם עוד לא ייקח,
והוא מביט בארצו, בחולות הזהובים ודמעה ניגרת והוא לוחש "לעולם לא אעזבך.תמיד אהיה שלך".
Herb Green, a long time supporter of Jewish institutes, communities and settlements in the Land of Israel, Torah academies, and the Gush Katif evacuees passed away on Monday. Green lived in Toronto and was hospitalized in Israel while visiting his family.
The funeral took place at the Har Hamenuchot cemetery at 8:30 p.m.
תירגום שלי:הרב(לא הרב כמו רבי אלא עם דגש בב')גרין,תומך ענק במוסדות לימוד תרה,קהילות וישובים בארץ ישראל,ישיבות,ובמגורשי גוש קטיף הלך לעולמו ביום שני.גרין התגורר בטורונטו,קנדה ואושפז בישראל בעת ביקור של ילדיו ונכדיו.הלוויה התקיימה בהר המנוחות בשעה 8:30.
הסנה-בוער
(הייתי בהלוויה שהייתה ב-10 ימי תשובה של אבא של מישהי ואמרו את זה שם בקול 
בבר מצווה שלי..התמונה ישנה יחסית כי אין תמונות במחשב הזה(המחשב בבית של סבתא שלי) בד"ה!! איזה צדיק!!=[ה!2ה 2!2הקינמוןהדריכני
אני לא מצנזרת עם רווח בין הידיים! וסרט נקי בהחלט כולל אצלי גם מילים.
לאל. that all..smileבקטנהאח..ואני מתכנן לכתוב על כמה מהדברים שכתבתם לי בשרשור ההוא..תודה!נוף ילדות
יושב שם רגעים מספר שמתארכים לשעות.
ריחות של עבר עולים בי מאיימים לשטוף את הדף הרטוב משעות של בכי.
מרים מבטי ואוסף את דפיי, לא משאיר לי זמן לטעות.
וכשזיכרון מצטרף לקודם לו, סערה נוצרת בתוכי.
יושב במושב הרעוע, וליבי יציב אל מול כיוון התנועה.
מציץ אל מעבר לחלון ההווה, ורכבת הזמן ממשיכה לדהור.
וכשהלב והרגש נפגשים בדרכם, לועגים הם לנפש הכנועה.
ואני ניזכר בכל רגעי העבר, איך היה לנו טוב ונותן לרוחי דרור.
דמעה שזולגת.
לחישה שנזעקת.
ואני נזכר ברגעי העבר הטובים.
איך הרוע היה נדמה כמין דבר שחולף,
איך בכל רגע נתון בדמיוני מעופף.
משחקים, צעצועים, חברים דמיוניים,
שירים פשוטים שנכתבים בכתב עגול ומסודר,
לחזור הביתה מן הגשם אל החום הביתי המוכר.
ואני רואה אותם שבים מביה"ס עם פנים נטולות דאגות,
בסנדלים מרחפים מעל כל רחובות העיר, מחייכים בחיוך תמידי.
מבעד לחלון זכוכית מבהיק מביט בהם משחקים ברוגע,וכל מהותי היא צעקות.
וילד בהיר פנים ויפה עיניים מביט בפניי חרושות הקמטים ומחייך אליי חיוך אמיתי.
ובעודי רוצח וגם יורש, משקר ומחניף לעולם,
צופה ורואה פעוט רץ להחזיר לאמו את העודף שנשאר.
ובשעה שאני מבכה את המצב הקשה, שלעולם לא יהיה מושלם,
ילד יחף רגליים שותה לו מחצי הכוס המלאה והעצב כבר נעקר.
דמעה שזולגת.
לחישה שנזעקת.
ואני נזכר ברגעי העבר הטובים.
איך הרוע היה נדמה כמין דבר שחולף,
איך בכל רגע נתון בדמיוני מעופף.
משחקים, צעצועים, חברים דמיוניים,
שירים פשוטים שנכתבים בכתב עגול ומסודר,
לחזור הביתה מן הגשם אל החום הביתי המוכר.
עכשיו חוזר את כל הדרך, חולף ביעף על פני הזיכרונות.
ליבי נחמץ כשאני רואה אותם חיים בלי תלונות.
משחקים להם בחדוות ילדות כה מפליאה, משחקים בלי עצבות.
מעיף מבט אחרון ורואה הכול. נוף ילדות .
אבל תודה בכל זאתcalvin)calvincalvinשימחת אותי ממש!!calvin )שלבוקיתלולה=]אחרונה
) ובאמת שלי זה ממש עזר!! לוידת אם גמלך אבל בכולופן כדאי לנסות... וו... סתם בקטע של החתונה.. כבר החתן שלך מוכן מלפני הרבה זמן.. נשאר רק למצוא אותו... חח.. ממעמקיםנמלהנקדש את שמך..אחרונה תקלה קטנה.. היא כבר תכתוב תגובה.. ...אביה14
תודה רבה!! ויה"ר שלא אתמכרר!!! 
|
|||
|
|
|||
|
|||
|
לדוכני התרמה בירושלים דרושים נערים ונערות בחופשת הקיץ (חופש 2010) לעבודה בדוכנים. שכר על פי החוק - מובטח + נסיעות. בונוסים למצטיינים. תשלום מיידי במקום. זמן עבודה גמיש בתיאום וללא התחייבויות. לפרטים נוספים נא ליצור קשר רק בטלפונים: 02-6511677, 057-4727431, חיים. (חופש 2010). המשרה מיועדת לנשים וגברים כאחד. |
|
קטע קצר, חשוב, מעניין ומעורר מחשבה אין לי מושג איך העניין הזה התחיל. אבל, זה עשוי להתאים לכל אחד ואחת מאתנו... משהו שממש כדאי לחשוב עליו. כמה שנים אחרי שנולדתי, אבי פגש זר ברחוב, מישהו שהיה חדש בעיר הקטנה שלנו. כבר מההתחלה אבי היה מוקסם עם החדש המקסים הזה ועד מהרה הזמין אותו לחיות יחד עם משפחתנו. הזר נקלט אצלנו במהירות ובקלות והיה עמנו מאז. ככל שגדלתי, מעולם לא הרהרתי בדבר מקומו של הזר במשפחתנו. במחשבתי הצעירה, הייתה לו פינה מיוחדת משלו. הורי היו מדריכים מעולים: אמי לימדה אותי להבחין בין טוב ורע, ואבי לימד אותי לציית. אבל הזר... הוא היה מספר סיפורים. הוא היה מרתק אותנו למשך שעות, בסיפורי הרפתקאות, מסתורין וצחוק. אם רציתי לדעת משהו בתחום הפוליטיקה, ההיסטוריה או המדע, הוא תמיד ידע את התשובות בקשר לעבר, הבין את ההווה ונראה שאף היה מסוגל לצפות את העתיד!. |
הוא לקח את המשפחה למשחק הליגה החשוב.
הוא גרם לי לצחוק, ולפעמים לבכות. הזר לא הפסיק לדבר,
אבל נראה שלאבא זה לא היה אכפת.
לפעמים הייתה אמא קמה לה בשקט, כאשר כולנו משתיקים זה את זה,
כדי שנוכל לשמוע את מה שהזר אומר, והיא הייתה פורשת למטבח,
בשביל השקט. (אני תוהה, עכשיו, האם לא התפללה שהזר ייעלם).
אבא הנהיג את ביתנו בעזרת כללים מוסריים,
אבל הזר מעולם לא חש מחויב לכבד כללים אלה.
ניבול פה, למשל, היה אסור בביתנו... והכלל הזה חל עלינו,
על ידידינו ועל כל מי שביקר בביתנו. אך לא על האורח הוותיק שלנו.
לעתים קרובות, היה פולט מלים גסות,
אשר צרבו את אוזני ואשר גרמו לאבי להתפתל ולאמי להסמיק.
אבי לא הרשה לנו שימוש חופשי באלכוהול.
אבל הזר עודד אותנו לנסות זאת על בסיס קבוע.
הוא הציג את הסיגריות כמשהו "סבבה", סיגרים כגבריים ומקטרות כמכובדות.
הוא דיבר בחופשיות (יותר מדי בחופשיות) אודות מין.
הערותיו היו לעתים בוטות, לעתים מציעות, ובדרך כלל מביכות.
אני יודע עכשיו כי תפישותיי המוקדמות לגבי יחסי ידידות
היו מושפעות במידה רבה על ידי הזר.
פעם אחר פעם הוא התנגד לערכים של הורי, אך מעולם לא ננזף...
ומעולם לא נתבקש לעזוב.
40 שנה חלפו מאז התמקם הזר אצלנו.
הוא התמזג עמנו והוא כבר מזמן לא מקסים כפי שהיה בהתחלה.
ברם, אם הייתם יכולים להיכנס למאורה של הורי היום,
אתם ודאי תמצאו שם גם את הזר כשהוא יושב לו בפינתו,
מחכה שמישהו יאזין לדבריו ויראה את מה שיש לו להציג.
השם שלו?
אנו קוראים לו - " טלוויזיה ".
הערה : טוב שסיפור זה ייקרא בכל בית אב בארצנו...
היום יש לזר גם אישה... אנו קוראים לה -" מחשב ".
שלבוקית