פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1762)

• תמיד ישווה את עצמו למישהו שמוגדר בתור הגאון של הכיתה
• במידה ואמרו לו את הציון:אם הוא קיבל ציון שדומה לציון שלו, הוא יצא ויצרח בקול "קיבלתי כמו ---------" אם לא, הוא יסתפק בלהגיד או אזה גאון אותו ילד, או שזה לא הוגן. בדרך כלל הגאון של הכיתה יגיע לנקודת רתיחה בשלב הזה.
• במידה ולא נאמר לו הציון: או ילחץ על הגאון עד מוות, ויענה אותו במגוון הפצרות למיניהם, או יהיה בטוח שקיבלת 100 וידאג   ש כ ל   השכבה תיהיה בטוחה בזה.

ואחרי ההקדמה הזאת, אפשר להבין למה נמאס לי באופן סופי מכל דבר המופץ על   ה מ ב ח נ י ם   שלי, ועל  

ה ת ע ו ד ה  שלי.

איך אני אמורה להתמודד?! אני מודעת שיש לציונים שלי נטיות מוזרות לקפוץ, ובגלל זה (עיין ערך נקודה מס' 2 שנכתבה בעדינות רבה יחסית למה שהולך אמת) אני לא רוצה לספר אותם. גם לי יש צורך (קליל) לספר לאנשים ולהתלהב מציונים, אבל אני מבינה שזה לא יפה, לא טוב, לא בסדר וכו'. לכן אני עבדתי וממשיכה לעבוד על זה שאני לא אספר.

אבל אז או טוענים שאני גאון, או אומרים "קיבלת 100, נכון?!" וזה זז (לוידת מה הולך עם זה באמת, אני מרגישה שזה כאילו זז בין בנות). אם באותו מבחן קיבלתי 99, הדחף שלי להגיד להם "לא נכון!!!" מוכפל במיליונים. אבל אחרי הלא נכון מגיעה השאלה-עובדה-בקשה: "קיבלת 99, נכון?!" ואם קיבלת 98  ותגידי לא תזכי למשפטים נוסח "אז 98."

ויש את הבנות שמגדילות לבקש במתיקות ותמימות "אבל זה מעל 95?! נו, רק תגידי כן או לא".

איך הייתם מיעצים להתמודד? להגיד קיבלתי X , זה בדיוק מה שאני לא רוצה לעשות.

ובטח שלא ליצור מסכת שקרים מסביבי.

תודה

נ.ב.

הוכחה שזה מאד מרגיז אותי: אין סמיילים בהודעה שלמה וארוכה שכתבה בת...!!!

אז בלי סמיילי- שימו פרצוף עצוב בתגובות...