17 שנים של מכות, בעיטות, השפלות וזעם
"כאב לב זה לא רק ביטוי. מרגישים את זה ממש פיזית", מספר פ' בן ה-37 כשהוא מדבר על ילדות מזעזעת, בה ספג השפלות, איומי רצח ומכות בלתי פוסקות מאביו. אמא שלו ראתה, אבל היתה חלשה מדי. כתבה נוספת בפרויקט "הילדים של כולנו"
"סיפור ילדותי, אנא הגיבו", זעקה הכותרת של פ' (37), ממושב חקלאי בדרום הארץ בטוקבק 29 לכתבה "אתם תהיו המשפחה שלי?" בפרויקט הילדים של כולנו.
בראיון ארוך וכאוב מספר פ' את סיפור ילדותו הקשה. זהו סיפור על התעללות פיזית ונפשית בלתי פוסקת שנמשכה שנים רבות. זהו סיפור על ילד שילדותו נגזלה ממנו ושהיום, בהיותו בוגר בן 37, מרגיש שגם עתידו נרמס ברגל גסה.
"תמיד פחדתי ממנו. במצבים של כעס, הוא בן אדם מטיל אימה. אני זוכר את עצמי מגיל קטן חוטף מכות. ההתעללות ממש התחילה בכיתה ג'. הוא היה מכניס אותי לחדר סגור בבית, לוקח אותי לרפת או לשטח, כדי שהאחים לא יראו. הייתי שוכב על הרצפה. הוא היה ממש מצמיד אותי לרצפה, בועט לי בבטן, תופס באוזניים, בשערות, נותן סתירות ומכות עם מריטה (חזיר עץ זית), שהשאירו סימנים. אף פעם לא היו פציעות. יצא ממנו זעם בכמויות מטורפות. הוא מתעצבן ברמות מפחידות לא רק לילד, אלא גם למבוגר. הוא מאוד מפחיד. האלימות הייתה על בסיס יומיומי, לפעמים מספר פעמים ביום.
האבסורד היה שמגיל 8-9 התחלתי לעבוד ברפת המשפחתית ובשטחים החקלאיים, והיו תקופות שהייתי קם ב-4 בבוקר, עובד עד שעת בית הספר, וכשחוזר ממשיך בעבודות המשק ובסוף מקבל מכות בגלל ציונים נמוכים".
"מכיתה ה' בערך התווסף לזה גם פחד של ממש ממוות. הוא היה אומר לי 'יום אחד אני אהרוג אותך, ארצח אותך. אם לא היה בית כלא, מזמן הייתי הורג אותך'. את האלימות הפיזית קל להמחיש, אבל האלימות המילולית פוגעת יותר בטווח הרחוק. הוא היה מקלל אותי באופן כמעט יומיומי: 'בן זונה, אפס מאופס, גוש טימטומת'. מספר פעמים כשאמי חלתה, האשים אותי שזה באשמתי כי אני ילד רע, ואמר שאולי היא תמות בגללי. אי אפשר לתאר איך הרגשתי בעקבות זה. זה כאב לב פיזי. אמיתי. של ילד בן פחות מ-12.
כשסיימתי את היסודי, החלטתי לעבור למסגרת של ישיבה תיכונית פנימייתית. זה החמיר כשהייתי מגיע בסופי שבוע הביתה. הסיבות לאלימות היו פעוטות. למשל אי ביצוע עבודות המשק לשביעות רצונו, ציונים נמוכים, ריבים פעוטים עם האחים, אי הגעה בזמן לבית הכנסת. אם היום אני מצליח בחיים זה רק בזכות הישיבה התיכונית, ועשיתי להם חיים לא קלים בגלל כל מה שסחבתי מהבית. אני מאוד מודה להם. כולם שם היו טובים אלי ובעלי גדלות נפש. שם קיבלתי פעם ראשונה אהבה. רק בזכותם הייתי לאחר מכן מפקד בצנחנים. רק בזכותם אני על הרגליים כיום. למדתי מהם הרבה".
"אחרי שסיימתי את הפנימייה בערך בגיל 17, למדתי ועבדתי בחופשות וגרתי במושב ליד. הייתי מגיע הביתה בשביל לבקר את אמא והאחים. ואז זה קרה. אני לא זוכר על מה רבנו, אבל הרגשתי שאני כבר יכול להתמודד איתו פיזית ונפשית. הייתי כבר גבר. הוא התחיל. החזרתי לו. סתם החזרה של 'הנה, אני מחזיר'. למרות שזאת הייתה הזדמנות שלי להחזיר לו באמת, לא ניצלתי אותה. אז זה סוף סוף נגמר".
לפ' חמישה אחים בגילאי 29-38. רק האחות הבכורה נשואה. פ' הינו האח השני, והבן הבכור.
היתה אלימות גם כלפי יתר בני המשפחה?
"הייתה אלימות גם כלפי אמי, אבל הרבה פחות מאשר כלפי. היא מאוד חששה ועדיין חוששת ממנו. אני עבדתי הכי הרבה במשק. הייתי ממש ילד-עבד. גם בגלל שהייתי הבן הבכור וגם בגלל שממש לא היה אכפת לו ממני. את כל העצבים הוא הוציא עלי. אין לי מושג למה דווקא אני. הייתי ילד טוב, ילד טוב בנשמתי. לאחרים היו ציונים יותר טובים, אבל אני לא חושב שזה בגלל זה.
"הוא תמיד לא אהב אותי. כשהייתי בבית, אני חטפתי את כל האש וכשהייתי הולך, בדרך כלל אחי הקטן היה חוטף. אחי האמצעי היה יותר חזק ואם היה חוטף היה עושה מהומות. אבא שלי אהב אותו יותר כי הוא היה ממולח כזה. האח הקטן היה יותר דומה לי. אנחנו דומים יותר לאמא מבחינת אופי. האחרים היו חוטפים קצת. אני זוכר שפעם, עיצבנו שלושת האחים את האחות הקטנה אותה אהב במיוחד. הוא לקח גומי והפליק לנו. אני קפצתי על אחי הקטן שהיה רק בן 4-5, כדי לספוג את המכות. הוא התחנן על חייו ובכה. הוא היה קטנצ'יק".
הסביבה ידעה על מה שקורה בבית?
"המושב בו גרנו הוא ברמה סוציו אקונומית נמוכה. יש שם אנשים שבכלל לא מחוברים לממסד. בתקופה מסוימת כעסתי גם על הדודים שלי שגרו במושב ולא קמו להגנתי. כל המושב ידע שאני חוטף. היינו משחקים בגולות למשל והיה חוק שאסור להפסיק באמצע. אם אבא היה קורא לי באמצע המשחק, כולם היו מבינים שזה בסדר שאלך. אני הייתי היחידי שמותר לו להפסיק באמצע ואף אחד לא דיבר על זה".
מדוע אף אחד לא קם להגנתך?
"פחדו ממנו. הוא בן אדם כזה שמקים מהומות. היו גם תלונות נגדו במשטרה על אלימות כלפי אחרים. אני לא יודע מה היו התוצאות של התלונות. הייתי ילד. היתה גם תפיסה כזו שענייני משפחה סוגרים בפנים. המשפחה של אמי לא ידעה מה קורה. הוא דאג להסתיר. היו סטירות וכאפות, אבל את המכות האמיתיות הוא נתן בסתר".
מה אמך עשתה כשהוא הרביץ?
"אמא היא אישה חלשה. היא פחדה בעצמה. עזבה אותו כמה פעמים. כיום אני מצליח כלכלית, והצעתי לשלם לה. רק שלא תחיה איתו. זה לא בא ממקום של נקמה, אלא מתוך חשיבה עליה, למרות שהיא אכזבה אותי וחזרה אליו. כל 3-4 שנים, היא בורחת מהבית לחודש ואז הוא מרצה אותה והיא חוזרת".
שיתפת אחרים במה שקורה בבית?
"כשהגעתי לישיבה התיכונית, בכיתה ז', משהו הדליק נורה לפסיכולוג של בית הספר. היה שם גם עובד סוציאלי שמאוד התחברתי אליו. איתם דיברתי על ההתעללויות. השיחות עשו לי טוב. מאוד הרימו לי את הביטחון העצמי. העובד הסוציאלי הציע לי משפחה אומנת. סירבתי. פחדתי שאם אצא מהבית, אחי הקטן שהיה האופציה השנייה של אבי בהתעללות, יספוג את הכול. דאגתי לו. מאוחר יותר, בגיל 16-17 שיתפתי גם חברים".
מה הרגשת באותה תקופה ארוכה?
"פחד. ממש פחד מוות. זה משהו שאי אפשר להסביר. הכול שחור. כאב לב זה לא רק ביטוי. מרגישים את זה ממש פיזית. כמו כאב בטן. אתה ממש מרגיש שהלב כואב. חרדה זה חלק מהחיים של מי שגדל במקום כזה. עד היום אני מרגיש חרדה".
מה אתה מרגיש כיום?
"כלפי אמא אני מרגיש שהיא חטאה לתפקידה. לפעמים אני כועס עליה ולפעמים מרחם. אותו אני שונא. רוצה שהוא ימות. נטשתי את שם המשפחה שלי בגיל 28. אני לא רוצה לקחת ממנו שום דבר. אני מאמין שאפשר ללמוד מכל בן אדם. הדבר היחידי שאפשר ללמוד ממנו זה מה לא להיות, מה לא לעשות.
"בסופו של דבר לא יכול להיות שישנם שישה אחים ורק אחד נשוי. משהו קרה פה. הוא מנע מאיתנו את ההולדה של הילדים שלנו. אני בן 37. תחשבי, זה כמו בן אדם שמגיע יום אחד הביתה ומישהו לוקח ממנו את הילדים. הוא הרס את החיים לכל האחים. הוא מצליח מאוד כלכלית. כואב לי שאנחנו לא הקמנו משפחה ושהוא מצליח. אם הייתי יכול הייתי תובע אותו על כל מה שעולל. אני חושב שחלה התיישנות על התקופה ההיא. אני רוצה לבדוק אם אפשר בכל זאת לתבוע אותו. אני חולם עליו פעם ב-3-4 ימים חלום שהוא סיוט. חולם ותמיד שוכח את החלום. אני קם כשכולי מלא זיעה.
"כואב לי במיוחד שאין לי משפחה וילדים. אני בחור נאה. גם מבחינה כלכלית הכול בסדר. אני חושב שאני בן אדם טוב, אבל אני לא מצליח לקשור קשרים. יש לי צער גדול על כך שאולי אמות ערירי. אני לא יודע מה בדיוק עוצר אותי. הלוואי והייתי יודע".
"הכתבה שקראתי על שני הילדים המוזנחים שמצאו בית", מספר פ'. "הציפה לי את הנושא בעוצמה רבה. נחשים צריך לשמור בקופסא. היה חשוב לי לראות איך אנשים מקבלים את כל מה שעברתי. מאוד הופתעתי לגלות גם מהתגובות של האנשים, שמה שעברתי מאוד חורג אפילו מהנורמות של ילדים מוכים. הופתעתי שהסיפור שלי כל כך קשה וזה שאף אחד לא בא לעזור לי, נשמע ממש כמו סיפור דמיוני. מצד אחד, רציתי שהסיפור יתפרסם בשמי המלא על מנת שידעו על אבי, אך אני חושש שזה יפגע בי בהמשך, אם אצא עם מישהי למשל".
"חשוב לי להגיד לקוראים: אם רואים גבר כזה, זה הזמן להיות גיבורים. צריך לאזור אומץ ולהגיב. אסור לך, פשוט אסור לך להמשיך בחיים שלך. אותי לא הצילו. יש אחרים שאפשר להציל וזה התפקיד של כל אחד שנחשף לסיפורים כאלו".
- יפה? לא אני התאמצתי בשביל זה...