זה קרה בשנה שעברה. חיכיתי אז לאוטובוס במרכז העיר, ולפתע ראיתי אותה- אישה זקנה
שצעדה בכוחותיה האחרונים ממש לעברי, וכמעט נפלה לתוך ידיי הפתוחות. "סליחה את
יכולה בבקשה לעזור לי להגיע לבנק?" "כן". נעניתי ברצון. אמנם הייתי אמורה להיפגש עם
חברותי באותו יום, אך תוך חישוב קצר הגעתי למסקנה שאספיק ללכת איתה לבנק ועדיין
להגיע ליעדי בזמן. התחלנו ללכת, עקב בצד אגודל ממש. לאט לאט התקדמנו, לאט לאט,
וכטבעם של כל שני אנשים שהולכים יחד, התחלנו לדבר. היא עלתה מרוסיה. היא היתה שם
כלכלנית, ונשמע היה שהעבודה שלה שם היתה טובה מאוד. ראו עליה שהיא אישה משכילה
עם מוח חד וקליטה מהירה, וכשחשבתי לרגע על כמה זקנה שהיא, ועל כמה שקשה לאנשים
מבוגרים ללמוד שפה חדשה, ממש נדהמתי מהעברית הכל כך טובה שלה. כל חייה היא
חלמה לעלות לארץ ישראל, והנה החלום התגשם. היא כל כך שמחה להיות בארץ. העיניים
שלה זרחו מאושר. היא ספרה לי שבעלה נהרג שם ברוסיה, בתאונת מטוס. בנה היחיד, יעקוב,
נרצח. פה בארץ, אחרי שהם באו לכאן. היא כל כך רצתה שהוא יתחתן, אבל זה לא קרה.
הוא מת, זהו. היא עצמה נשארה בודדה בעולם. לפתע ראיתי בה את מי שהיא היתה בעבר-
אישה נאה מאוד, עם רוח חיה מאין כמוה. היא נראתה אחת כזאת שתמיד היתה עם חיוך על
הפנים, עם זיק של שובבות בעיניים, אחת כזאת שבעבר הרחוק בטח היתה מקפצת מאושר
סתם בגלל פרח יפה שראתה או בגלל שהיא פשוט מאושרת. לאחר הליכה של כחצי שעה
בערך )מה שהיה לוקח לאדם רגיל חמש דקות( הגענו לבנק. הוא היה סגור. כמה מתאים,
חשבתי לעצמי, שאישה כמוה תבוא לבנק בדיוק בשעה שבה הוא סגור. כי היא הרי כל כך
תמימה ופשוטה, היא לא חשבה בכלל על כך שכדאי לברר מהן השעות בהן הבנק פתוח ואז
לבוא, היא פשוט באה וזהו. אומללות וחוסר אונים נשקפו מעיניה. היא בקשה ממני לבדוק שוב
את שעות הפתיחה של הבנק ולנסות לדחוף עוד פעם את הדלת. מאחוריה היה השומר
שראינו לפתע מסתובב בתוך הבנק הסגור, היא נקשה על דלת הזכוכית של הבנק בבקשה
שיפתח לה את הדלת. היא חייבת לסדר כמה חשבונות ולהוציא כסף כדי לשלם את חשבון
הטלפון שלה. ניתקו לה את הטלפון כבר מזמן. עליה לשלם גם על המנקה ששולחים לה,
אחרת לא יהיה מי שינקה לה את הבית, והיא בוודאי שלא יכולה לעשות זאת בעצמה. אך
הבנק נשאר חשוך כמקודם, ובלית ברירה היא נכנעה לרעיון והתחלנו לפנות חזרה לרחוב.
בין רגע השתנה מצב רוחה. היא הודתה לי על עזרתי בחיוך מאושר, ושאלה אותי אם יש סניף
דואר בסביבה, משום שגם שם עליה לסדר כמה חשבונות. סניף הדואר היה במרחק הליכה
של כחמש דקות משם. חצי שעה, ליתר דיוק, בקצב שלנו. ליתר ביטחון, השארתי אותה
עומדת ליד אחת החנויות, ורצתי לבדוק אם הסניף פתוח. בדרך גם התקשרתי לחברתי
ואמרתי לה שאאחר קצת. כשחזרתי, ראיתי אותה יושבת על כיסא שבעל החנות נתן לה
כשכוס קולה בידה. היא חייכה אלי חיוך מאושר ויחד התחלנו ללכת לכיוון סניף הדואר. "איזה
אדם נחמד" היא אמרה לי בדרך, "איך הוא שם לב שאני עייפה וצמאה, כמה יפה מצידו!".
החיוך המאושר שלה הבהיק לכל עבר והיא הוסיפה ואמרה: "אני אוהבת ישראלים, אתם אנשים
טובים". הגענו לסניף הדואר, והיא התיישבה שם על ספסל אדום והתחילה לחפש בין ניירותיה
את החשבונות שעליה לשלם. חצי שעה ארך החיפוש הזה. כל כך קשה היה לה לחפש כמה
דפים. כמה קשים היו חייה... סוף סוף החשבונות שולמו, והמשכנו בדרכנו. היא שאלה אותי אם
יש שירותים בסביבה, ואני... לאחר חישוב מהיר שההגעה לשירותים הקרובים תיקח לנו בערך
שעה )שמונה דקות הליכה לאדם רגיל(, הצעתי שניכנס למסעדה שהייתה באזור. נכנסנו. זה
היה מפחיד. ישבו שם כמה אנשים מעשנים סיגריות, אנשים שבעיניי נראו חשוכים ומפחידים
מאוד. בקשתי רשות להשתמש בשירותים, ויחד צעדנו לכיוונם. היא נכנסה לשירותים, ואני
עמדתי במסדרון, מחכה בכיליון עיניים לרגע שבו נוכל לצאת מהמקום. עברו עשר דקות.
ידעתי שזה ייקח עוד הרבה זמן. מסכנה, הכל לוקח לה הרבה זמן. התקשרתי לחברתי ואמרתי
לה שכבר לא אגיע היום לקניון, אז שייהנו בלעדי. הזמן עבר. ברוך ה' סוף סוף היא יצאה. יצאנו
מהמסעדה והתחלנו לצעוד חזרה לכיוון מרכז העיר. שאלתי אותה איך היא חוזרת הביתה.
היא אמרה לי שאולי היא היתה לוקחת מונית, אבל אין לה כל כך כסף. בניסיון שידעתי שיכשל
בכל מקרה עמדנו ליד כביש צדדי וחיכינו מעט למונית. היא לא יכלה לנסוע באוטובוס לבד
הצעתי לה לנסוע יחד איתה באוטובוס למקום מגוריה. היא שמחה כל כך! "תודה רבה לך!
אני כל כך שמחה שפגשתי אותך! כמה טוב לפגוש אנשים טובים! את כל כך חמודה, את
יודעת? כל האנשים הישראלים טובים, אני כל כך שמחה להיות בארץ ישראל!". התחלנו
ללכת, והיא צהלה מאושר לראות את כל העצים מלבלבים ולשמוע כמה ציפורים מצייצות.
תהיתי מתי אני בפעם האחרונה שמתי לב לדברים כאלו. היא שאלה אותי איפה עושים שיניים
יפות כמו שלי. "עושים שיניים?" לקח לי זמן להבין שהיא מדברת על שיניים תותבות. "אני כל
כך רוצה שיהיו לי גם שיניים יפות כאלו. אספתי כסף בשביל זה הרבה זמן. אבל עכשיו כבר
אי אפשר. המנקה שלי גנבה לי את כל הכסף. את כל מה שאספתי במשך שנים". איזה
אומללה!!! מה, כל הצרות התנקזו רק אליה? לאחר כשעה של הליכה הגענו לתחנה. כשהגיעה
האוטובוס היא בקושי הצליחה לעלות עליו. היה לה קשה לעלות במדרגה כל כך גבוהה.
התיישבנו. האוטובוס היה דחוס. למולנו ישבה אישה עם תינוק. חברתי הזקנה הסתכלה על
התינוק והתחילה לצחוק מרוב אושר. "הוי, איזה תינוק חמוד!". העיניים שלה שוב הבריקו
מאושר. לאחר כארבעים דקות בערך של ישיבה במחנק ובדוחס הגענו ליעדנו. התחלנו ללכת
לכיוון הבית שלה, שנמצא במרחק של שבע דקות מהתחנה. היו הרבה מדרגות לעלות עד
לשם, והתחלנו ללכת. מדרגה מדרגה עלינו, לאט לאט. היא היתה כבר עייפה מכל ההליכה
של היום, היא היתה תשושה. עוד מדרגה ועוד מדרגה. אינסוף מדרגות. זה לקח לנו חמישים
דקות מרחק של כשבע דקות. הספקתי בשעה וחצי האלו להודות ל- ה' אלף פעם על זה
שיש לי רגליים בריאות ושאני יכולה ללכת איתן מהר. איזו מסכנות זו, ללכת כל כך לאט...
הגענו למדרגות הבניין שלה. זהו זה, המדרגות האחרונות. עלינו עוד מדרגה ועוד מדרגה.
הנה עוד רגע זה נגמר. הגענו למדרגה האחרונה. לעולם לא אשכח את זה, איך ששם,
במדרגה האחרונה בכניסה החשוכה, לאחר יום מפרך של הליכה מרובה בתשישות כח ממש,
היא עמדה, הרימה את עיניה לשמים, ופנים קורנות מאושר, ובעיניים מלאות, גדושות באהבה
פשוטה לאבא שבשמים, היא אמרה: "תודה אלוקים, תודה על עוד יום שזיכית אותנו לחזור הבייתה''
💖
אני בחיים לא אבין את המשפט: הלכו לי הרגליים... מה, זה לא התפקיד שלהן???
