פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 456)

אז מה הטענה שלו?

ככה: שיש לאדם קשר טוב עם משהו אז הוא מסוגל להגיד לו הכל בפנים.

נכון, שכוייח.

רגע, זה אומר שאם יש לי קשר טוב עם ה' ית' אז אני צריך להגיד לו "מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה"? יש גבול חביבי, עם כל הכבוד לאהבה ולקשר בנכם. איפה היראה בסיפור? איפה הגבול בסיפור? אולי זה יכול לדרדר אנשים אחרים בעבודת ה'? אולי זה יכול להכניס לאנשים יאוש? 

הרהור שעלה לי

אשמח לדבר איתך באישי היה לי אותו דבר בדיוק

רימון לא מאפשר לי לכתוב בפורום של הסרטים

תתאמץ לראות מהלוח, כשאתה לא רואה

שצחקו עליו המון עם ובלי קשר למשקפיים..

אני שואל אותך ותענה לעצמך בשיא הכנות:

האם אתה רוצה להיות אדם שאכפת לו כל הזמן מה אומרים עליו?! איך החבר'ה יגיבו? שמתבייש מהם כי זה לא האופנה?!

אדם שתלוי בחברה שלו ולא אמיתי עם עצמו?!

שים פס על העולם. זה אני. זה לא משהו רע שאני צריך להתבייש בו. זה כמו חולצה חדשה. כמו מכנס חדש. זה משקפיים חדשים. ואני לא מתכוון להזניח את הבריאות שלי ולסבול ולראות מרחוק מהלוח רק כי אתם חושבים שזה לא מספיק גזעי.

סליחה אם הייתי תקיף מידי. ​​​​​​​נגע לי בכמה נקודות...

לטובת כמה תגובות של חברים??

נו באמת...

הבריאות שלך חשובה הרבה יותר

ותאכלס זה רק משקפיים, זה נורמאלי ולא נראה משהו כ"כ יוצא דופן וחריג....

גם אני לר רציתי לשים ולא שמתי וההיתי מספר 1

ועלה לי המספר ל5 ואני לא מזהה אנשים ברחוב

קיצר תשים כי אין מה לעשות

וגם זה ממש סטייל

וגם כי צריך לשים פס על כל העולם ולהתמקד בבריאות שלך

ומה שחשוב לך

מקסימום תשים עדשות

וואי לגמרי נס מהלך!!

היא שיאא הנשמה

חברה שלי...

או שאחת סתם מכירה אותה בלי קשר

ואגב, @קדושה מבקשת בכלל לא ידבית...

הכיי כיףףףף

אחיות לצרה

מה זה ידביות

באמת כל האולפנה באה לסיבושים

חח בדיח"פ בואו לא נסגירר..

כתובות שם שם...

לא חסר פה את קיח-קכב?

בשיעור מדע (פרצוף מבואס)

בשיעור הסטוריה (פרצוף משעמם )

בשיעור מטמטיקה (עוד פרצוף מתחרפן )

במחנה... מלא פרצופים שמחים וסטלניםםם בטרוףףף

הייתי בעבר ככה ויותר גרוע

למה הכוונה?

הורדתי אפליקציה שמודדת כמה זמן ביום המסך דולק

ממוצע: 6 וחצי שעות

שיא: 9 וחצי

כשראיתי את השיא, בפרט ביחס לעובדה שבאותו לילה ישנתי 5 שעות.. זזה..וואו.

אמרתי אני חייב לעשות משהו

גם אני חשבתי שאני צריך הכל ואני לא. אני מסתדר ב"ה טוב בלי ווצאפ והכל. קשה כן. מאוד. אבל ברוך ה. זה מאוד קשה כי ההורים שלי היו נגד זה.

אפשר להחליף פלאפון זמנית. לשבוע או משו..

להטעין רק פעם ביומיים. וככה תענישי את עצמך או משו כזה

לבקש מחברה שתשלח לך הודעות מידי פעם..

ללמוד אולי על חשיבות ניצול הזמן.

applook. זה עושה סיסמא לאפליקציות מסויימות, את עושה את זה על 'סרטוני וידאו' וככה את לא יכולה להיכנס לסרטים בלי הסיסמא. אם זה דרך האינטרנט תחסמי גם את גוגל. נכון, קשה לחסום את גוגל ולהיות זמין אליו רק ליד אותה חברה שיודעת את הסיסמא.. אמ.. אבל אפשר למצוא פיתרון..

אם ראית סרטון מסוג X שמבזבז לך את הזמן - את קונסת את עצמך בסכום כסף מסויים לצדקה. אפילו שקל. 2. עשר. ואם ראית סרטון מסוג Y יותר גרוע - את קונסת את עצמך באפילו יותר כסף.

תפילה כמובן. ה' שומע תפילות מעומק הלב

סרטים, כולל כל סוגי הסרטים זה ניסיון גדול. ה' שולח ניסיונות רק למי שהוא יודע שהוא מסוגל לעמוד בם. את מסוגלת לעמוד בזה.

זה לא אוויר לנשימה..

אצלי הבעיה הייתה ווצאפ. אז זה אחרת..

אשרייך צדיקה!!!!!

אם משהו פה לא ברור או שאת צריכה עוד עזרה את מוזמנת לפנות אלי בפרטי או משהו, אני יותר מאשמח לעזור

מעבירים את המסך לשחור לבן זה ממש עוזר!!!

טיפ לאלה הרוצים להיגמל מבהייה בסמארטפון - מחשבים, סלולרי וטכנולוגיה

יש מאמר ידוע של הרב דסלר על "נקודת הבחירה" שבו הוא כותב שהזמן שבו אדם בוחר אם לחטוא או לא, זה לא רגע ההתמודדות עם היצר, כי אז כמעט כולם מפסידים, אלה יש נקודת שבה אדם בוחר אם להתקרב לעבירה, וזה רגע הבחירה אם לחטוא. לדוגמה אדם שרואה סרט לא הכי צנוע ברור שלהפסיק באמצע הסרט (רגע התמודדות עם היצר)  קשה פי מיליון מלעצור את עצמך לפני שאתה נכנס לסרט (נקודת הבחירה). 

לכן כשאת נגיד יושבת בחדר עם הפלאפון ובאל'ך לראות סרט, 99 אחוז שאת תראי אותו בסוף והרבה סיכויים שזה גם יהיה סרט לא צנוע. כנראה שצריך לחפש את רגע הבחירה, הרגע שבו הכי קל לנצח את היצר. אולי מתי שאת הולכת לחדר לראות סרט, אולי מתי שבא לך להוציא את הפלאפון מהכיס כי משעמם לך עכשיו... 

בקיצור תחשבי שאם ברגע הזה את לא מנצחת אז גם עוד כמה דקות את גם לא תנצחי, ואת הולכת לשבת שעה מול הפלאפון. חזקי ואמצי 

אחותי תקשיבי

זה גם קורה לעוד הרבה אנשים 

לדעתי כל ההצעות שלא להטעין או אפליקציות מסוימות שעוזרות זה

אחלךה רעיונות אבל זה לא בא מהלב ושבא לי להפסיק

וזה מנסיון כי אחרי יומיים התעצבנתי ככה וחזרתי לפלאפון

אז מה שאני עושה זה שאני יהיה תמייייד עסוקה במשו

עם זה תחביבים ועם זה חברות או להתנדב או ללמוד...

את הפלאפון לכבות וזה ישאר בבית מתחת לכרית או

סגור בתיק

יש לי כל כך הרבה דברים לעשות ואם לרגע אני פותחת את הפלאפון

אני מתמכרת אליו לשעה וחצי

אז פשוט להתעסק כל היום ולחיו את החיים הנכונים שזה בלי העניים במסך

ותפתחי אותו (כי את לפעמים בכל זאת צריכה לראות הודעות\שיחות

וכו. נגיד שאת באוטובוס בדרך לחברה ואז ברגע שאת צריכה

לרדת אז תכבי וזה בתיקקק

ורק בלילה שאת סחוטה מעייפות את כמה דקות עם זה וזהו..לישון

אז זה באמת הפיתרון האמיתי שפשוט לחיות את החיים בכיף שלהם 

וזה מעביר לנו את הזמן 

בהצלחההההה

רק ברוב המקרים אנחנו לא יודעים מה ההשפעה שלנו.

פשוט לרחם .. ופשוט שתדעי להבא שאם את רואה משהו .. לא לשפוט לא לחקור יותר מדי. פשוט עם יש משהו אז יש כל אחד והחבילה שלו .. ולא צריכים סיבות כאלה !!! אמלההה תאמיני לי שהיא לא רוצה את הפינוקים האלה ....

הקטע שהיא לא יודעת למה מפנקים אותה. היא לא יודעת שאמא שלה חולה

פשוט את מה ששמעת עליה תדחיקי לפינה אחורית בראש שלך ותדברי איתה בתור בנאדם רגיל כי כל בנאדם רוצה ששהתייחסו אליו כרגיל ולא ירחמו עליו בין אם היא יודעת ובין אם לא.

נ.ב

אני לא אומרת שזה קל אבל פשוט תנסי 

בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר

הלך כמו סהרורי, מלמל לעצמו בשקט וככה אמר:

על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון גדול מצלצל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר כמו מתפלל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והד עונה לי מן הגיאיות והזריחה בהרים יפה להלל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

וכך בקול ענות וכך בקול ילל וכך יומם וליל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והיא שייכת לו –

לא כדי להחזיק בה חיל-כיבוש או חיל-מצב

היא שייכת כדי לבנות בה את בית חלומותיו.

וכך בהקיץ ובחלום וכך מדור דור וכך מתוך הרגל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

“איש מוזר,” אמרתי, “תתבייש. סיסמה כל כך ישנה!

הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו, ובעיקר מחוץ לאופנה.

אבל האיש המוזר לא ענה לי – הוא לא ענה.

ואז ראיתי מסביב את המאות ואת האלפים

אנשים כל כך מוזרים, אנשים כל כך יפים

וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ואז, מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם

אמרתי – “אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם.”

(נעמי שמר)