פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 788)

אח שלי מתגייס עוד שבוע ואני חייבת רעיונות!! תודה!!

אבל עם מוזיקה, למי שמפריע...

"מנהרות נחפור, נחפור במרץ" - הגרסה הערבית ;) :

קישור לשאלון בנושא תעסוקהhttps://docs.google.com/forms/d/13dk6022r9aaUXZly9kvbINP-30Mc3H1E6e4mgquDnAs/viewform?c=0&w=1

? יודעים לעשות הסברה? סתם רוצים להכיר ולדבר עם  אנשים מחו"ל?

אתם מוזמנים לפתוח משתמש באתר הבא ולהתחיל להציף נושאים ישראלים בפורומים

אבל בבקשה תהיו זהירים! ונורמלים! בבקשה אל תפנו ל(אני יודעת?) מוחמד ממצרים ותגידו לו משהו כזה: "ישראל הכי טובה בעולם! פלסטין אף פעם לא הייתה קיימת! כל הארץ שלכם שייכת לנו!"->כי זה רק גורם לנו להישמע כמו חבורה של טיפשים פנאטים חסרי-כל-יכולת-הסברה. מניסיון אישי, אגב, מישהו בא אלי "*** ישראל! *** ישראל! אתם טיפשים! מפגרים! ישראל הורגת ילדים קטנים! כולכם צריכים למות!" וכו' (תרגום חופשים מאנגלית) ניסיתי לדבר איתו באופן נורמלי, אבל זה לא עבד-אז פשוט חסמתי אותו.

אם אתם מתלבטים במשהו אתם מוזמנים לפנות אלי (אפילו שאני מזהירה-לא בטוח שאני אוכל לעזור לכם)

האתר:

http://www.interpals.net/account.php

ב"הצלחה!!

זה יענו "בדיחות ווצאפ" ז'תומרת שהבדיחות שרצות בווצאפ מגיעות לשם...
הקיצור אינלי כמעט בדיחות כאלה......אז אם יש לך במקרה כמה,
נשמח אם תעלו לכאן, תודה אנשושים, אין עליכם!!!

נ.ב
כתובת האתר-www.kitunet.022.co.il

לך,
אהובי אשר דיברתי,
משקיעת החמה ועד סופה,
לך,
שעדינות ויופי שזורים בתוככך,
הפרידה קשה,קשה מנשוא,
איני מסוגלת,
אך אני צובטת תשפתיים וממשיכה,
למרות הדמעות,הדמעות הרבות שלא מפסיקות לרדת,
להצטער על משהו שאולי היה יכול להיבנה,
היא זועקת ממעקה ליבה,
תחזור! 
אך הוא,
הוא לא חוזר,
אך היא יודעת היא תילחם תילחם כדי לשוב,
להיות,עם האיש אשר חפץ ליבה
עם אהובה היא אינה יכולה לחכות..
השחר עוד מעט בא היא צופה,
הדמעות לא יבשו,קורעות אותה מבפנים,
אך את הסוף היא תשנה לעולמים.

מציינים את יום החורבן בלימוד על הבניין!

השנה, לראשונה, מכון המקדש פתוח בליל וביום ט' באב.

כולכם מוזמנים להשתתף בסיור מודרך בתערוכה החדשה של מכון המקדש,

לראות את כלי המקדש המשוחזרים וללמוד על עבודת המקדש.

זמני הכניסה:

ערב ט' באב:

11:30  אנגלית

12:30  עברית

13:45  אנגלית

14:30  עברית

15:15  אנגלית

16:30  עברית

ליל ט' באב:

21:30  עברית

22:30  עברית

23:30  עברית

יום ט' באב:

10:00  עברית

11:00  עברית

12:00  עברית

13:00  עברית

14:00  עברית

15:00  עברית

16:00  עברית

הכניסה בסיור מודרך בלבד!

התערוכה נמצאת ברח' משגב לדך 40, העיר העתיקה, י-ם.

*אה, ותרגישו חופשיים להקפיץ מידי פעם... יישר כוח!

אני אובדת עצות

אתם זוכרים איך הולך הפסוק מהחדית': "יבוא יום והעצים יגידו יש יהודי מאחורי בוא ותהרוג אותו" (משהו כזה)

ובכלל אם תוכלו לעזור לי קצת על התרבות (והדת) עצמה

תודה רבה!

כל שנה יש את טקס כיסופים ועכשיו בגלל המלחמה אז לא היה...

וזה פשוט חסר לי!!

אוף!!

יום הגירוש ואנחנו לא עושים כלום

ושהילדים שלהם יהיו יתומים!! אמן..

רק מי שכואב לו וקשה לו, 

יכול להבין את מי שקשה לו.

מי שלא יודע מה זה קושי וכמה זה קשה, לא יוכל לעולם להבין את זה.

http://tehilimyahad.com/18

תגידו,
מה עושים שאבא שלך מגויס ואתה הבכור (במקרה שלי בכורה).
יש בבית עוד שישה זאטוטים בלחץ של "חוסר אבא משווע"- אחד שלא מוכן לרדת מהידיים ולא נרגע בלי נורופן , אחד בגמילה שרוצה רק את אימא, אחת עולה לכיתה א' וממש בלחץ, אחת שאוהבת להשתולל ולשבור כל מיני דברים ושתיים מתבגרות.

אימא עובדת משבע עד ארבע.
בית הפוך שקורא "הצילו" ואין מי שעונה כי לא שומעים אותו מתחת להרי הכביסה.
השאלות הן:

1) איך מעסיקים את הילדים? (כבר עשיתי להן קיטנה עם רוב הימים הפופולארים והמוכרים)
2) איך מספיקים תוך כדי לסדר את הבית כדי שאימא שלי לא תקרוס? (ניסיתי כבר יום סדר....)
3) בכול הבאלגן הזה איך עומדים במה שהחלטתי לעשות בחופש? (כולל עבודה במתמטיקה ובספרות שאלוקים יודע למה המורה נתנה אותן)
4) איך שומרים על סדר יום לילדים ומרחיקים אותם מהמחשב (לא מדובר בשעת מחשב אלא על ימים אבסורדים של עשר שעות ברצף) 

5) איך מנסים להסביר לסובב אותך (בעיקר מבוגרים) שגם אתה צריך עזרה וגם אתה קורס כבר וגם לך נגמרה הסבלנות .

6) אל מי כדאי לפנות/ להתייעץ? (מבוגר, צעיר, בעל מקצוע וכו')

אשמח מאוד לתשובות מעשיות, אני בדרך כלל אדם מאוד יצירתי אבל מה לעשות... הפעם זה באמת נואש

תודה רבה מראש

אני מבינה שיש דברים שאנחנו לא יודעים, אבל הנסיגה מעזה נשמעת לי כל כך מטומטמת...

מאחורי מדי פועל הניקיון של מלכיאל לרנר מתחבא לב ענק ו־17 שנים של התנדבות רחבת היקף. בסוף יום עבודה הוא נוסע באוטובוסים בכל רחבי הארץ ומסייע לחיילים או נפגעי טרור

אנחנו יושבים בלובי של בית מלון מפואר בירושלים. נברשות שקופות, שטיח רך, מראות מבהיקות. מלכיאל לרנר מגיע באמצע יום עבודה, לבוש מדי פועל ניקיון עם פסים מחזירי אור על הזרועות, מחזיק שקיות ניילון מרשרשות ובהן תמונות ואלבומים. המלצרית מתבוננת בו במבט אנכי ואישונים מצומצמים. אני רוצה לתפוס את המבט שלה, לרמוז לה שיש כאן אדם גדול מכפי מלבושו, אבל היא כבר מתרחקת.

במשך כל הראיון עם מלכיאל אני יושבת עם דמעות של התרגשות בעיניים. הסיפור שלו נובע החוצה, ולאט לאט הוא פושט את מדי העבודה ולובש בגדי מלוכה. יש לא מעט סיפורים כאלה, על הקבצן שמתגלה כאדם גדול קומה או מטאטא הרחובות שמתברר כאיש חסד. הבעל שם טוב גילה שהקצב השכונתי הוא צדיק אמיתי; מארק טוויין כתב על בן המלך והעני; שלמה קרליבך סיפר על הקמצן שהתברר כנותן בסתר לעיר כולה; מוכרת הפרחים העיוורת ב"אורות הכרך" של צ'פלין זיהתה בנווד העלוב את האדם רחב הלב שהציל את ראייתה; דוד המלך וגם אדיפוס גדלו כרועי צאן פשוטים. קלישאה? לרנר (46), עובד תברואה בעיריית ירושלים, הוא אחי הפצועים.

קם בארבע וחצי בבוקר, מתפלל, מתחיל לעבוד בשש עם מטאטא ופח אשפה, בגשם ובשרב. לרנר (צילום: ישראל היום)

את שני העשורים האחרונים הקדיש מיכאל לליווי פצועי צה"ל ופיגועי הטרור במסירות. בכל פעם שהוא שומע על חייל או על אזרח שנפצעו, הוא עולה לאוטובוס ונוסע אליו, לכל פינה בארץ, במדי עבודה מלוכלכים, להודות לו בשם עם ישראל כולו ולהצדיע. הוא מלווה את הפצועים מהמיון למחלקה, לניתוחים, לשיקום. דואג לכל מחסורם. זוכר את מספרי הקומות של כל המחלקות בכל בתי החולים, לוחץ על הכפתור במעלית בלי להסתכל. "פעם ניהלתי יומן עם רשימות, שמות הפצועים, תאריך הפציעה, אחרי 500 הפסקתי לכתוב, אני מעריך שמדובר באלפים", הוא אומר בענווה.

תקראו את הכתבה הזאת כדי להוקיר תודה למלכיאל, אלמוני בעצם, שעושה את מה שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות. תקראו אותה כדי להזכיר לעצמכם את אלפי הישראלים ששילמו בגופם למען המדינה. תקראו אותה כדי להביט אחרת על העולם - גם על מנקי הרחובות.

שומע דיווח - ויוצא לדרך

לרנר, תושב שכונת הר חומה בירושלים, הוא אב לשלושה (הרביעי בדרך), "עובד טיאוט" במתחם שוק מחנה יהודה בירושלים. חמישה ימים בשבוע הוא קם בארבע וחצי בבוקר, מתפלל, מתחיל לעבוד בשש עם מטאטא ופח אשפה, בגשם ובשרב, ומסיים את יום העבודה בצהריים. הוא גדל ברובע היהודי, אחד משמונה ילדים להורים שעלו מארה"ב. כל אחיו מחזיקים במשרות מוצלחות. אחד מהם, למשל, משמש רשם בכיר בבית משפט השלום בכפר סבא. כשהוא בן 9 עבר מלכיאל תאונת דרכים קשה. מכונית פגעה בו כששיחק בסמוך לכביש. הוא נפצע בכל חלקי גופו, כולל פגיעה מוחית, "ומאז איבדתי קצת את הדרך", הוא אומר. "לא הצלחתי לחזור לספסל הלימודים בקצב הרגיל ולא השלמתי 12 שנות לימוד. ירדתי מהמסלול".

אולי שם, באשפוז הארוך והקשה בילדוּת, החל החיבור העמוק שלו עם פצועים ומאושפזים. ואולי זה היה בגיל 26, כשאחיו נפצע בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים: בשנת 1993 נדקר כתריאל לרנר, חייל בסדיר, בעורק הראשי של הלב, כאשר היה בדרכו מהשירות הצבאי הביתה. כך או כך, את התואר "אחי הפצועים" הוסיף מלכיאל לרנר לשמו לאחר פטירתו של אבי הפצועים, שמחה הולצברג, ניצול שואה שהקדיש את חייו לתמיכה בפצועי צה"ל, בנכים, באלמנות וביתומים, ואף זכה על כך בפרס ישראל. הולצברג הלך לעולמו בשנת 1994. והפצוע האחרון שהספיק לבקר היה אחיו של לרנר.

בפברואר 1996, בפיגוע בקו 18 בירושלים, החליט לרנר למלא את החלל שנותר לאחר מותו של הולצברג. הוא נסע אל בתי החולים, הציג את עצמו כ"אדם שאכפת לו", וחיבק את משפחותיהם של עשרות הפצועים. ליד חדר טיפול נמרץ מצא משפחה מרוסקת. בפנים היתה דנה שמשון, חובשת מג"ב שישבה לא רחוק מהמחבל המתאבד ונפצעה אנושות. "סיפרתי להם על הפציעה שלי בגיל 9. אמרתי להם, ואני לא יודע מאיפה לקחתי את האומץ להגיד דבר כזה, שאם אני יצאתי מזה - גם היא תצא". הוא החל לבקר יום־יום בהדסה עין כרם, לדרוש בשלומה של שמשון. ליווה אותה בניתוחים, בהשתלות העור שעברה, כל הדרך עד השחרור.

"הייתי איתה ברגעי הייאוש, כשהיתה בטוחה שלעולם לא תשוב לחיים רגילים. ראיתי אותה סובלת ייסורים נוראים מהכוויות. הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. לא יודע מאיפה היתה לי החוצפה להגיד לה שאני מבטיח. שלוש שנים אחר כך עמדתי בחופה שלה. עמדתי בצד ובכיתי. אז הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים. היום אני מתוכנת כמו מחשב: יש פצוע - אני נוסע. לא משנה לאן. אם יבוא אלי מיליונר ויגיד לי תעזוב את זה, שיבואו מתנדבים פנסיונרים ויעשו את זה, ואתה - קח כסף ולך תלמד מקצוע, קח מיליון דולר, אני אתן לו בחזרה את הכסף ואמשיך ללוות פצועים. כמה שווה להחזיר את החיוך לפצוע צה"ל? הרבה יותר ממיליון דולר".
17 שנים אחרי, הוא ממשיך במשימת חייו. מגיע לכל חייל שנפצע בהיתקלות, בפעילות מבצעית, בתאונת אימונים, לכל פצועי הפיגועים. כשהוא שומע ברדיו על "חילופי אש קשים" מבלי שמציינים כי "אין נפגעים לכוחותינו", הוא יוצר קשר עם יחידת ר"ם 2 בצה"ל, שם כבר מכירים אותו. אם יש דיווח על פיגוע, הוא עוזב הכל ונוסע. במודיעין של בתי החולים מזהים אותו. אנשי הצוות הרפואי למדו לסמוך עליו. לפעמים, כשהוא יושב לבד ליד פצוע, הם מוסרים לו את הדיווח היומי.

"יש פצוע - אני נוסע. לא משנה לאן" (צילום: ישראל היום)

הביקור הראשון אורך כמה דקות. "אני מגיע לכל פצוע ב־24 השעות הראשונות לאחר הפציעה. כשיש פצוע במצב קל לפעמים אני לא מספיק להגיע עד נהריה או סורוקה - והוא כבר משתחרר. סביב הפצוע יש משפחה, עובדים סוציאליים, רופאים, אבל אני מגיע כמישהו לא פורמלי, פשוט כדי להכיר תודה". לרנר מתייצב מול הפצוע (במקרים שהוא מחוסר הכרה, מול בני משפחתו) ומקיים טקס קבוע: מצדיע ומקריא ברכה שכתב ובה הוא מודה לפצוע "בשם אזרחי מדינת ישראל בכלל ובשם תושבי ירושלים בפרט". אחר כך מעניק מחזיק מפתחות עם תפילת הדרך ("כדי שתצא מפה מהר הביתה"), ודגל ישראל שעליו הוסיף בכתב ידו "מצדיע לך אחי" או "מצדיע לך אחותי".

"עשיתי את זה אלפי פעמים ובכל פעם אני מתרגש מחדש. הפצוע והמשפחה שלו בדרך כלל המומים. לא מבינים מאיפה נפל עליהם תימהוני עם כיפה ומדים של עובד תברואה שמדקלם להם ברכה. אבל כשאני נותן את הדגל, הם פורצים בבכי". אחר כך הוא מבקש את השם המלא ואת שם האמא כדי להזכיר אותם בתפילה למען הפצועים. "הגבאי של בית הכנסת כבר יודע: אני בא עם רשימה של 50-40 פצועים שצריך להתפלל עליהם. גם דרוזים, בדואים, אנשי צד"ל - מכולם אני מבקש את השם המלא כדי להזכיר אותם בתפילה. אולי יש הרמת גבה מצד חלק מהמתפללים בבית הכנסת, אבל בשבילי זה ברור, כי אדם נברא בצלם. בחנוכה האחרון ביקרתי חייל בדואי, אח לדגל ואח לנשק, ונתתי לו נרות חנוכה כדי להדליק את האור שבנשמה.

"אני מבקר גם ערבים שנפגעים בפיגועי טרור, כי לפני שאני יהודי אני גם בן־אדם, ויש לנו תפקיד לשמש אור לגויים. בפיגוע התאבדות בצומת אום אל־פחם נפגעה אישה ערבייה. כשהגעתי אליה לבית החולים אבא שלה אמר לי: 'אני חושב שאתה מתבלבל בינינו לבין משפחה אחרת'. בסוף נוצר החיבור האנושי".

בסיום הביקור הראשון נוהג לרנר לשאול את הפצוע אם יש לו משפחה בעיריית ירושלים. כשהוא עונה בשלילה, משיב לרנר בנחרצות: "מהיום יש לך". ואכן, אחרי הפגישה הראשונית הקצרה ("ביממה הראשונה אני משתדל לא להידחף. המשפחה צריכה להיות עם עצמה ולאף אחד אין זמן וכוח לאנשים זרים"), הוא מתנהג כבן משפחה לכל דבר. מגיע אחת לשבוע, מעניק חיבוק, קונה ממתקים, מתנות קטנות, דיסקים להאזנה, שואל אם צריך משהו. נשאר עם הפצועים בטיפולי הפיזיותרפיה, מלווה אותם בתהליך השיקום. בשבתות הוא חוצה ברגל את ירושלים כולה כדי להגיע לבתי החולים.

"אני מראה לפצוע תמונות של אחרים שנפצעו קשה, שהשתקמו, התחתנו, למדו באוניברסיטה. מנסה להפיג את הייאוש: 'אני אדם זר ובאמת אכפת לי - אז לך לא יהיה אכפת מעצמך? כשאתה סובל גם אני סובל, כשכואב לך כואב גם לי, גם אם אני בירושלים ואתה ברמב"ם בחיפה'. אני עושה הכל כדי לעורר תקווה. לפעמים קונה מזוזה לפצוע, ואומר לו 'כשתחזור הביתה, שים את זה על הדלת'. פתאום החזרה הביתה נראית כמו משהו אפשרי, ששייך לעתיד הקרוב".

לגעת בנפש

עד נישואיו לפני כשלוש שנים העביר לרנר שבתות שלמות במחלקות האשפוז, צמוד למיטות הפצועים. יוּסף חורי, קצין צד"ל נוצרי שנפצע בפיצוץ מכונית תופת בדרום לבנון חודש לפני נסיגת צה"ל, עשה אצלו שבת בירושלים. "לקחתי אותו איתי לתפילה בכותל. הוא לחם 18 שנה כתף אל כתף עם צה"ל. הוא גם יכול להתפלל איתי", אומר לרנר.

חורי איבד רגל אחת וריסק את רגלו השנייה. כשהתעורר, לאחר חודש וחצי ללא הכרה, צה"ל כבר יצא מלבנון. "התעוררתי בבית החולים רמב"ם, מבולבל, מטושטש מהתרופות, לא מבין עברית", מספר חורי. "מלכיאל נכנס אלי, אמר משהו רשמי ויצא. הייתי בטוח שזה כומר שבא לומר איתי תפילה לפני המוות. לא נרגעתי עד שהרופא התחייב לאשתי שאני לא גוסס ועד שמצאנו אח דובר ערבית שהסביר לנו מי זה מלכיאל. המילה מלאך קטנה עליו. הוא היה לצידי בזמן שבאמת הייתי זקוק לעזרה, הוציא עלי כסף מכיסו, נתן לי הרגשה שאני לא לבד. פעם, בשיא סופת שלגים בירושלים, הוא הגיע אלי באוטובוס לתל השומר. גם כשהשתחררתי מבית החולים לא עזב אותי, את אשתי ואת ארבעת ילדיי. אני מרגיש שהוא כמו אח שלי. היום אני מוכן לתת לו את החיים שלי".

"הכינוי 'אחי הפצועים' מדויק: הם באמת כמו אחים שלי", מהנהן לרנר. "יש לי איתם קשר יותר עמוק מאשר עם האחים הביולוגיים שלי. בכל שנה ביום הפציעה אני מתקשר להגיד להם שיש מי שזוכר אותם. לפני שבועיים התקשרתי אל יוסף חורי, להזכיר לו - 13 שנים מאז הפציעה. לא אשכח אותם לעולם. אני נוגע בנפשות שלהם והם נוגעים בנפש שלי. וזה עניין לא פשוט. צריך זהירות לא לפגוע, לא לשבור, מה להגיד, מה לא להגיד. בימים הראשונים לא להגיד לפצוע 'אל תדאג, זה יעבור'. אם עכשיו כרתו לו רגל - זה לא בדיוק עובר".

" צריך זהירות לא לפגוע, לא לשבור, מה להגיד, מה לא להגיד" (צילום: ישראל היום)

גם רועי בן־טולילה (31), קצין ביחידה מובחרת שנפצע בג'נין בשנת 2004 בפעילות ללכידת מבוקשים, לא ישכח את לרנר. "הייתי שבוע מורדם ומונשם. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה, מטושטש. ופתאום נכנס לחדר אדם לבוש בגדים של עובד ניקיון, עטוף בדגל ישראל, אומר לי 'באתי לכאן כל הדרך באוטובוס מירושלים כדי להצדיע לך, גיבור ישראל', ונעלם. בתוך ערפל המורפיום שבו הייתי, הייתי משוכנע שזה מלאך. אחר כך עברתי למחלקה הנוירולוגית בתל השומר, לשיקום של חצי שנה. שם למדתי להכיר את מלכיאל ופגשתי אותו על בסיס שבועי. מופיע אדם זר ומודיע לך שאתה לא לבד. הוא מעודד, מזדהה עם הכאב, נותן זריקה של כוח. לא מחלק שוברים למסעדות או לבתי מלון, אבל מעורר השראה דווקא בגלל הנתינה הפשוטה הזאת, שכל אחד מאיתנו יכול לתת: אהבת חינם".

בן־טולילה מרותק עד היום לכיסא גלגלים. הוא מנהל עסק עצמאי, נשוי ואב לילדים, ומשחק בנבחרת ישראל בכדורסל לנכים. "מלכיאל העביר אותי חוויה מאוד גדולה. לקבל כוח מאדם לא מוכר, באמצע החיים, שמוקיר אותך על פועלך". בחתונתו של בן־טולילה (אשתו שברה את הכוס במקומו בשל השיתוק ברגליו) ביקש לרנר לשאת דברים. "כל עוד נשמה באפי, בשבילי אתה אח ומלאך, קצין ולוחם", אמר לרנר והצדיע כהרגלו.

"הנוכחות של מלכיאל היא עניין סימבולי אבל גדול", מוסיף י', לוחם צה"ל שנפצע בהיתקלות בשכם בשנת 2008 ושהה בשיקום קרוב לשנה. "אדם מגיע אחרי יום עבודה, בלי שום גוף שעומד מאחוריו, רק כדי לראות אותי - זה מחמם את הלב. החיבוק והחיוך שלו מרוממים את מצב הרוח".

ככל שהפציעה קשה יותר, והליווי ממושך יותר, כך נשמר הקשר עם הפצועים גם לאחר חזרתם הביתה. לרנר מוזמן לאירועים משפחתיים, צופה בהם מתחתנים ומקימים משפחות, שבים למעגל התעסוקה. בחתונה של לרנר בשנת 2009 (הוא התחתן בשנית בגיל 43) השתתפו עשרות נכי צה"ל: מעגל אינסופי של כיסאות גלגלים הקיף אותו ברחבת הריקודים. באחת מתמונות החתונה הוא מחובק בידי שלושה צעירים. "שלושה אנשים - רגל אחת" היא הכותרת שנתן לתמונה: לשניים מהם פרוטזות בשתי הרגליים, ולאחד רגל אחת בריאה ופרוטזה בשנייה. לאחר החופה נעמד לרנר מול הקהל הגדול ואמר "מודה אני לפניך בורא עולם, שגם בעולם הזה נתת לי להסתובב בין מלאכים".

מתרחק מפרסים ומעיטורים

התאונה שעבר בילדותו לקחה מלרנר את זיכרונות הילדות ("אין לי שום זיכרון מלפני התאונה") אבל השאירה לו זיכרון פנומנלי לפרטים: הוא יורה מקומות, תאריכים מדויקים ושמות של פצועים מ־17 שנים ארוכות ומדממות. "הבחור הזה נפצע ב־30 במארס 2002 בפיגוע במיי־קופי־שופ", הוא מראה לי תמונה אחת מתוך עשרות (!) האלבומים שבהם הוא מצולם לצד פצועים. "זאת נפצעה בקו 20 בירושלים, ב־21 בנובמבר 2001".

הוא מספר לי על דרור קנדלשיין, הפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון השנייה. קנדלשיין שכב בבית החולים שיבא כשהוא מחוסר הכרה במשך חודשים ארוכים. "בכל פעם נכנסתי אליו לחדר ואמרתי לו 'שלום! כאן מלכיאל מירושלים, באתי לראות אותך'. אחרי שבעה חודשים הוא התעורר מהתרדמת. כשהגעתי אליו בירכתי אותו לשלום. אבא שלו שאל אותו אם הוא יודע מי אני. דרור ענה שהוא לא מכיר אותי אבל לפי הקול זה 'מלכיאל מירושלים'". לא מזמן השתתף לרנר בחתונתו של דרור, המרותק עד היום לכיסא גלגלים. כהרגלו, הצדיע לרנר לפצוע. "דרור, שנפגע בחוט השדרה, הרים בקושי את ידו, הצמיד אותה למצחו ואמר לי: עכשיו אני מצדיע לך".

"אם בבוקר אני שומע ברדיו שהיה משהו, אני מתקשר לבוס שלי ואומר לו 'נפצעו שני חיילים בדרום, אני צריך יום חופש'. אני מוכן לוותר על יום עבודה על חשבוני, על שבוע עבודה, כדי להגיע לחיילים האלה. אדם שעובר פציעה קשה זה משבר משמעותי, לו ולמשפחה שלו. זו מכה. שיגרת החיים נהרסת, הם נמצאים בפחד, בהלם. כשיש מישהו שאומר להם 'אתם לא לבד כאן, כולנו ערבים זה לזה בתור עם', זה נותן כוחות. במלחמת לבנון השנייה הייתי נוסע בכל יום אחרי העבודה בקו 940 לבית החולים רמב"ם. בתקופה שבה חיזרתי אחרי מי שלימים תהיה אשתי, בדיוק היה מבצע עופרת יצוקה. הייתי נוסע בכל יום לסורוקה, לברזילי, לתל השומר, ומייד אחר כך נפגש איתה".

"הצוות הרפואי הוותיק בבתי החולים כבר מכיר אותי. רואים אותי מתקרב ומכוונים אותי: 'חדר 14', 'חדר 26'. כשמישהו שוכב מורדם ומונשם בטיפול נמרץ אני לא נדחף. אני מאתר את ההורים, אומר להם שבאתי במיוחד מירושלים, נותן להם את הדגל והולך. ראיתי אמא שהתפרקה בבכי כשנתתי לה את הדגל. היא תלתה אותו מעל מיטת הבן שלה, שהיה מחוסר הכרה."

יש לו קלסר מלא במכתבי תודה. "אתה נתת לי תקווה", כותב חייל שנפצע ממטען ב־97'. "טוב לדעת שיש מישהו שמתעניין בך, שמשקיע מהזמן שלו כדי להיות איתך", כותב חייל אחר, שנפצע בהיתקלות ליד בית לחם בשנת 99'. "שיגרת האשפוז היא לקום בבוקר עם כאבים, הטלוויזיה ממצה את עצמה, הזמן לא עובר. ואז מלכיאל מגיע".

לרנר דוחה בענווה כל ניסיון להכתירו בגדולה. בשנת 2000 פנו שניים מהפצועים אל נשיא המדינה, שלא בידיעתו של לרנר, וביקשו להמליץ עליו לקבלת אות הנשיא למתנדב. הם נענו בשלילה. כעת, בחלוף 13 שנים נוספות, אני שואלת אם ירצה לקבל הוקרה ממלכתית על התנדבותו. "אני לא צריך פרסים ותעודות. יש לי ייעוד, שליחות בעולם, ואין מאושר ממני. על שלושה דברים העולם עומד - נתינה, נתינה, נתינה". כשאני מתפעלת ממנו, נרגשת, הוא מנסה להתחמק: "אני לא המתנדב היחיד. יש אישה ששמה חולדה, 'המלאך בלבן', שמתנדבת בצפון, ודליה ש"ץ, 'אם הפצועים'. גמילות חסדים לא נולדה עם מלכיאל ולא תמות איתי. אני בסך הכל ממשיך את שרשרת החסד בעם ישראל והמורה שלי הוא אברהם אבינו. הסיבה שאני מסכים להתראיין לכתבה היא בשביל להעצים את אהבת ישראל, אהבת חינם, וכדי להצדיע לחיילים שלנו".

"הרבי מלובביץ' אמר שאינו מכיר במושג נכי צה"ל אלא 'מצויני צה"ל'. פצועי צה"ל ופעולות האיבה הם מלאכים, שליחי המדינה, ששילמו בגופם בשבילה. אני לומד להכיר את גדולת העם שלנו. חיילים שעשויים מהחומר האנושי הטוב ביותר. הגעתי לאיתי ארנליב, לוחם שנפצע קשה בקסבה בשכם. רק אחרי חודש בטיפול נמרץ הוא עבר למחלקת טראומה. שאלתי את המשפחה שלו אם הם רוצים להעביר איתי פתק לכותל. הבחור, כל היד שלו עם ברזלים, לא יכול לכתוב, אז הוא מכתיב לאמא שלו: 'אלוהים, תודה ששמרת על החיילים שלי'. לא 'תעזור לי' או בקשה אישית אחרת. איתַי רקד בחתונה שלי על שתי פרוטזות כאילו אין מחר".

מה לגבי הפצועים של התקופה האחרונה? "היום ברוך השם יש פחות פצועים. אני מברך על הרגיעה, גם ברמה האישית, כי אני עסוק היום בהקמת משפחה: יש לי ילד בן שנתיים וחצי, ילד בן שנה ותינוק בדרך". אבל גם אם מדובר במעטים, לרנר לא מזניח את תפקידו. "סרן זיו שילון, שאיבד את ידו בפיצוץ מטען בגבול עזה לפני כחצי שנה, הוא אדם חזק, העוצמה שלו משרה ביטחון. הייתי מגיע אליו לכמה דקות בכל פעם, מתמלא בגאווה, ויוצא מעודד. אצל אדווה ביטון, הפעוטה שנפגעה מאבנים, אני משתדל לא להפריע, כל עוד היא בטיפול נמרץ, אבל אני מתפלל עבורה שלוש פעמים ביום". כמה ימים לאחר הראיון עימו נפצע מידויי אבנים אהרון זלוטקין, תושב נריה, יישוב הסמוך לביתי. באותו יום טילפן אלי לרנר וביקש לברר אם אני יודעת באיזו קומה בתל השומר מאושפז זלוטקין, שנפצע באורח קשה. "יש לנו אסיפת הורים בגן של הילד, ומייד אחר כך אני נוסע אליו. כל עוד הוא נאבק על חייו, אני נאבק איתו".

מפעל של איש אחד

בדירתו הקטנה בירושלים שומר לרנר ארגזים מלאים בדגלי ישראל, שעליהם שירטט בטוש את סיסמתו "מצדיע לך, אחי", מוכנים לחלוקה לפצועים, "בתקווה שלא יהיה בהם שימוש". ממשכורתו הצנועה הוא משלם עבור הדגלים, המתנות לחיילים והנסיעות באוטובוסים לכל רחבי הארץ. לא מקבל מימון מאיש. כששמע שהטלפון הסלולרי של אחד החיילים נהרס בתקרית האש שבה נפצע, הלך ורכש לו טלפון חדש מכיסו. כשאחד הפצועים דיבר על חלומו להתחיל בלימודי משפטים תוך כדי האשפוז, לרנר רכש לו מחשב נייד. זה היה בשנת 2000, כשמחשבים ניידים עלו יותר מ־10,000 שקלים. לרנר לקח הלוואה מהבנק ("אחד הגיסים שלי חתם לי על ערבות") ורכש מחשב לפצוע, שאותו שילם במשך שנה בתשלומים גדולים.

אגב, האיש הקטן־גדול הזה ראוי להוקרה גם בתחום אחר: בשנת 2006, כשטיאטא את הרחוב הראשי בשוק מחנה יהודה, מצא צ'ק חתום על סך 145 אלף שקלים, פי 30 ממשכורתו החודשית, שאותו היה יכול לפדות מכיוון שהיה פתוח. במקרה אחר מצא תכשיטי זהב ובמקרה נוסף מצא סכום כסף של משכורת שלמה. בכל המקרים הוא העביר את המציאות למשטרת ישראל.

כשטיאטא את הרחוב הראשי בשוק מחנה יהודה, מצא צ'ק חתום על סך 145 אלף שקלים, פי 30 ממשכורתו החודשית, שאותו היה יכול לפדות מכיוון שהיה פתוח (צילום: ישראל היום)

מה החלום שלך?
"יש לי חלום אחד והוא לאסוף מספיק תרומות כדי להקים בירושלים בית כנסת לזכרו של פצוע שליוויתי, אך הוא לא שרד ונפטר מפצעיו. נפתלי וולץ, יהודי מארה"ב שנפצע בפיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב בשנת 2003. זה החלום שלי".

שפתו של מלכיאל לרנר עשירה ומדויקת. הסיפור על הגעתו למשרת מטאטא רחובות, שאינה תואמת את כישוריו, ממחיש את תמימותו ואת אמונו בזולת: "עד לפני עשר שנים עבדתי כפקיד קבלה בבית מלון. עשיתי משמרות לילה, עבדתי קשה, ולמרות זאת לא הצלחתי להתפרנס היטב. כתבתי מכתב לראש העיר לופוליאנסקי ובו סיפרתי על השליחות שלי למען הפצועים. אמרתי שאשמח להשתלב בעירייה. למטה, בנ"ב, הוספתי: 'לא אכפת לי אפילו לעבוד בזבל'. אחרי שבועיים קיבלתי טלפון ממנהל מחלקת תברואה".

עיריית ירושלים הדפיסה עבורו כרטיס ביקור עם לוגו העירייה ובו מצוין 'מלכיאל לרנר - אחי הפצועים', אך לא מצאה לו תפקיד רשמי בתשלום. "אני לא מתבייש בעבודה שלי, כל עבודה מכבדת את בעליה, ואני רואה בזה זכות לנקות את רחובות ירושלים. אבל כן, אני מרגיש קצת מבוזבז. כשהתחלתי לעבוד שם הייתי בטוח שאצליח להתקדם, אבל כבר עשר שנים אני באותו תפקיד. יש לי בעיות ברגל בגלל התאונה בילדות. אני סובל מכיב ורידי שמתפוצץ פעם בשנה ומתקשה להיכנס לנעלי העבודה, אבל אי אפשר לתת לי פטור מהנעליים האלה. אני מקווה שיום אחד אמצא עבודה שמתאימה לי".

יכולת להיות יותר ממורמר.
"אני שמח בחלקי. מספרים על האדמו"ר מסדיגורא, שראו אותו מטאטא רחובות בפתח תקווה. הרבי הסביר שהיה לו תפקיד במחנה אושוויץ בפולין, לטאטא את רצפת המחנה. שם הוא נדר שאם ייצא בחיים ויעלה לישראל, הוא יטאטא רחובות בארץ הקודש. אני לא חוויתי את אושוויץ אבל זכיתי לנקות את עיר הקודש ירושלים. נורא קל ללכלך רחוב בדיוק כמו שנורא קל לפגוע באחר. התפקיד שלי זה לנקות את העולם הזה, להפוך אותו לטוב יותר".