מועדים לשמחה
חודש חשוון.. אנחנו בתקופת אחרי החגים. כל הקבלות, כל מה שרצינו להתקדם בו ניראה עכשיו כדבר רחוק. ומין צ'אק ללא כיסוי כזה. קשה לנו לייסם..
נלך אחורה.
בחגים יש ברכה שאנחנו אומרים : "מועדים לשמחה, חגים מוזמנים לששון".
ברובד הפשוט - מועד זה חג, שצריך להיות שמח בו.
אבל בשפת הקודש, לכל מילה יש גם משמעות הרבה יותר עמוקה. 
מה זה מועד בעברית? מועד זה גם נופל. אה? ליפול לשמחה? בעברית, ל' יכולה להיות גם ל' של מטרה.
הנפילות נועדו כדי להגיע לשמחה האמיתית. מהנפילה בעצם תבוא ברכה.
זה בעצמם השלמה של שני רובדים. הצד של החג, והצד של המעידה.
ונקשה עוד. למה אומרים מועדים לשמחה ברבים. ולא מועד לשמחה? אז אפשר להגיד שמדברים על כל המועדים. אבל גם אז. למה לא מועדים לשמחות?!
זה דווקא שמחה, ולא שמחות ברבים. כי לשמחה כמו שאנחנו יודעים - יש המון סוגים. אבל השמחה, השמחה האמתית- יש רק אחת. שמחת הגאולה.. הכללית בע"ה והפרטית.
ולמה מועדים ברבים? כי בדרך אליה, לא תהיה רק נפילה אחת. יהיו הרבה מעידות. נפילות.
ולהמשך הברכה הנחמדת -
"חגים וזמנים לששון".
גם למילה 'חג' יש עוד משמעות. חג זה גם סיבוב. "הציפורים חגות באוויר". אדם מסובב. אין לו מנוח.
כשאדם מסתובב, הוא מבולבל. לא רק שאנחנו נופלים, אנחנו גם מבולבלים. אבל גם זה, כל זה יוביל בע"ה לששון.
ה"מוזמנים" זה מלשון הזמנה. הזמנה לששון. לשמחה.
בחג הסוכות, יש גם את העינין של "זמן שמחתנו". ולכאורה, אנחנו חושבים שכשאדם עצוב, השמחה נסתלכה מימנו. אבל, השמחה תמיד בתוכנו. זה לא דבר שיש לנו בחירה בו.
כשאנחנו עצובים, אנחנו בעצם אומרים לשמחה - "תסתלכי מימנו". אנחנו מגרשים אותה. ואז השמחה נתעצבת.
השמחה, כביכול עצובה. היא מתכסה. כי "אין רע יורד מין השמים". עצב זה פשוט שמחה שלא הזכמנו לקבל.
אז איך מזמינים את השמחה אחרי שהברחנו אותה כביכול?
רבי נחמן אומר שע"י "מילה דשתוטא". ע"י חיוך! שזה בעצם תהליך הפוך לעצב.
בעצב אנחנו בעצם מדמינים דברים, ואז הדמיות גורם לנו בפועל לפרצוף עצוב. אז בשמחה עושים תהליך הפוך! מתחילים המעשה, ואז מגיעים פנימה. לעומק.
כן! לחייך גם עם ממש קשה! והיצר הרע השקרן מספר אחד, פתאום בא אלינו בשם הצדק. הוא שואל אותנו איך אנחנו מעזים לחייך שהכל עצוב. פה אנחנו אומנם מזייפים, אבל דרך זה מגיעים לצד השני. לשמחה.
ורבי נחמן מוסיף לא רק חיוך. אלא ממש לעשות צחוק! כי כמו שכשאנחנו מכיניפ הזמנה לחתונה אנחנו משקיעים - גם בקריאה לשמחה. ממש ללכת למראה, וכמו דבילים לחייך לעצמנו.
בבית המקדש היו את ה"מראות הצובעות" ואלו היו המראות של הכיור. הכיור, הכלי שבוא מגרשים טומאה - נוטלים ידים.
כי הענים, משפיעות על הבל! כשאני עומד במראה ואני רואה אדם עם חיוך,זה מכניס לנו אותו ללב.
לסיכום - החגים הם כדי שנקום לשמחה, גם כשאנחונ ממש מסובבים..
ולאן יוצאים אחרי החגים? לפרשת בראשית! לברוא עולם. הנפילות נועדו כדי לברוא אותי מחדש. ממצב מתוקן יותר. של שמחה. גם הבריאה עצמה התחילה ממצב של "תוהו ובוהו". גם בדרך למעלה יהיה קשה, אבל אחרי זה בע"ה יהיה נח. 
-כיתה ו'.
לוט, היה האחרון שעוד הספיק לברוח.. בהמשך נולד לאברהם בן 
בנס גלוי [שהרי שרה לא יכלה כלל ללדת!], והגר ובנה ישמעאל מורחקים מהבית. בסוף הפרשה אנו רואים את הנסיון האחרון 
ואביהן, שהתחבאו במערה לאחר בריחתם מסדום החרבה, חשבו שהעולם כולו חרב, ומחובתם להשאיר אותו קיים.
