אמנם כבר שנים שאני שומרת מצוות מועטות מאד.
כאישה ובטח כאמא, אין הרבה חובות.
אבל מסתבר שאלוקים היה איתי ביום יום כל הזמן.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אין יום שלא היינו מדברים.
הייתי אוהבת, מודה, כועסת, מתחננת.
אני זוכרת את עצמי פיצית, עושה מבחנים לאלוקים,
״אם אתה קיים תעשה שהטלפון עכשיו יצלצל״.
לא צילצל.
״אם אתה שומע אותי, שמישהו ידפוק עכשיו בדלת.״
לא היתה דפיקה.
והאמנתי באמת ובתמים.
ופתאום אני לא.
לא מדברת, לא כועסת, לא מבקשת.
משלימה עם זה שאין שם אף אחד.
אין השגחה, אין ניסים.
רק אני.
אני ברשות עצמי מכאן והלאה.
לטוב וגם לרע, לרע כמו לטוב.
וזה לא משנה כלום.
אני אמשיך כרגיל.
לא קשה לי לשמור שבת ואין לי קרייב לשרימפס.
אבל זה משנה המון.
בא לי לחזור לתמימות של פעם.
