אחרי 19 שעות שינה והתאפסות כללית אני יכולה להגיד:
חזרתי בן אדם אחר.
חזרתי בן אדם אחר.
ואם את נוסעת לאן את נוסעת הנצח הוא רק אפר ואבקאנונימי (פותח)
מחר.
יש לי תמונה של לובה הקטנה, בת שנתיים. ילדה יפה, טהורה.
אני אוציא את התמונה הזאת שם באושוויץ, איפה שחנקו אותה עד שמתה. אני אעמוד שם חיה. חיה.
עם דגל ישראל, עם גו זקוף ודמעות בשביל סבא זיידי שלי שישמע, אני חיה! אני חיה אני חיה. אני ההמשך שלכם. נשארו שרידים בודדים מהמשפחה היפה שהייתה. תיראו, אני כאן. חזרתי לראות את העפר שלכם, חזרתי כדי להגיד לכם אני חיה.
סבתא אתמול במסיבה התחילה לבכות. היא בכתה ואמרה שהיא הייתה פה בארץ רק עם אמא ואבא. בתי דודים בלי שום קרוב או מכר, כולם נשארו שם במשרפות וביערות. היא בכתה ואמרה, תיראו. יש לי שבט עכשיו. יש להורים שלי המשכיות, יש לי משפחה. אנחנו חיים!
מחר.
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
יש לי תמונה של לובה הקטנה, בת שנתיים. ילדה יפה, טהורה.
אני אוציא את התמונה הזאת שם באושוויץ, איפה שחנקו אותה עד שמתה. אני אעמוד שם חיה. חיה.
עם דגל ישראל, עם גו זקוף ודמעות בשביל סבא זיידי שלי שישמע, אני חיה! אני חיה אני חיה. אני ההמשך שלכם. נשארו שרידים בודדים מהמשפחה היפה שהייתה. תיראו, אני כאן. חזרתי לראות את העפר שלכם, חזרתי כדי להגיד לכם אני חיה.
סבתא אתמול במסיבה התחילה לבכות. היא בכתה ואמרה שהיא הייתה פה בארץ רק עם אמא ואבא. בתי דודים בלי שום קרוב או מכר, כולם נשארו שם במשרפות וביערות. היא בכתה ואמרה, תיראו. יש לי שבט עכשיו. יש להורים שלי המשכיות, יש לי משפחה. אנחנו חיים!
מחר.
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
לא הייתי צריכה לעשות את זהאנונימי (פותח)אחרונה
לא הייתי צריכה לשלוח לה את זה, יש אנשים של יודעים איך להגיב. במקום לשלוח חיבוק ואמפתיה הם אומרים לך שזה גרוע מה שאת מרגישה
דעיי באמת? לא ידעתי! תודה שאמרת לי שזה לא המצב האידיאלי
בואו ננמיך אותך וננמיך אותך וזהו. תגמרי בשקט
שלחתי לך את זה כי אני יודעת שהיית באותו המצב בערך, ואני אז חיבקתי וניחמתי ושתקתי לידך והסתכלתי לך בעיניים ואמרתי לך שאת טובה. ועכשיו את פשוט אומרת לי שזה גרוע שאני מרגישה ככה
אני צריכה להפסיק לשלוח לך. יש אנשים שפשוט לא יודעים איך להכיל
מוזר. את בעיקרון לא אחת מהם
אולי ימים חדשים עוברים
תכף לא יהיה לי אותך.
מה זה שווה חברה טובה שלא מוכנה לתת לי מקום לספר כלום?
דעיי באמת? לא ידעתי! תודה שאמרת לי שזה לא המצב האידיאלי
בואו ננמיך אותך וננמיך אותך וזהו. תגמרי בשקט
שלחתי לך את זה כי אני יודעת שהיית באותו המצב בערך, ואני אז חיבקתי וניחמתי ושתקתי לידך והסתכלתי לך בעיניים ואמרתי לך שאת טובה. ועכשיו את פשוט אומרת לי שזה גרוע שאני מרגישה ככה
אני צריכה להפסיק לשלוח לך. יש אנשים שפשוט לא יודעים איך להכיל
מוזר. את בעיקרון לא אחת מהם
אולי ימים חדשים עוברים
תכף לא יהיה לי אותך.
מה זה שווה חברה טובה שלא מוכנה לתת לי מקום לספר כלום?
מראהאנונימי (פותח)אחרונה
"את עדיין ערה?
הולכת עכשיו לישון.
גם אני, לילה טוב.
לילה טוב."
את נכנסת לחדר, מסובבת את המפתח פעמיים בחור, מכבה את האור וצונחת על המיטה. נשימה עמוקה והכאב מפלח את ראשך
לאטום לאטום לאטום את משננת שוב ושוב, אולי כדי להראות שאת כן נלחמת עם עצמך למרות שאת יודעת שבאופן מפתיע תפסידי כמו באלף הפעמים הקודמות.
את מזנקת כשרוח נכנסת מבעד לחלון ומעיפה קלות את השקית שעל הרצפה. את משחררת נשיפה עצבנית, תופסת את ראשך בידיייך ומתחילה לבעור.
תמיד היית כזאת, רגישה. לוקחת הכל ללב.
מה שאת רוצה זה לכתוב אלף פתקים של 'זהירות שביר!' עם אלף סימני קריאה ופסים אדומים ולתלות בכל מקום:
קודם כל על כל הדלת של החדר שלך, שאף אחד לא ידבר איתך כשאת שם ואף אחד לא יבואו להתעצבן שאת כל היום בחדר ושתצאי כבר לסלון ואם לא פשוט תלכי מהבית הזה כבר, אם את לא מוכנה להיות חלק מהמשפחה ולקחת חלק אז תלכי, פשוט תלכי.
ובכיתה שלך בעיקר, שיפסיקו לדבר על דברים שגורמים לך לקרוס או לזרוק הערות שמכאיבות לך כל-כך, מפיתאום שום דבר לא בכוונה את יודעת אבל איכשהו תמיד את מתה מבפנים. ושיפסיקו לדבר או שכבר יתחילו לדבר איתך, ושבשיעורי חינוך יפסיקו להגיד מילים מתייפיפות ואחרי זה לבעוט כך בך.
ולכל מקום שאת הולכת לתלות שלטים אני שבירה אני שבירה אני כבר מנופצת. תלמדו איך להתקרב איך לגעת בשקט.
אבל אין לך שלטים על הפנים, רק הבעה סתמית ורגילה ואת נכנסת מתחת לשמיכה ומתחפרת עוד קצת.
קצת מעצבן שהבנאדם שאת הכי שונאת נמצא איתך כל הזמן, זה מציק, זה יושב לך בנשמה. גוש שחור שחור ומוצק כל-כך. את יכולה למשש אותו, את השנאה הזאת את התיעוב העמוק שאת חשה. את לא מבינה למה פעם אחת הקדישו לך את השיר 'ילד של סופות שקטות' הדבר האחרון שאפשר להגיד על הסופות שלך שהן שקטות. את תוהה אם זה טוב שככה אנשים רואים אותך, שהם לא יודעים קמצוץ ממה שהסופות האלו באמת או שזה לא טוב שאת לא חולקת את זה עם אף אחד. שורף לך ואת רוצה לא לחשוב יותר אבל את גרועה בזה. את מכירה כבר, כל מחשבה שנכנסת לך למוח לא משתחררת. היא מכניעה אותך בלי שאת מספיקה להאבק. וספק אם נותר לך כח לזה. לא מתאים לך לדבר ככה, הילדה החזקה והבוטחת כן אבל זאת שמהרגע שאף אחד כבר לא לידה את שוברת את עצמה ורומסת העיקר לא להרגיש כבר.
את שונאת שאת מתהפכת ברגע.
את מושכת את השמיכה מעל ראשך ומהדקת את פנייך למזרן, מכווצת את עינייך ומתנשפת.
חם לך בפנים ואת מבקשת חורף
להיבלע בתוך שכבות של בגדים, להתגונן בתוך סוודר ולהעלם בתוך כובע צמרירי וצעיף. יש דבר יפה בחורף, כולם משפילים מבטים ואת יכולה לזקוף את ראשך בלי חשש.
אבל לעת עתה את נמצאת מתחת לשמיכה, תכף השמש תזרח על פני היקום כולו ועלייך לא. תחמם הכל, גיהנום של ממש
את נשרפת
לעת עתה את שונאת ואת בעיקר שונאת שאת שונאת.
אולי תלמדו אותה לקום כל בוקר, להסתכל במראה למרות שהיא נמנעת מלעשות זאת. לראות את הגוש שמשתקף משם ועדיין לאהוב
הולכת עכשיו לישון.
גם אני, לילה טוב.
לילה טוב."
את נכנסת לחדר, מסובבת את המפתח פעמיים בחור, מכבה את האור וצונחת על המיטה. נשימה עמוקה והכאב מפלח את ראשך
לאטום לאטום לאטום את משננת שוב ושוב, אולי כדי להראות שאת כן נלחמת עם עצמך למרות שאת יודעת שבאופן מפתיע תפסידי כמו באלף הפעמים הקודמות.
את מזנקת כשרוח נכנסת מבעד לחלון ומעיפה קלות את השקית שעל הרצפה. את משחררת נשיפה עצבנית, תופסת את ראשך בידיייך ומתחילה לבעור.
תמיד היית כזאת, רגישה. לוקחת הכל ללב.
מה שאת רוצה זה לכתוב אלף פתקים של 'זהירות שביר!' עם אלף סימני קריאה ופסים אדומים ולתלות בכל מקום:
קודם כל על כל הדלת של החדר שלך, שאף אחד לא ידבר איתך כשאת שם ואף אחד לא יבואו להתעצבן שאת כל היום בחדר ושתצאי כבר לסלון ואם לא פשוט תלכי מהבית הזה כבר, אם את לא מוכנה להיות חלק מהמשפחה ולקחת חלק אז תלכי, פשוט תלכי.
ובכיתה שלך בעיקר, שיפסיקו לדבר על דברים שגורמים לך לקרוס או לזרוק הערות שמכאיבות לך כל-כך, מפיתאום שום דבר לא בכוונה את יודעת אבל איכשהו תמיד את מתה מבפנים. ושיפסיקו לדבר או שכבר יתחילו לדבר איתך, ושבשיעורי חינוך יפסיקו להגיד מילים מתייפיפות ואחרי זה לבעוט כך בך.
ולכל מקום שאת הולכת לתלות שלטים אני שבירה אני שבירה אני כבר מנופצת. תלמדו איך להתקרב איך לגעת בשקט.
אבל אין לך שלטים על הפנים, רק הבעה סתמית ורגילה ואת נכנסת מתחת לשמיכה ומתחפרת עוד קצת.
קצת מעצבן שהבנאדם שאת הכי שונאת נמצא איתך כל הזמן, זה מציק, זה יושב לך בנשמה. גוש שחור שחור ומוצק כל-כך. את יכולה למשש אותו, את השנאה הזאת את התיעוב העמוק שאת חשה. את לא מבינה למה פעם אחת הקדישו לך את השיר 'ילד של סופות שקטות' הדבר האחרון שאפשר להגיד על הסופות שלך שהן שקטות. את תוהה אם זה טוב שככה אנשים רואים אותך, שהם לא יודעים קמצוץ ממה שהסופות האלו באמת או שזה לא טוב שאת לא חולקת את זה עם אף אחד. שורף לך ואת רוצה לא לחשוב יותר אבל את גרועה בזה. את מכירה כבר, כל מחשבה שנכנסת לך למוח לא משתחררת. היא מכניעה אותך בלי שאת מספיקה להאבק. וספק אם נותר לך כח לזה. לא מתאים לך לדבר ככה, הילדה החזקה והבוטחת כן אבל זאת שמהרגע שאף אחד כבר לא לידה את שוברת את עצמה ורומסת העיקר לא להרגיש כבר.
את שונאת שאת מתהפכת ברגע.
את מושכת את השמיכה מעל ראשך ומהדקת את פנייך למזרן, מכווצת את עינייך ומתנשפת.
חם לך בפנים ואת מבקשת חורף
להיבלע בתוך שכבות של בגדים, להתגונן בתוך סוודר ולהעלם בתוך כובע צמרירי וצעיף. יש דבר יפה בחורף, כולם משפילים מבטים ואת יכולה לזקוף את ראשך בלי חשש.
אבל לעת עתה את נמצאת מתחת לשמיכה, תכף השמש תזרח על פני היקום כולו ועלייך לא. תחמם הכל, גיהנום של ממש
את נשרפת
לעת עתה את שונאת ואת בעיקר שונאת שאת שונאת.
אולי תלמדו אותה לקום כל בוקר, להסתכל במראה למרות שהיא נמנעת מלעשות זאת. לראות את הגוש שמשתקף משם ועדיין לאהוב
איך זה שכוכב אחד לבד מעזאנונימי (פותח)
את מסיטה את מבטך לחלון, ומגלה שם שמי לילה כהים.
את חושקת את שפתייך בחזקה, שומרות על הסערה באדיקות.
עוצמת פעימות ליבך גוברת ואת מרכזת את מבטך בכוכב אחד מהבהב. הכל רגוע בחוץ, רוח קרירה של אמצע תמוז מפזרת את שערך וכמה צרצרים במרחק שרים מנגינה של לילה
אבל עינייך מתרוצצות בחוריהן, צורחות בדממה, את דרוכה ואת לא יודעת להסביר למה. הכוכב שלך מנצנץ חזק יותר ומהר יותר ומהר יותר ואת מחזקת את אחיזתך באדן החלון ולא מבינה למה לעזאזל את כל-כך מפוחדת. תרגעי את מצווה על עצמך ואת מתוסכלת שאת לא מצליחה להישמע לכך.
את משתתקת מכל רחש ומשתתקת שוב כששמי הלילה ניהיים כהים יותר. עינייך מצטמצמות לכדי סדק צר והכוכב בחוץ נופל בתנועה חלקה לתוך האינסוף הענק.
את נופלת איתו.
מאבדת כל מה שבנית בתנועה חדה ולא נשלטת, את מתרסקת בהתרסקות שקטה ודוממת- אל העבר. את רועדת והתייפכות מתפרצת מתוכך. את לא מצליחה להגדיר מה מתחולל בך וזה מבהיל אותך עוד יותר. השמיים השחורים נמחקים לך מול הפרצוף ואת רוצה לצעוק, רגע אני לא מבינה, תפסיקו את הדהירה המטורפת הזאת, תחזירו אותי למה שהיה פה הרגע אבל במקום זה את מתקפלת מכאב על הרצפה.
את לא מבינה מה לא בסדר בך אבל פתאום
את מפחדת לראות אנשים, ביום בלילה, את מפחדת מיום את מפחדת מלילה את מפחדת שיסתכלו לך בעיניים, זה קרוב מידי, הכל כתוב שם. את מפחדת לקרוא לעזרה, את מפחדת פשוט מהכל. והכוכב שם שנפל בחלון נפל לבד ולא הסתיר את נפילתו ואת תוהה איך זה שכוכב אחד לבד מעז ככה ליפול לעיני כולם. את מרגישה קצת כמוהו איך שאת נופלת בתנועה חלקה ושקטה ואיך כל היציבות שהייתה בך מתנפצת ללא קול. האוזניים שלך מלאות בזמזומים ערפיליים שמקהים עלייך את היכולת לחשוב. את עוזבת ידיים ומחליקה עוד כמה קילומטרים למטה, רחוק מכולם. את לא מרימה שלט של 'הצילו' ושום קול לא נשמע ממך, את מרגישה כמו בסרט שהורידו ממנו את הפס קול . את מפחדת שידעו שאת לא בסדר ולא ברור לך למה. את מתעוררת בלילה רק כדי לבדוק שהשמיים לא נפלו או משהו כזה ואת מרגישה טיפשה. את כל היום דואגת, פשוט דואגת כל היום והלב שלך צורח מכמות פעימות בדקה ומכמות הפחד שנפל עליו.
פעם קראת שכל אדם הוא מיוחד, ממש כמו כוכב והאמנת שגם את כוכב קטן בתוך גלקסיה שלמה של אנשים-כוכבים. ועכשיו את שוכבת במיטה ומבטך תלוי בתקרה. ההבנה חודרת בך. את יודעת שהיו בך שמיים, היה בך אוויר. יכלת לנשום אותו ולצלול אך תוכך, אל תוך השמיים שבך. היו בתוכך שמיים ועכשיו, עכשיו הם מתו, הם מתו. אין בך יותר שמיים.
את מתיישבת, מחבקת את ברכייך בשנאה ומבינה:
כוכבים לא נופלים סתם.
את חושקת את שפתייך בחזקה, שומרות על הסערה באדיקות.
עוצמת פעימות ליבך גוברת ואת מרכזת את מבטך בכוכב אחד מהבהב. הכל רגוע בחוץ, רוח קרירה של אמצע תמוז מפזרת את שערך וכמה צרצרים במרחק שרים מנגינה של לילה
אבל עינייך מתרוצצות בחוריהן, צורחות בדממה, את דרוכה ואת לא יודעת להסביר למה. הכוכב שלך מנצנץ חזק יותר ומהר יותר ומהר יותר ואת מחזקת את אחיזתך באדן החלון ולא מבינה למה לעזאזל את כל-כך מפוחדת. תרגעי את מצווה על עצמך ואת מתוסכלת שאת לא מצליחה להישמע לכך.
את משתתקת מכל רחש ומשתתקת שוב כששמי הלילה ניהיים כהים יותר. עינייך מצטמצמות לכדי סדק צר והכוכב בחוץ נופל בתנועה חלקה לתוך האינסוף הענק.
את נופלת איתו.
מאבדת כל מה שבנית בתנועה חדה ולא נשלטת, את מתרסקת בהתרסקות שקטה ודוממת- אל העבר. את רועדת והתייפכות מתפרצת מתוכך. את לא מצליחה להגדיר מה מתחולל בך וזה מבהיל אותך עוד יותר. השמיים השחורים נמחקים לך מול הפרצוף ואת רוצה לצעוק, רגע אני לא מבינה, תפסיקו את הדהירה המטורפת הזאת, תחזירו אותי למה שהיה פה הרגע אבל במקום זה את מתקפלת מכאב על הרצפה.
את לא מבינה מה לא בסדר בך אבל פתאום
את מפחדת לראות אנשים, ביום בלילה, את מפחדת מיום את מפחדת מלילה את מפחדת שיסתכלו לך בעיניים, זה קרוב מידי, הכל כתוב שם. את מפחדת לקרוא לעזרה, את מפחדת פשוט מהכל. והכוכב שם שנפל בחלון נפל לבד ולא הסתיר את נפילתו ואת תוהה איך זה שכוכב אחד לבד מעז ככה ליפול לעיני כולם. את מרגישה קצת כמוהו איך שאת נופלת בתנועה חלקה ושקטה ואיך כל היציבות שהייתה בך מתנפצת ללא קול. האוזניים שלך מלאות בזמזומים ערפיליים שמקהים עלייך את היכולת לחשוב. את עוזבת ידיים ומחליקה עוד כמה קילומטרים למטה, רחוק מכולם. את לא מרימה שלט של 'הצילו' ושום קול לא נשמע ממך, את מרגישה כמו בסרט שהורידו ממנו את הפס קול . את מפחדת שידעו שאת לא בסדר ולא ברור לך למה. את מתעוררת בלילה רק כדי לבדוק שהשמיים לא נפלו או משהו כזה ואת מרגישה טיפשה. את כל היום דואגת, פשוט דואגת כל היום והלב שלך צורח מכמות פעימות בדקה ומכמות הפחד שנפל עליו.
פעם קראת שכל אדם הוא מיוחד, ממש כמו כוכב והאמנת שגם את כוכב קטן בתוך גלקסיה שלמה של אנשים-כוכבים. ועכשיו את שוכבת במיטה ומבטך תלוי בתקרה. ההבנה חודרת בך. את יודעת שהיו בך שמיים, היה בך אוויר. יכלת לנשום אותו ולצלול אך תוכך, אל תוך השמיים שבך. היו בתוכך שמיים ועכשיו, עכשיו הם מתו, הם מתו. אין בך יותר שמיים.
את מתיישבת, מחבקת את ברכייך בשנאה ומבינה:
כוכבים לא נופלים סתם.
אסוראנונימי (פותח)
אסור לי לחיות, ממש אסור לי זה גורם לדברים רעים
אני נוראית והלוואי שכבר לא היה לי ככה
זה ממש אסור, אסור לראות אסור לצאת אסור ואסור ומיליון ואחד טריגרים ובאוזניות צועקים לי להמשיך מעמד ולא לעזוב ידיים אבל אני כבר עזבתי
נמאס לי מזה לא האמנתי שזה יכול לחזור שוב
זוועה פשוט כך, אסור לי לחיות אני ממש חייבת למות
אני נוראית והלוואי שכבר לא היה לי ככה
זה ממש אסור, אסור לראות אסור לצאת אסור ואסור ומיליון ואחד טריגרים ובאוזניות צועקים לי להמשיך מעמד ולא לעזוב ידיים אבל אני כבר עזבתי
נמאס לי מזה לא האמנתי שזה יכול לחזור שוב
זוועה פשוט כך, אסור לי לחיות אני ממש חייבת למות
אבל תראואנונימי (פותח)
לא רציתי להישאר בקייטנה הזאת
אז הינה הבית. הגעתי וזה עושה לי רגוע בלב.
איך הקדוש ברוך הוא חושב על הכל, זורק אותי שוב לתקופה קשה כל-כך ובמקביל דואג שיהיה לי לפחות שקט יותר בבית, שיהיה לי סיבה ורצון להגיע הביתה, לא המקום המושלם אבל לפחות סוג של הגנה. גם אם היא הגנה קטנה.
רק להודות על כל דבר קטן, שום דבר לא מובן מאליו
אז הינה הבית. הגעתי וזה עושה לי רגוע בלב.
איך הקדוש ברוך הוא חושב על הכל, זורק אותי שוב לתקופה קשה כל-כך ובמקביל דואג שיהיה לי לפחות שקט יותר בבית, שיהיה לי סיבה ורצון להגיע הביתה, לא המקום המושלם אבל לפחות סוג של הגנה. גם אם היא הגנה קטנה.
רק להודות על כל דבר קטן, שום דבר לא מובן מאליו