פורום סניף עמקאשרת- קטן קטן, אבל איכותי!! (עמוד 5)

טוב, נו, אבל איך אחרים ידעו שאתה לא מתכתב עם עצמך בשיחה הזאת?

זה מתחיל בקור בקצות האצבעות
נמשך בשיתוק שמטפס לראש
ולבסוף ההשאבות מתוקת כאב ההתמכרות
זה להיכנס ולדפדף בתמונות
לפרוץ בבעיטה רועדת את דלת הארון
וידית המגירה
לשפוך הכל החוצה, לפזר בשאגת יגון חרישית
בשפתיים קפוצות
רוטטות
לנבור במהירות באלפי פרקי חיים, מכתבים, תמונות, כתבי יד, מחברות ופיסות נייר
בלבבות שבורים מאוחים
שורפים
ללטף בשנאה להבות של זכרונות
מרוסקים
בוערים באש מתיקות הצער
אלפי פיסות מציפים
מאיימים להטביע
לחנוק מכל כיוון
כל אוויר אפשרי
כמו גוש מתגלגל
מתגלגל
לא עוצר
הצילו
שמישהו יעשה משהו
ימשוך אותי
יכבה את האור
יצעק 'מספיק'
ירעיד אותי
ישליך משהו
רק אל תתנו לי
רק לא ככה

קטיפה רכה עוטפת בחיבוק רך
מנסה לרפא ולהרגיע עיניים שקטות מלאות דמעות
טרוטות מכאב מאופק
קטוע
של נשמה שבורה
הנעצמת בחולשת בדידות של שלהי קיץ הבוער בדעיכה.
•••
שמיכה היא מקום מפלט להתחפר,
לכבוש שנאת כאב
טהור.

אחרי לילה ארוך
ניסיונות כושלים להרדם
או להדחיק מחשבות
אחרי שירים, תנוחות, דימיון מודרך
הגיע הזמן להתרומם.
להתרומם מעל המיטה, לשטוף פנים מודאגות
ולהרפות.
דף עיפרון ומחק
ולשחרר.
לפתוח חלון ולתת לאוויר של הבוקר לאוורר את החדר החנוק.
ליישר גו ולהתחיל לשרבט, לסרטט, דף עיפרון ונשמה.
להרפות. לנשום. להתנקות.
שמש עולה ועדיין קריר
להתרומם
להשתחרר
לקום לבוקר חדש.
לבטוח

ואז מתוך סהר עולה ומתעמעם
תהדהד זעקת שבר בקירות שמיים כהים
ואיש וילד ירכינו ראשיהם נוכח בכיית הלב
ויעלמו דום בפני שבורי תהום
בפני צרחות יגון נואשות
מול ידיעה מטלטלת,
מול עיניים הנפערות בתהומות כאב
מול שתיקה חדה כתער
מול שאגת ייאוש הבשורה
יעמדו אז כולם מול שיש מלבני,
(והוא אפילו עוד לא מאובק)
וישתקו את שתיקתם העצורה
ויאספו אבן מלאת עפר ויניחוה על השיש ואיתה, איתה הם יניחו את ליבם.
ליבם המתאפק בגעגועים.

חותרת אני על סירת נייר דקיקה לאמת הפשוטה של החיים
לאור האינסופי המופשט בגבול העולם
ליצירה שפועמת בי, לאמונה יוקדת.
מי יתן ואצליח להשיט ספינתי זו בשלמות בין גלי העולם.

והיה ושקוע תשקע החמה לעת ערב
ואם תביט ותאמר- הסר דאגה
או פניך תכבוש בבהלה
זוהי הרי כל האמונה
שתשוב ותחדש זריחתה
גם אם לעת עתה קרניה אינם באופק
וצל האילן מאיים להחשיך ולסגור
הבחירה נתונה בידך
האם בהלה תאחוז אותך על שנעלמה
או האם תשב ובשוות נפש תלחש
תשוב היא לחדש את זריחתה
וזוהי כל האמונה.

דָּם עֲבָדֶיךָ שָׁפוּךְ בַּחוּצוֹת
נְקֹם אֶת נִקְמָתוֹ.
עֲשֵׂה נְקָמָה זֹאת לְמַעַנְךָ,
לָמָּה יֹאמְרוּ בַּגּוֹיִים אַיֶּכָּה
(וְלָמָּה נֹאמַר אָנוּ)

נְקֹם לְעֵינֵינוּ אֶת נִקְמַתְּ אוֹתוֹ הַדָּם
שֶׁעָלָה בְּלַחַשׁ עָשָׁן
בִּזְעָקָה מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת
בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה
הֲרוּגַת מַלְכוּת
(וְאַתָּה הִנְּךָ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת,
אָכֵן אַתָּה הוּא אֵל מִסְתַּתֵּר)

שִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נוֹכַח זָעַקְתָּ עֲנָוִים
נוֹכַח טְבוּחָה עַל שֵׁם יִחוּדְךָ
נוֹכַח נְעִימָה וְנֶאֱהֶבֶת הָעוֹשָׂה רְצוֹנְךָ
נוֹכַח דָּם בִּיתְךָ.
חֻרְבָּן בֵּיתְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ, וְלָמָּה תִּשְׁכָּחֵנוּ, לָמָּה?

יפה שקיעת שמש ללב עצוב
יש אומרים
אך היא כמעין כריתת ברית כמוסה
מתוקה בין היום למחר
בין כאב להשלמה.

נדמה כי עד לפני רגע קל גם אתה עמדת שם
אבוד , מרגיש נשלט ע"י העולם ובאותו הזמן- השליט.
נדמה כי עד לפני רגע קל את עמדת שם
מאושרת, תמימה. בעינייך היפות הבטת אל העולם.
ומאז דברים השתנו ומקומות הפכו זרים
המרפסת והילדה הפכו לחלום רחוק, לדבר שרוצים לשכוח ובאותו הזמן לזכור
כל עוד אתה עדיין נלחם עם הזמן או נכנע תחתיו
זה לא לא משנה
כשבין שתי התמונות בראשך שוררת מועקה.
אם יכולת לבחור איפה לעמוד; עם עיניים רכות או כאלו כבויות
היית שותק או חושב ואומר
שגלגל חוזר לעולם, רגע למטה רגע למטה
השעון עוד פועל ואיתו התקווה
לחזור למה שהיה
החלטה אמיצה.

ראית את הנוצץ ההוא שחלף על פנינו?
לא, אל לך לאמץ את ראשך, לא תמצא אותו במרחק. הרי, מה שחשוב באמת- סמוי הוא מן העין.

רציתי לשבור אותה.
לנפץ את היהירות הבורקת,
את התותים הנוטפים מנשמתה ומגופה
את קול דיבורה המתנשא.
דבר היא לא מבינה
רבים רואים בה מלאך,
אני רואה שה שטני
וכשהיא מתלוננת על דבריה
הלוואי שהיו לי, ולו רק אפילו עשירית מהם.
וכשהיא תשכב לישון
ואני ארמוס אותי
והיא לעולם לא תדע
את ערך חייה
כי צמר גפן היא בולעת
וכל כולה נוטפת וצוחקת.
וכשלהבותיי ישרפוני
צורחת
אני אשרוף אותה בכאבי
ואעטוף אותה בייסורי
ובנואשתי הזועקת
והיא תבקש די
ולא אשעה אליה
עד שעתה המרה,
עד שתחדור בה ההכרה.

אני לא הבנתי. אולי היא כן הבינה. אולי היא ראתה משהו אחר שאני לא ראיתי. כי זה היה לי כואב מידי להסתכל. אבל לה זה לא היה כואב. לה זה היה רגיל. והיא הביטה בי, במבט חודר. חודר הישר לתוך נשמתי הפצועה. אולי היא ניסתה לרפא אותי במבטה, אבל מבטה רק עשה את ההפך. הוא שטף אותי באש של כעס ותסכול, כאילו הראה לי עד כמה לה טוב ולי רע. כאילו הטיח היישר בפני את המציאות. את המזל הקשוח שלי, את הכאב האיום, זה שלי הכל מבעבע על אש רותחת מבפנים ולה הכל רגוע. וזה מכעיס. המבט שלה תסכל אותי עד שיגעון. החוסר צדק הזה. הבלבול העמוק שלי לצד החיוך הבוטח שלה, הפחד והכאב המייסר, לצד היציבות והאושר שלה, האכזבות, הכשלונות הקושי הצער שלי לצד ההצלחות, הניצחונות, והרוגע שבה. ובעיקר מבטה הראה לי את החיים הטובים שלה, לצד ההפך הגמור-שלי. והיא לא הרפתה, מביטה בי, בעינייה הטובות. הרגועות. מבטה בוטח. חי. לא יכולתי לשאת זאת, האמת הייתה חזקה מידי, בהירה מידי ואכזרית ביותר. אז הבטתי בה חזרה, רוצה לשרוף אותה, לשבור אותה לחתיכות, לנפץ את הביטחון והרוגע שבה, להטיח אותה בכח, להכאיב לה. שתרגיש קצת ממה שעובר עלי. שתעבור קצת בחיים. למה בזמן שאני סובלת היא פשוט ילדה רגילה, שמחה ויציבה? למה? המחשבה הזאת משגעת אותך, מטריפה אותך.
ואני,
אני רציתי רק לשבור אותה ולסלק אותה מעל פניי, ובאותו הזמן לחבק אותה חזק חזק ולהגיד לה- תודה. תודה שאת אי של שפיות בתוך המציאות הלא נומאלית שלי.

שמלה ורודה מבריקה של מלכת אסתר תלויה בארון. אמא הוציאה אותה מניילון ותלתה אותה שם בעוד ילדתה מביטה בעיניים נוצצות. הילדה ספרה את הימים עד ליום המיוחל, חג הפורים. היא דימיינה בעיני רוחה איך היא נכנסת אל הגן עם שמלה של מלכת אסתר ואיך היא מראה אותה לכל החברות והגננת שורקת בהתלהבות. היא רצתה ללבוש את השמלה בסעודת פורים עם כל המשפחה. אתמול בלילה לפני שהלכה לישון אבא הניף אותה גבוה וסיפר לה על אסתר המלכה ולחש לה באוזן "את תיהי צדקת כמוה." והיא הביטה בעיניו החכמות בהערצה. הוא כיסה אותה בשמיכה, איחל לילה טוב ויצא מהחדר. כל הלילה היא חלמה על אסתר ועל השמלה שמחכה לה תלויה בארון וקיוותה להיות צדקת כמו שאבא אמר.
אבל בבוקר, בזמן שהיא אכלה את הסנדוויץ שלה בגן, מספרת בהתלהבות לחברותיה על השמלה ועל אסתר הגננת קראה לה לצד. היא לא הצליחה להבין כלום מבעד לדמעות ולחיבוקים היא רק שמעה משהו על זה שלקחו את אבא לבית חולים, ערבים פגעו בו, הוא פצוע, הוא לא נושם, הוא הוא הוא---

אחרי זה עברו עליהם שעות של טירוף. היא התפללה חזק לה' כמו שאבא לימד אותה, כמו שהוא סיפר איך אסתר המלכה התפללה.
ואז זעקה גדולה ומרה צימררה והרעידה את קירות הבית. ובלי מילים היא הבינה, אבא שלה איננו. היא רצה לארון, פתחה את השימלה וצעקה: "אבא אבא! אמרת שאני אהיה צדקת כמו אסתר! אבל איפה אתה? אתה לא תיראה את זה!" והדמעות שלה התמזגו עם שמלת אסתר ורודה ואלפי חיבוקים ודמעות וליבה הקטן שזעק "אבאאא!"

מחר יום התחפושות, כל הגן יגיע מחופש. זאת לרופאה, זה לחייל.
וילדה אחת, ילדה יפה תעמוד בצד בוכה כי איך תוכל ללבוש את שמלתה המלאה דמעות וזכרונות של אבא האומר לה "היי צדקת כמו אסתר המלכה!" ועיניו הטובות שמלטפות אותה עכשיו קבורות מתחת לתלולית עפר ואבנים. שמלתה תשאר מיותמת כמו הילדה, בוכה ומסרבת, מתגעגעת. וכשכל ילדי הגן יציגו את תחפושתם, ישמחו וירקדו היא תביט בחלון אל השמיים ותבטיח לאבא שלה, שמחייך אליה משם "אני אהיה צדקת כמו אסתר, כמו שרצית אבא שלי" ותנגב את הדמעות ותלך ללבוש את שמלתה, שמלה מקודשת בדם דמעות ואהבה.


וואי. זה נכתב אחרי פיגוע שהיה סמוך לפורים ופתאום אני לא זוכרת איזה

ויום אחד לקחו אותה למקום סגור למשוגעים.
ואני לא הבנתי למה
הרי היא כל כך יפה
וכל כך שונאת את עצמה
ונשארתי עם כולם אבל לבד
ואותה לקחו
ואני חיכיתי לראותה
עם הכירבולית האפורה שמשתרכת אחריה לכל מקום
וקול צחוקה הרועם
והסדין הפרחוני על מיטתה
והבדיחות בשיעור
והשטויות והצעקות
עושה מה שהיא רוצה בקול בלי חשבון
ואיך היא גורמת לכולם לדמוע מצחוק
ולשיר בזיופים בשתי קולות
משולהבות וצוחקות צועדות ביחד על הכביש, מבסוטות מהביחד.

ואיך בלילות
אני יושבת לידה ומרגיעה
וההתקפי חרדה שלה הפכו לחמורים
והחזקתי לה את היד ובכיתי ביחד איתה
ואני מתחננת לפניה שתניח את הסכין
והיא מבקשת סליחה, מתייפחת, מתפרקת
שבורה, מרוסקת
ולילות לבנים שהעברנו ביחד
ואני שמה שירים מרגיעים
והיא בוכה, בוכה, בוכה.
...

ויום אחד לקחו אותה למקום סגור למשוגעים.
ונשארנו ביחד,
כל כך לבד.



כיתה י'. לא שיניתי כלום למרות שאני רוצה להוריד ולהוסיף כמה מילים, אבל זאת תקופה כואבת ומתוקה ביחד. כזאת שלא נוגעים בה

איך אפשר להגיד לילד בן 12 שהתחיל בית ספר חדש שהחבר ההוא, מהספסל השלישי שהיה נראה לו נחמד ושעזר לו בשיעורים בתורה אתמול לא יראה אותו עוד פעם? תגידו לי איך אפשר להגיד לילדה בת 11 שחברה שלה לא חוזרת? לכו תסבירו לילדה בת 9 שכל החיים שלה יציבים שהחברה הכי טובה שלה לא תתן לה חיבוק יותר. לא תדבר איתה אף פעם. איך אפשר להגיד בכמה דקות לילדה בת 7 שזאת שתמיד מכבדת אותה בקורנפלקס ומשחקת איתה חבל בהפסקות לעולם לא תעשה את זה שוב? ותגידו לי איך זה הגיוני לספר לילד בגן חובה שהחבר שלו שמשחק איתו קבוע בכדור בחצר ושמעכשיו המקום לידו במפגש יהיה ריק? והזאתי במעון שאי אפשר להסביר לה כי היא לא תבין, אבל באמת כל היום היא תסתובב בין המשחקים והחדרים ותחפש את אביגיל שאתמול שיחקה איתה וקפצה איתה על המזרון בעיניים בורקות יד ביד אפילו שהמטפלת לא מרשה.
ויריב שלא ישב בעבודה יותר מול המחשב עם כוס קפה, והילדים בחינוך המיוחד שיחכו לשושנה שתבוא כמו כל בוקר ותתן חיבוק ואת הנשמה.
ואיך בכלל זה הגיוני שמשפחה שלמה נמחקת פתאום בבום טראח?
ושהבית התוסס שתמיד היה מלא ילדים וריח של תבשילים וקולות שמחה ובכי וכלים בכיור וארונות מלאים בגדים והמון דפים של ציורים על המקרר וכמה מגנטים עם תמונות של ילדים בהפנניג ההוא, ואת ההורים בחופשה, והתיקים של הילדים שזרוקים על הרצפה ובחדר המשחק החדש שהם לא הספיקו לפתוח בכלל והדלת שקצת חורקת והפרחים בגינה שהילדים שתלו וטיפחו בעצמם, והמיטות שעליהם זרוקות פיג'מות צבעוניות, וקול של אמא שקוראת לארוחת ערב ואבא שמספר סיפור לפני השינה וטפיפות רגליים על המדרגות---
נגמר. הבית עומד בדממת מוות, עם שמונה נרות נשמה שמספרות את הטרגדיה הנוראית שארתה. ושמונה אלונקות עם גופות בגדלים שונים עטופות בטליתות עומדות בחוץ ומאות אנשים שמשתנקים מבכי מסביבם.
בשניה אחת הכל נמחק! הקולות שלהם לא ישמעו יותר וחיים שלמים של משפחה שלמה נעצרו לפתע. צרחות של ילדים ברכב שמתהפך, ואבא שמנסה לסובב את ההגה חזרה ובכי של התינוקת וחבטות וצילצולים באוזניים ואמא שלא הספיקה לחלק בכלל את ההפתעה שהיא קנתה לנסיעה, והמון דם ורכב שמחץ תחתו שמונה נפשות מאוחדות שעלו בסערה השמימה באותו יום בהיר שהפך לשחור.

נכתב בדמעות לזכר משפחת עטר.

את מאמינה שמחר זאת הפעם האחרונה?
את מאמינה?
עברת איתם שנה.
את כל כך אוהבת אותם. כל כך. כל כך. הכי הכי בעולם.
שנה שלמה היית מגיעה אליהם בימי שישי, לפעמים באמצע שבוע. היית משחקת, מחבקת, שומעת, עוזרת, מחייכת ונותנת את כל הלב. היית נותנת אהבה ללא גבול. בלי סוף. נותנת את כל הנשמה. ימי שישי היו האור בקצה המנהרה של השבוע. הם היו ימי נחמה, כל שעה שם הייתה מעודדת ומרגיעה. כל רגע שם נתן לך להרגיש רצויה ואהובה. נתן לך להרגיש טוב. שאת חשובה. שצריכים אותך. שאת טובה. השעות שם החיו אותך. היית חיה מפעם לפעם שם. זה היה אי של שפיות, מקור כח לחיים האכזריים. מן בועה מסוככת, מגינה. שומרת. אהבת ללכת לשם. אהבת כל רגע.
ואת מאמינה שמחר הפעם האחרונה?
שהם ממשיכים בחייהם?
צועדים אל עבר דרך חדשה?
ושזהו. הם עוברים שלב, מתקדמים.
ואת?
את.
נשארת באותו מקום. אולי חלשה יותר.
מביטה בהם, בגביהם המתרחקים.
ממך.
צעד אחר צעד פוסעים לעבר דרך חדשה.
הם שמחים.
ואת.
את נשארת.
בוכה. בשקט.
זהו. הם הלכו.
את שונאת פרידות.
שונאת.
אולי הם לא יזכרו אותך להרבה זמן.
אבל את?
הם חקוקים בליבך. לנצח.
לנצח.

את מאמינה שמחר זאת הפעם האחרונה?
תגידי שלום יפה!
את לא מסוגלת.
הדמעות חונקות את גרונך כשאת מסתובבת חזרה אל הגן הריק.


סוף שנת הלימודים התשעח

סירת נייר מקופלת בתוך מים מתנוענעת אנה ואנה.
דקיקה ותכולה, בעבעותה משתקפת בשלולית מי הגשם שירדו אמש וטפיפות מגפי גומי הספיקו לקפץ בתוכה בחדווה

(היא לא יודעת, אבל תכף היא תהפוך לשיר.)

קול רעם אדיר מרעיד את כערורית המדרכה בה מתהפכת עכשיו סירת הנייר בהבזק ברק אכזרי המגיח מבין ענני הגשם השחורים. היא מתהפכת על פיה נרטבת ומתקמטת לכדי עיסה רטובה המצטמקת תחת מטר גשם רועם.

(תכף מי הגשם הסוערים יכריעו אותה והיא תהפוך לשיר.)

בתוך שלולית שהפכה להיות נהר גועש במורד הרחוב החשוך והריק, טובעת סירת נייר באיטיות כואבת, נסחפת הלאה
הלאה
הלאה

(ובבוא שמש זעומה של כסליו בתום הסערה ימצאוה ילדים וברכות עד אין קץ יאספו אותה אל חיכם, בחדוות מגפי גומי ופנים זורחות יגהצו את כמתיה, יישרו את תורן סיפונה התכול ויצעדו איתה אל גנם בריקוד צהלה ושם, תמצא היא מנוח בין טיפות שלולית חורף קטנטנה כשהיא מתאוששת מסערת ליל אמש היא תהפוך לשיר.)

פולין, יער הילדים

ילדים טהורים.
תכלית הטוהר והשלמות בעולם.
יסוד התמימות, השמחה, חדוות היופי.
קולות הצחוק והשירה, פנים זורחות, רגליים קטנות מקפצות, עיניים סקרניות, ולב אוהב.
איך הדעת יכולה לתפוס את הנעשה כאן?
מה נאמר ומה נדבר
על אותם צרחות מבוהלות, בכיות, זעקות קורעות הלב, מתחננות לעזרה, "אבא!" "אמא!" על אותם ילדים שבכיים נשמע ביער שחור זה. על אותם הצרחות שעדיין מהדהדות בתוך עצי חורשים אלו. ואז הדממה הנוראה מכל.
ילדים אלו ראו לפני מותם רובה ולא בובה, חייל אכזרי ולא אמא, ניפוץ גולגולת ולא חיבוק.
אז קומו, ולכו לחבק חזק ילד אחד. ילד שדרכו תשלחו חיבוק לכל שמונה מאות ילדים טהורים אלו שנרצחו כאן. שילחו להם דרכו נחמה קטנה.
בקשה אחת לי אליכם-
לכו, חבקו חזק ילד.

אין בי מילים
רק תחושות.
רק עומק עומקים
בתוכי

אין בי הסברים
רק אהבה עזה
לימים שהתפזרו
בתוך אצבעות קמוצות

אין בי נאומים
רק רגעים
וניסיונות להאחז בהם
לתפוס

ואולי
צריך לקרוא אותי בין השורות,
לקרוא את הרווחים,
ולהישאר קרוב.

לא,
אל תתני לו ללכת לחופשי.
אל תשלחי אותו.
כי את יודעת,
הרי את יודעת!
הוא לא יישוב אלייך.
אל
תשלחי אותו,
למענך, למענו.

לא שמעת.
ונתת לו ללכת לחופשי.
אמרת-
"לא אתעצב כי הוא הלך"

דפיקה בדלת
והודעה.
וצעקתך וזעקתך החותכת,
הנואשת.

הוא לא יחיה עוד כפי שחי
את תחזרי לימי החול
ותדעי שידעת, את ידעת
אהובך, לא יחזור אלייך.

אף אחד לא יעז יותר להבהיל אותך בבוקר, לגהור מעליך ולהסתיר לך את אור השמש בגופו, אף אחד לא יעז יותר לחשוף שיניים ולנעוץ לליבך סכין. לשמוע אותך צורחת, מתפתלת, לשפוך את האור שבתוכך בכל החדר. תספרי לי, תגידי לי מי זה, מי זה המקולל שהעז לעשות את הכל באותו הבוקר, לרצוח לך את האור, לקבור לך את החיוך באדמה. מי? מי הפריע לילדה טהורה כמוך לישון וגרם לה לנום לנצח?

פרח שלי.
פרח טהור, הביטי. מה את רואה? שמש? ציפור? שדה ירוק? האם יכולה את להרגיש את האוויר? פירשי ידייך לצדדים. לאוויר. לא ככה, רחוק יותר, גדול יותר. אל תפחדי. הרפי ושחררי, פירשי עוד, עוד, אל תהססי. פיתחי את אצבעותייך הקמוצות אט אט, מיתחי אותם שחררי את ידייך. עכשיו פזרי את שעריך, אפשרי לעצמך לנשום, להכניס לתוכך שמיים. מרחב. הכניסי את נוף שדות אלו לתוכך, תני להם מקום. תני להם אהבה. תני לעצמך אהבה. שדה חיטה ושדה חמניות ושדה ירוק, וראי שם באופק שדה פרחים. קירבי אליו כמעה, התבונני בפרחים. מלבלבים הם ברוח, מתנועעים. רואה את? קירבי עוד צעד קדימה והתכופפי. ראי, יש שם פרח כחלחל, נמוך יותר מכולם, ממש זעיר. ראי כמה הוא זוהר, כמה הוא מדוייק. עלי כותרתו, אבקניו. ראי כמה סוד מתוק יש בתוכו, סוד כמוס. כלום הרי דומה את לו? חידה בלתי מפורשת. האור הטמון בתוכך רוצה לצאת ואת חוסמת. פרח שלי, תני לפרח שבתוכך להשתחרר. לראות את המרחב, לנשום את השמש החמה. תני לעצמך לרגוע. לנשום. לתת לשמיים להיכנס לתוכך. פרח טהור. ילדת אור.

חנוקה
אני חנוקה
אין לי אוויר

מהרחוב רואים
ריבועי אור וקולות שירה
רוח קרה
כדאי להסתתר בתוך צעיף
אם את רוצה הגנה
ילדים מוגנים מבעד לחלונות
לך קר על הספסל

זה הכי כואב

להביט בעיניים חודרות על אלפי הנרות המרצדים בעליזות לצד משפחה
ובין טיפות הגשם לפתע
אני
חנוקה
כי גם אני רוצה שיהיה לי
חנוכה.

פרחים של שלג

נשימה בכפור
האוויר כואב
בתוך סערה
בפנים ובחוץ

עיניים שקטות
פוגשות בקור מרעיד נשמות
ואפילו היופי המלכותי הלבן
פוגע

מבעד לחלון
מרבד הקסם קפא
ומבט נוקב עצור על
גבעולים מבצבצים מתוך
חצי חיוך

על קו השבר הארור
אני מתחננת
תעבור דירה
נמצא לך מקום כמו שאתה אוהב:
לב רגיש, סלון בדידות, ספה פגיעה, חדרים מלאים בשתיקות, אפשר גם כוס כאב אם תרצה. נדאג לכל זה.
שם תשב ותחפור ותנקב חורים בשמחה
ותדפוק ותנסר ותשייף ותגרד ותנעץ ציפורניים ותשתלט ומה לא
אני מבטיחה למצוא לך מקום כזה
רק, תצא
תצא
תצא
תצא

ועל מה תישכח בזועקה עד כלות
בביכיה בתוככי חדרים
בנבכי העומקים
בפשיטת פשטותה
וכל יגונה פרוש
כמראה גלים בשוקטם
ועל מה תמצא והיא תועה
והיא כורעת ונופלת
ותשואת קולה כחיה פגועה
ועל מה היא ועל מה זה
ומי הוא זה
אשר--

ותשא קולה כשאגה דקיקה
עצורה

נאלמה.

עד אמצא מנוח
לבילתי הסבר
לבור התמצית
(שיגעון השקט)
בכאב מריר-מתוק,

עד אמצע מרגוע
לזריחת טל בוקר
לסהר עולה ומתעמעם
(לעיניים שקטות)
אלף חלונות בוהקים

עד אור.

פרחים של יום האתמול

אתמול מעל החלון בעיר לא נדלק ירח
וילדה היושבת על הפתח המתינה
בעיניים מצפות מסיטה וילון
מביטה בחשש מבעד לחלון

יום ועוד יום והירח מופיע
היא חושבת וקצת נבהלת
למי תספר ותשיר סודות
איך תוכל לבדה לגרש את החלומות

הפרחים באגרטל באותו הערב
הרכינו את עלי כותרתם על פני הילדה הבוכיה
ולחשו לה שהלילה, רק הלילה
היא מסוגלת גם בלעדיו

יותר טוב ממה שחשבתי
לא התלבשתי לשבת.
הרגל שלי נוראית וזה דופק את הגב
קראתי את כל החומר. סיוט לא נורמאלי אבל לפחות עברתי על כמעט כולו.
הפסקות חשמל
הם חולים
ישנתי חצי מהשבת
הספקתי ללמוד קרליבך
מן חולשה כזאת
תכף אני סוף סוף אתקלח והכל ארוז ברוך ה'.
מוצאי שבת זה זמן יפה
שבת הבאה אני אסע, קצת קשה בבית
עד אז יהיה בסדר. ה' שומר
שומר

לא להפסיק להודות.

רָאִיתִי אֵיךְ שַׁלְהֶבֶת נִרְעֲדָה,
עִיקֶּשֶׁת, מְלָחֶשֶׁת בָּרוּחַ.
אֵיךְ הִיא, נֶאֱבֶקֶת
וְאֵינָהּ נִכְבֵּית.
אֵיךְ צְבָעֶיהָ מִתְפַּתְּלִים,
מִתְקַפְּלִים אֶל תּוֹךְ
אוֹר יְקָרוֹת זָעִיר
הַדּוֹחֶה;
הַרְבֵּה מִן הַחוֹשֶׁךְ


אַךְ,
אֵין לָנוּ רְשׁוּת
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם
אֶלָּא,
לְהִתְגַּעְגֵּעַ בִּלְבַד.

(אורות וכלים/נעמי רם)

איזה חג עצוב.

כבר ערב,
העיר אורותיה הדליקה,
צמרות אשליה הסמיקה,
כן, חג יש בעיר ואני כאן
מחכה
לצעדך.
עיר חמה ושוקקת
ריבועי זהביה מדלקת
ולפתע צמרותיה שמטה
כי אתה
לא איתה.

רק לאהוב בלבד

ועוד שנה

לא שומעת לא רואה
ככה כבר שנה
כלום לא השתנה
מסתתרת מתחת לשמיכה
כועסת על עצמה
יום הולדת והיא שוב עצובה

אז אולי עכשיו אם תפסיקי לחשוב
ייתבהרו השמים מעלייך
אני מבטיח לך שהשמש תזרח
גם עלייך עלייך

מתאפרת שכבה ועוד שכבה
מנסה להסתיר את הפנים שלה
היא צוחקת שותה עם כולם
בחוץ המסיבה,יום הולדת
בפנים היא אבודה

אז אולי עכשיו אם תפסיקי לחשוב
ייתבהרו השמיים מעלייך
אני מבטיח לך שהשמש תזרח
גם עלייך עלייך

תזכרי שזה בסדר להיות אמיתית
כשרובנו כבר לא כבר לא
אני מבטיח לך שהשמש תזרח
גם עלייך עלייך

כבתה, אין זקוק לה

וּמַה אִם כָּבְתָה
וְהוּא זָקוּק לָהּ
וּמַה אִם קַר לוֹ בָּאַשְׁמָה הַזּוֹ
וְאִם בּוֹר לוֹ וְאִם יַעַר
וְקוֹלָהּ מִתְהַלֵּךְ
וְאִם רַגְלָיו כָּלוֹת וְלִבּוֹ דוֹעֵךְ
וּמַה אִם הוּא פְּתִילָה מְפֻחֶמֶת וּרְטוּבָה
וּמַה אִם כָּבָה
וְהִיא אֵינֶנָּה זְקוּקָה לוֹ.

נר תשיעי של חנו(ק)כה

עַל פֶּתַח הַבַּיִת
מִבַּחוּץ הַנֵּרוֹת כְּבָר לֹא
דּוֹלְקִים, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת
הַיָּחִיד, רְשׁוּת הָרַבִּים, רַק
חֹשֶׁךְ
רַק אָרוֹן חַשְׁמַל פָּתוּחַ, מִישֶׁהוּ
מְחַפֵּשׂ בְּקַדַּחְתָּנוּת פְיוּז שֶׁקָּפַץ, אוֹ אוּלַי
מַפְתֵּחַ, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, אַל
תָּאִירוּ, אֵין כָּאן מָה לִרְאוֹת, אֵין
כְּלוּם, רַק חֹשֶׁך