שנתו הארבעים ושלוש. סוף זמנו הקטן. זמנו -
מי ראה אינסוף דרך בקיעים אינספור
בעור הריק של הדברים, ומת מכך
מי ראה אינסוף דרך בקיעים אינספור
בעור הריק של הדברים, ומת מכך
א"ס בייאט, בעלותDarwin
זה כל כך ריק ונקי ולבד ושלי פהDarwin
אז למה אני כל כך קפואה לעזאזל. אני שמה אלישה קיז בפלאפון כי היא זמרת שאני לא מכירה ואולי ככה אני אצליח לכתוב. אני נאבקת בפלאפון להשתחרר. אני מנסה לכתוב מהלב. אני מנסה בלי לנסח. אני רוצה להקיא. אני פגומה עמוק מידי בשורש. אני רוצה לברוח רחוק ממני אבל אני תמיד כאן. לעזאזל אני רוצה תחושת עצמי יציבה. אני רוצה עמוד שדרה. אני רוצה להיות לא מתפוררת ולא גמישה. אני רוצה להלך בעולם יציבה. אני צריכה. כי מנגד אני הולכת ונמוגה. ירדתי נמוך כל כך. לאן עוד אני אגיע. רוצה להעלם. רוצה ביי-ביי לנצח. אני כל כך קטנה ומצומצמת ושפלה ונעלמת. רע לי. כבר כמה שנים שאני לא מצליחה לכתוב. אני מרגחשה זקנה מהם. אני מתה מפחד מה יהיה. אני מנסה חזק וקשה ונואש לכתוב ולא לעצור. אני מתגעגעת אליה. אני רוצה הביתה אבל לא הביתה שלי. רק לא הבית שלי. הכל חוץ מהבית שלי. I'm so damaged. חשוך לי. אני נשמה צנומה ואפורה ופתטית. למרות הכל אני עדיין שונאת את הגוף שלי. אני כותבת את כל זה באינטרנט וזה מפחיד. אני רוצה כל כך שמישהו יקרא אותי ומייחלת נואשות שלא. אני רוצה שמישהו יציל אותי אבל כולם מפחידים מידי. גדול עלי להיות בן אדם. נשבעת. מוזר לי. אני רוצה ללכת. אנע רוצה לחזור. אני רוצה לקצה הנעלם של העולם. אני רוצה רחוק לארצות של חורף. הלוואי ויכולתי להעלם בלי להשאיר שובל של דם על השטיחים. כמה חבל על כל השטיחים. ואיפה יכולנו להיות היום אילולא כל השטיחים. החיים חרבנה. החיים בלגן ולכלוך וערפל. הימים והלילות גושים. האיבוד שלי גדול ממני. אני צריכה ניתוח ראש פתוח. אני צריכה שהוא יכשל. החיים שלי מוזרים בקטע לא טוב בכלל. נולדתי לאבדון. יש מילים שאני קוראת ועושים לי להתגעגע לשמיים ולמוות ולהתאהבות. יש מילים שאני קוראת ורוצה לכתוב המון. אני פאקינג שוכבת עכשיו ולא שומעת נשימות של אף אחד זה כל כך מושלם. טוב לי מבודדת וקרה ומתרוקנת. אני רוצה לחבק חזק בארבע ידיים ושמונה רגליים את העולם הפראי הבראשיתי המלא חיים ונטול בני אדם. זרם תודעה זה נקרא וזה טוב. הנפש שלי קצרה וחתוכה בחדות ובחוסר חן במקומות פתאומיים. באמצע. שומעת רעש באוזניים ופולטת ויורקת. הראש מורכן והנפש משתופפת.
בית זונותDarwin
עבר עריכה על ידי Darwin בתאריך ג' באב תשפ"א 00:36
בני זונות כולם פה. אני רוצה לקחת את הכלב ולנסוע רחוק?You so blue, are you still breathingDarwin
?How'd it get so darkDarwin
אני קוראת את המילים שלי ואני רואה אש. אני מסתכלת על הלב שלי ואני רואה אפר. הנשימות שלי מעלות עשן. במחשבות שלי גוויות חרוכות.
?Are you the definition of insanityDarwin
אין גבולות בתוך המוח שלי ואין שום דבר מלבד גבולות מסביב למוח שלי.
היום עברתי התקף פסיכוטי. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי, צרחתי את כל מה שלא דיברתי כל החיים שלי. צרחתי עליו ועליה ועל הפסיכולוגית הקלינית המקצועית מאוד שהם הריצו אותי אליה, צרחתי את הגועל שלי ממנו ואת האיבה שלי כלפיה ואת השנאה הכבדה מנשוא שמכסה על הכל, אל שניהם ביחד ואל כל אחד בנפרד ואלי ואל הקיום שלי בעיקר. צרחתי כדי להכאיב להם, כדי להחריד אותם, צרחתי כדי לגרום להם להגיש רע. החומות מסביב למוח שלי נמסו אל תוך עצמן, ואני צרחתי ושרפתי את העבר שלי איתם וצרחתי ושרפתי את העתיד שלי איתם וצרחתי וידעתי שאני שורפת כל קשר שלי איתם, והמשכתי וצרחתי וצרחתי; והקול הפך עשן והעשן הפך דמעות ופתאום אני הייתי על הספה בסלון מנסה להסתיר ממנה את הדמעות, וההזיה היתה מתפוגגת, והיא היתה מסתכלת עלי בעיניים עיוורות.
היום עברתי התקף פסיכוטי. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי, צרחתי את כל מה שלא דיברתי כל החיים שלי. צרחתי עליו ועליה ועל הפסיכולוגית הקלינית המקצועית מאוד שהם הריצו אותי אליה, צרחתי את הגועל שלי ממנו ואת האיבה שלי כלפיה ואת השנאה הכבדה מנשוא שמכסה על הכל, אל שניהם ביחד ואל כל אחד בנפרד ואלי ואל הקיום שלי בעיקר. צרחתי כדי להכאיב להם, כדי להחריד אותם, צרחתי כדי לגרום להם להגיש רע. החומות מסביב למוח שלי נמסו אל תוך עצמן, ואני צרחתי ושרפתי את העבר שלי איתם וצרחתי ושרפתי את העתיד שלי איתם וצרחתי וידעתי שאני שורפת כל קשר שלי איתם, והמשכתי וצרחתי וצרחתי; והקול הפך עשן והעשן הפך דמעות ופתאום אני הייתי על הספה בסלון מנסה להסתיר ממנה את הדמעות, וההזיה היתה מתפוגגת, והיא היתה מסתכלת עלי בעיניים עיוורות.
אני הולכת רחוק מידי ואני לא אוהבת את זהDarwin
היי מקום שהלוואי ויהיה שליDarwin
עוד רגע כבר צריכה ללכתDarwin
כמובן, בזבזתי את כל הזמן שלי
יש לי המון מילים מיואשות לכתוב אבל אני אשמור אותן לפעם אחרת
החיים שלי סחרחורת מתערבלת וקלחת מתהדקתDarwin
ביי
סחור וסחור בקלחת המתהדקתDarwin
מה שמפחיד אותי באמת זה לא להסתובב סחור וסחור בקלחת המתרחבת, אלא להסתובב סחור וסחור בקלחת המתהדקת. להישאב אל תוך מערבולת שמכווצת ומכווצת ומכווצת את העולם שלך עד שאת מסתובבת בלי לזוז, תקועה בתוך צינוק בדיוק בגודל שלך, עד שבסוף את מבינה שאת בכלל לא בתוך צינוק. את בעצמך הצינוק.
כל מה שיכולתי להיות, דומםDarwin
כל כך הרבה אפור בתוך המוח שליDarwin
אני רוצה לכתוב המון אבל הנפש מצומצמת. אני רוצה לטוס. אני רוצה חיים חדשים או לא בכלל. אני רוצה פחות אני בתוך הגוף שלי
כל כך לא טוב ליDarwin
אלוהים, כל כך כל כך לא טוב לי בחיים, פאקינג רע לי, המון רע בכל החורים והפתחים והסתימות והתירוצים, בגוף ובשתיקה ובנפש.
למה הפכתי, כוסרבאק למה הפכתי
אני משותקת מפחד
האם אי פעם תהיה דרך לצאת?
למה הפכתי, כוסרבאק למה הפכתי
אני משותקת מפחד
האם אי פעם תהיה דרך לצאת?
אני מאובנתDarwin
כבר חודשים שאני,
שנים
שנים
כןDarwin
הגעתי למצב שבו השעון חסר משמעות, והזמן המפורד ומקוטלג תמיד הפך גוש אחד. בפנטזיות החולניות שלי זה תמיד הרגיש כמו דבר טוב ואפילו יותר, במציאות שלי כאן ועכשיו אני פשוט עיסה דביקה.
[בתודעה מקבילה עם עצמי ריקני פחות אני יוצרת כתיבה וציור ופיסול וחיים]
[בתודעה מקבילה עם עצמי ריקני פחות אני יוצרת כתיבה וציור ופיסול וחיים]
פאקDarwin
אני הולכת לישון חור וקמה חור וזזה חור ממקום למקום (הכל בתוך המשבצת)
אני בלה בלה בלה וקוקוריקו וצל כבד ואחושרמוטה פגומה
אני בלה בלה בלה וקוקוריקו וצל כבד ואחושרמוטה פגומה
אני שיגעוןDarwinאחרונה
זאת פלטפורמה נוחהDarwin
הכי נוחה שמצאתי עד עכשיו
נטוש?סוורוס סנייפ
אני רוצה לחבק את עצמיפלא.
היום כעסתיפלא.
אין יום שלא כעסתי.
אבל אולי לא כעסתי בחיים
זה רק מפלט הגיוני להמון רגשות לא הגיוניים
מה זה כעס
מה זה אהבה
באמת באמת אני צריכה תשובה
מה זה אהבה
זה לא שאלה הזויה לשאול זה החיים
אל תסובב אותי
מה זה אהבה
עכשיו דחוף
...פלא.
אני כאן אני כאן
מה אכפת לך לרצות אותי קצת
וודאות זה הדבר הכי יפה בעולם
כואב לי הראש יאבאפלא.
אז הלכתיפלא.
חזרתי.
והלכתי.
וחזרתי.
ועפתי
ונזכרתי שאין לי כנפיים
אז נפלתי
והיום פתאום נדמה לי שדווקא יש לי כנפיים
אני צריכה להתאמן
.
ניסיתי הכל
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
ניסיתי הכל
ונשאר עוד המון לנסות
..פלא.
ואלוהים יודע כמה טוב לי.
ממש טוב לי
אם ידעתי איפה להכיל את כל הטוב הזה.
לאיפה להכניס אתזה
ולמה כמות הרע וכמות הטוב לא מתקזזת
כי אני בנאדם של קצה
(ובכל זאת כולי איזונים)
אני מרגישה יותר מדי
ואז נאטמת
וכשאני מרגישה אני רוצה שקט
וכשיש לי שקט אני רוצה להרגיש
..פלא.
אבל האני שלי ענק מדי. וקשה להחביא אותו מאחורי הגב הקטן הזה
אני אוהבתפלא.
מהכפת לי לאהוב. אני מתה לאהוב.
כבר לא אכפת לי את מי.
ולא אכפת לי מי אני.
בסוףפלא.
אני לא קשורה לא קשורהלאקשורהלאקשורה
ואלוהים יודע כמה אני רוצה את הבסיס הזה מתחת להכל. שגם אם הלכתי רחוק והסתבכתי ונגמרתי יש לי לאן לחזור.
אבל אין לי.
אני חיה בלי בפנוכו. זה מוזר לחיות בלי בפנוכו.
הכל טוב עד שמישהו אומר משהו , ובעקיפין זה כואב מאוד.
צריכה לזכור שאני כאן עכשיו. ועוד שנתיים אני לא אהיה כאן. לא יהיה לי מקום כאן. וגם לא שם.
אין לי מקום.
אין לי חיבוק.
אני צריכה חיבוק.
גדול.
מאוד.