פורום גרעין ידידיה המלך!! (עמוד 2)

אתמול הנשמה שלי צעקה. מה זה צעקה, צרחה. יכולתי לשמוע אותה צורחת שהיא לא רוצה עוד. ניסיתי להשתיק אותה עם אוזניות על פול ווליום אבל זה לא עזר. היא המשיכה ובכתה וצעקה וניפצה וזה גרם לגוף שלי לכאוב פיזית.

די להרגיש. די.

והלב שעובד שעות נוספות

אני יותר מידי קשה עם עצמי?
זה או להיות פה ולאכול כאפות וחרא שנה שלימה וללכת לישון כמעט כל לילה בוכה ולקדם את עצמי, ולעבוד על עצמי.
או לחזור למקום שבו הייתי, ובמקום שבו הייתי היה לי טוב ונח וטוב באמת.

אין. לי. סבלנות.

בכל אופן, אתמול הצלחתי להבין מה אומרים שהוא צריך אותי, יותר ממה שכולן פה צריכות.
אני בסה״כ כלי. צינור. אין מה להבהל.

לא כיף לי.

אני רק מקווה שלא אהיה אומללה.

אאוצ׳.

הגעתי לבית.
איכשהו קיוויתי שזה לא יקרה. שאני ימות בדרך או משהו. אבל לא.
אני כאן.
ואין לי כח למשפחה שלי ולרעש. באלי רק לצרוח על כולם שיעזבו אותי בשקט וללכת לישון לנצח. בלי להצטרך להתמודד עם חיים חדשים. תקופה חדשה. תפסיקו לדבר תפסיקו להיות כל כך קרובים דייי.

איזה כיף חזרנו לבדידות והתקפי חרדה וקול שצועק לך בראש תמותיתמותיתמותיתמותיתמותיתמותי

אסור. אסור. אסור. מה את לא מבינה. למה את כל פעם חוזרת על אותה טעות.
(לא נשאר לי עוד הרבה זמן של שפיות אם כבר עכשיו אני ככה)

או אה.
תשעה באב. כמה רגשות. כמה חוסר רגשות.
שנה שעברה ישבנו בכותל ואמרתי לה "זה כאילו לא אכפת לו" והיא אמרה "אף פעם לא אכפת לו" או משהו בסגנון. וזאת היתה נקודת שבר רצינית.

זה כאילו, כל הפחדים שלי עלו למעלה, וראיתי אותם קורים. אסל לא, אחרי שניה חזרתי למציאות וגיליתי שהם לא קרו. וזה כמו כשמתעוררים מחלום רע חסרי נשימה, אז ככה שוב. ושוב. ושוב.

אני אוהבת יותר מידי אנשים. זה לא בריא.

זה לא שקרה משהו. אני מרגישה כאילו נגמרתי. אזלה הבטריה. משהו עובר עלי לאחרונה. גם כבר שני אנשים שאלו אותי מה קורה ושנראה שמשהו עובר עלי. אמרתי שאני לא יודעת על מה הם מדברים אבל אני מרגישה את זה. הכל נעשה לאט. אני נזכרת מלא. מלא זכרונות מציפים אותי כל היום. אני חולמת. משתהה. שותקת. והמחשבות על כלום שלי נהיות בנימה שגורמת לי לחרדה. (זה באמת מוזר, המחשבות אומרות את עצמם בטון מוזר מוזר שגורם לי לכאב בעצבים. כפשוטו.)
מכירים את זה שנמאב לכם לחייך? לא שמשהו רע קרה פשוט לא מבינה את הקטע שבשביל להראות שאני מרוצה צריך למתוח את השפתיים. גם כשאני מחייכת ברור לכולם שזה לא אמיתי. אולי בתקופה האחרונה חייכתי יותר מידי. היה לי על מה. גם עכשיו יש לי על מה.
אה גם נגמר לי הכח לדבר. אני עונה לאנשים אחרי שניות ארוכות אם אני עונה. ואם אני לא עונה הם שואלים שוב. זה שלא עניתי זה אומר שאין לי מה להגיד לא שלא שמעתי מה אכפת לי שאת מחכה לתשובה. בכל זאת אני עונה אבל אז אני מדברת ל א ט . והמח שלי נהיה איטי ונמתח כמו מסטיק. כל הזמן אני מאבדת ריכוז. את חוט המחשבה. זה מטומטם. ככה זה מרגיש להיות מטומטם?

יאי נהדר מתחילים לשרוף קשרים.

אין לי מושג מב קורה איתי בזמן הקרוב וזה מזמזם לי מאחורי האוזן ומקציר את רוחי. איפ.

באלי לראות זריחה מחר. אם שקיעות, עם כל היופי שלהן, הן נוגות אז זריחה זה פרץ של אור שמתחדש בלב.
הציפייה הזאת של לשבת מול השמים החשוכים והנה- הנה זה מגיע. ואם זה לא הגיע עכשיו אז זה יגיע עוד דקה. ולא מתייאשים לא מתייאשים כי בטוח שתהיה זריחה.
אני זוכרת בכיתה ט' יצאנו מצופות בשמיכות פוך לראות זריחה, ארבע לפנות בוקר, וישבנו וחיכינו ודברנו ושיחקנו להעביר את הזמן וכל דקה שלא היתה זריחה זה רק הגביר את הציפייה כי ידענו שזה רק יותר מתקרב. בסוף הזריחה היתה באיזה שש וחצי, וזה היה שווה כל רגע.
לא הרבה פעמים ראיתי זריחות.
כשאני כותבת את זה ישר עולה לי משל וכו אבל זה לא מה שאני רוצה שיהיה פה. אני רק רוצה לתאר רגע יפה שאני זוכרת.

בענייני זכרון: יש לי הרבה זכרונות וחלקם כואבים ואני מרגישה צורך לפרוק אותם איפושהו אבל איכשהו כשכותבים זכרון אז הזכרון נעלם ונשאר רק הזכרון של הזכרון. זה כמו שדי הגיוני שמה שחושבים עליו הרבה זוכרים יותר זמן כי אז אתה נזכר בזה שנזכרת ולא ברגע עצמו שזה קרה, בעצם אתה יוצר מלא עותקים של אותו רגע. בקיצור כשכותבים משהו הוא קצת מאבד מהטעם שלו, ואני לא יודעת אם אני רוצה שזה יקרה להכל. אולי אם זה יהיה למחברת לעצמי זה יהיה טוב. פשוט להתחיל לכתוב כל זכרון שעולה לי מחיי.

ענייני חיים: איך תמיד מגיעים לנושא הזה. החיים שלי הם פשוט משהו לא ברור. אני לא זוכרת את הרגשות של לפני שנתיים אני רק זוכרת שהיה לי רע ואני רק רואה צלקות על היד. ואני תמיד שואלת את עצמי מה זה היה? מה היה לי ככ רע? כי עכשיו די חזרתי להיות שנהב של פעם, כמו שהייתי לפני. קלילה, צוחקת מהר, לא עושה עניין מכלום. ואני לא יודעת אם זה הדחקה. אולי אני לא מבינה את עצמי של אז כמו שאני לא מבינה עד הסוף את עצמי של לפני שעתיים שהיתה רעבה ביותר.
מה שכן אני לומדת פה איזון. ונראה שיש לחיים שלי כיוון. ואם אני לא אתקבל לעבודה הזאת אז בכלל אני אפרוש לחיי הפרישות והשקט.

שקט. לילט.

כשיש מטרה הדרך נהיית הרבה יותר קלה. מה המטרה שלכם?

יש פה קסם. ניצוץ עובר בין אנשים. מלא פה בנשמות גדולות. רק לחשוב מה היה עם לא.
אני אוהבת לעזור. הלב שלי מתחייה כשאני נותנת. מאיפה אקבל את החיות הזאת שנה הבאה?

איכ על מי אני עובדת.