אז ללכת לישון שוב?
ואז מה שכשאני אתעורר
לעזאזל עם הכל
ששש
כן הלוואי שלא הייתה לי משפחה להשאיר מאחור(:
יש גן עדן(:
או מקום לברוח אליו כשאני רוצה שקט
בלי לחשוב בלי להרגיש
למות יכול היה להיות פיתרון טוב
אבל זה לא ישים ולא רלוונטי
אין לי כוח
לישון לא לגמרי עושה את העבוד
כי אני חולמת כל הזמן חלומות מרגיזים ומעיקים
מהתעסקות במחשב קצת כבר נמאס לי
הלוואי שהיה לי מקוםם לברוח אליו לתמיד
הלוואי שלא היייתה לי משפחה להשאיר מאחור
pte vfk(:
אלוהים נמאס לנו לשמוע על אסונות(:
כל יום עוד סיפור ועוד סיפור
כאילו נמאס לך ועכשיו הגיע הזמן ל'פתרון הסופי'
אז אני בכלל לא מכורה לסרטים.(:
אני מכורה למחשב. הוא היה מדויק, כשהוא אמר את זה. אני מכורה לתחושה הזו שיש לי חבר נאמן ויציב. שיש לי מישהו אחד בעולם שאני מרגישה איתו בנוח, אני עושה בו מה שטוב לי. אני לא צריכה להיות איתו עדינה, ביישנית, מהוססת, מפחדת כל כך מהטעות הבאה.
לכן סיוט לי לצאת החוצה. הייתי רוצה להישאר רק בקומה שלי וזהו. לא לראת את אבא אמא והאחים. כשאני יורדת פתאום צצות שוב הבעיות ותוקפות אותי. מזכירות לי כמה בלתי נסבל הוא העולם. כמה שהוא לא יפה, לא מצחיק, לא מרגש. אלא מכוער וגס וגולמי וחסר כל חן. וכמה צריך להתאמץ בו ולעבוד קשה, אפילו רק כדי לשמור על המסכה הדקה של חיים נורמליים ושל חיוך חביב.
ושוב, דלת נסגרת. חשבתי שזו תהיה הזדמנות לטיפת חמצן. אבל לא.(:
אני לא מחשיבה את זה כאשמתי המלאה. דווקא אחרי הפגישה הראשונה חשבתי שיש סיכוי להבנה, להידברות, ולאיזושהי רגיעה.
זו הייתה טעות לחשוב ככה. הפגישה השנייה הזכירה לי מה אני כל כך שונאת בחיי.
התחושה הבלתי נסבלת הזו, שאני רוצה כל כך נואשות להיות מובנת. לדבר ולהרגיש שמישהו משלים את המילים שאני לא אומרת, המילים שאני לא מצליחה לבטא והן רק נשארות בלב שלי. ואני מנסה את זה ולא מצליחה. והמישהו לא מבין.
אני יוצאת נלעגת. אני יוצאת בתחושה מובסת, שוב.. תחושת עליבות. ההבנה שאני מתפרשת ככל כך קטנה ומטופשת. שהרצונות והצרכים, המחשבות והרגשות שלי מתפרשים על ידי הסביבה כילדותיים. כאלו שצריך לטפל בהם בעדינות, ו"לתת להם את המקום שלהם".
כמו תינוקת. כנראה אני על הספקטרום. ואף אחד לא קלט. או לא חושב לומר לי.
נמאס לי כל כך. באמת. אופ.
זה לא פייר. מספיק לי שאני דופקת את עצמי. אני לא צריכה(:
להרגיש אשמה על זה שאני דופקת גם את אחיות שלי ואבא ואמא
אני שונא אותך. מלחמה לי איתך. ארור אתה וארור שמך.(:
סבתא הולכת לאט לאט ומהר מהר. זה מבהיל.(:
אני לא מוכנה לזה.
אני לא מוכנה לזה אלוהים
בבקשה תחזיר אותה
לא ככה
לא עכשיו
לא ככה
ביום שני בערב באתי אליה שוב והכנו ביחד
ביום שלישי לפנות בוקר כבר נסעה
ובחמישי בערב היא חזרה
אבל היא לא באמת חזרה
חזר צל שלה
ראיתי צל של חיוך שלה מהבהב בעיניים
פעמיים, מאז
אבל כלום לא יותר
אני לא מוכנה שזה יקרה
אועדות לי האצבעות ואני מלאה בקללות
ובתחינה רכה רכה
אני אעשה כל מה שתבקש
בבקשה תחזיר אותה
לא עכשיו, לא ככה
כשנעשינו מברות ממש טובות
אני אוהבת אותה
היא אולי הנפש הכי קרובה אלי
סבתא אני הכי מרגישה בנוח אצלך
מחייכת אליך ומיד את מתרככת מחייכת
בבקשה תחזרי ותהיי את
אני רוצה שתהיי בבת מצווה
ושתהיי בחתונה שלי אם תהיה כזו אי פעם
אני לא מוכנה
אי אפשר בלי לשחרר גם- איזה מטמטם אלוהים (כמובן)(:
איזו מטומטמת אלוהים(:
(שיעול) זה קרה:(:
אני (שמחה כל היום)
אמא (מגיעה)
אני (עצבנית פתאום על כל דבר, גם לא שקשורים אליה, פתאום מתעצבנת על אחותי)
אמא: מה, עשית גם לחמניות? זה מאד מפנק אבל לא סיכמנו שעושים הכל פשוט ומינימלי?
נעמי: (תכלס לא יודעת) כן לא יודעת.
אמא: חבל שאת מתחילה בכזו שעה.
נעמי: מתחילה? עשיתי כבר לחמניות, עוגיות, שלושה סלטים, מקרר (!)
אמא: בסדר, לא יודעת. אם תתחילי מאוחר מחר את תהיי עייפה ועצבנית.
נעמי: אה, אני אהיה עצבנית בלי קשר.
אמא: למה?
נעמי: ככה, כי ככה אני.
ולי, כמובן, אפילו הרבה יותר.(:
האמת שגם בשבילה. באסה לה שאחד מהילדים שלה הוא כזה. באסה לה.(:
אני באמת שונאת. אני לא מצטערת כי חבל לי שזה ככה. אני מצטערת(:
בשביל עצמי שאני צריכה לסבול את עצמי כזו.
יום שלם יכול להיות נחמד ורגוע, מהרגע שהיא מגיעה אני מתחילה(:
להיות חסרת סבלנות וכועסת ושונאת
