פורום יצירה אישית (עמוד 16)

ישיבת יתק"א במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. בעז"ה אעלה עוד תמונות מהמסע כך שיהיה סדרה.

ליאת בת סלים

אביטל בת פנינה

תאיר בת אביטל(בת שנה וחצי וכבר איבדה את רגליה היום בפיגוע/טיל)

דרך אגב סה"כ פונו 96 נפגעים לבתי החולים הרוב נפגעי חרדה(3 קשה ו3 בינוני)

מחוק

"נו חדווה!אל תהיי כל כך כבדה!יאאאלה בקטנה..ת'אמת?הג'ינס הזה יפה לך!אני לא רוצה להזכיר לך איך נראית לפני חצי שנה,באלוקים!כפרה עלייך,את מה-זה נשמה שהצלחת להשתנות!חולה עלייך.."סיימה שרית את דבריה. חדווה עמדה מול המראה,שבחדרה של שרית סרוסי חברתה.

חדווה חייכה לעצמה.באמת הג'ינס הצמוד הזה מחמיא לה..אבל היה נראה לה,שהוריה-פייגא ואברום בלומברג-זה לא בדיוק מחמיא.בכל זאת-לגור בבני ברק זה מחייב..ובמיוחד אם את נצר לשושלת רבנים חשובה.בזמן האחרון חדווה התחברה לשרית-שגרה בקצה העיר.חדווה היא חרדית.אפילו היינו קוראים לזה חסידה...בואו נגדיר את זה ככה-אם הוריה היו יודעים,שהיא מסתובבת עם שרית-זה לא היה נגמר בטוב...שרית קטעה את חוט מחשבותיה "חדווה-יאאאלה מאמי-אני צריכה לזוז.שאת מגיעה הביתה-אל תשכחי להגיד לזקנים שלך את ההחלטה שלך!משפט זה העלה על שפתי חדווה-חיוך קל..

היא הכניסה את המפתח לדלת ונכנסה.בדירה שרר שקט.היא נכנסה לסלון וראתה את אביה ואמה יושבים על הספה ומבט זועם על פניהם."איפה היית?"צווחה אימה "שוב הסתובבת עם שרית?חשבת שאנחנו לא יודעים עם מי את מסתובבת?חדווה הייתה בהלם.היא פתחה את פיה ואמרה 4 מילים "אבא אמא,אני חילונית!" אביה קם ממושבו וסטר לה בכוח על לחיה..ואז אמר:"את בשבילנו יותר לא בת!אין לנו בת ששמה חדווה..היה לנו-והיא מתה!

רון פקח את עיניו והסתכל לתקרת חדרו.הוא נאנח.הוא התרומם מהמיטה ושם על ראשו את הכיפה.ליתר דיוק את הסמרטוט.בעצם-כך קורא לה ברק,אביו.הוא שם ציצית ונטל את ידיו.לאחר שהתפלל בחשאי כדי שהוריו לא יראו אותו הוא יצא  לסלון.משפחתו כבר סעדה את ארוחת הבוקר בפינת האוכל.הוא הפטיר לעברם בוקר טוב והלך למטבח ליטול את ידיו.רון מאוד מקפיד על נטילת ידיים.מאז שפגש את גיל,נער דתי בן גילו שעבר לגור בבניינו,הוא התחיל להתחזק.זה התחיל בכיפה.ואז עבר להניח תפילין ולשמוע שיעורים,ולבסוף לקבל על עצמו אורח חיים דתי.בהתחלה זה היה טיפטיפה קשה אבל לאחר שהתרגל-הוא פשוט התחבר לדת.אבל כנראה שהוריו לא אהבו את הרעיון הזה,ובכלל-לאמו לא היה נראה שבנה יהיה כזה מיושן,כמו האלו שרואים בטלוויזיה.האלו עם הגלימות השחורות,המפחידים האלו שמדברים בשפה לא מובנת.לאחר שנטל את ידיו התיישב בשולחן,בירך המוציא ונגס בלחם.

לפתע אחיו הקטן,ערן התרומם ממקומו ושאל אותו:"תגיד רון,למה אתה ממלמל דברים מוזרים?גם אני רוצה לנסות!"זה כבר היה יותר מידי בשביל ברק..."תקשיב לי ותקשיב לי טוב-רון!"צעק ברק-"יש לך 3 דקות לקחת את הדברים שלך מהחדר שלך ולטוס לי מהבית!לא רק שאתה חוזר בתשובה אלא גם מחזיר את אחיך בתשובה!זהו!אני החלטתי-זה נמאס!שלום ולא להתראות.בשבילי אתה מחוק מהצוואה ומחוק מהמשפחה שלנו.לא רוצה לראות אותך יותר דורך בבית שלנו!"

רון התרומם מעל כסא בכבדות ויצא מהחדר,ורק בליבו חשב לעצמו,שגם הוא מוחק את המשפחה הזאת מליבו...

                                                 מוקדש למחוקים שבינינו... 

שלום.קוראים לי דניאל ואני בכיתה ח'. אבל ת'אמת? אחרי שתשמעו את מה שקרה לי לפני שנה-לא תאמינו שכל הסיפור הזה נפל עלי שרק הייתי בכיתה ז'.

אז יאאאלה,בואו נתחיל לספר..

אני הייתי הנער הכי צעיר בוועד הנוער של המושב. היינו מארגנים מלא תחרויות,ימי ספורט,טיולים מסעות ועוד מלא דברים בשביל הנוער שלנו.

ואז, כמה ימים אחרי פורים-זה נפל עלינו בצורה חזקה..

קיבלנו הזמנה מבית אבות של המושב.קוראים למקום הזה:"מועדון לגיל הזהב" מועדון-זה בטוח לא....אולי יש שם זהב...

הם ביקשו מאיתנו שנארגן תזמורת של מהנוער ונבוא להופיע אצלם..ונעשה קצת שמח בחול המועד..

וואלה? זה באמת לא בא לי בטוב!מה עכשיו הופעה?יש לנו מלא דברים להספיק בחופש של פסח..ועוד הופעה לפני זקנים?פאדיחה..

אני אישית?ניסתי להתנגד לכל העניין..אבל כל החברים של הוועד החליטו לנסות פעם אחת.."מה יש?"הם אמרו לי.."תנסה פעם אחת.."

התחלנו להתאמן. נפגשנו בערך כל ערב במועדון שלנו והתאמנו..זה היה קצת קשה.להרכיב תזמורת תוך שבועיים להופעה של למעלה מחצי שעה?אבל בכל זאת ניסינו..

אז התאמנו,עוד ועוד עד שזה כבר יצא לנו מכל החורים ומכל הכיוונים..החבר'ה קצת זייפו,הקצב לא היה טוב...אבל אין מה לעשות- הסכם זה הסכם ואם הבטחנו להנהלת בית האבות-אז נצטרך לעמוד בהבטחה שלנו..

הגיע היום הגדול-וואלה,אני לא יודע איך נרדמתי בלילה..בכל זאת ,לפני כל הופעה,כולם מתרגשים..ולי- זאת הייתה ההופעה הראשונה...

אז קמתי בבוקר.הייתי נרגש.עשינו פגישה אחרונה בשביל חזרה גנרלית,והיה סבבה.בסוף החזרה ניגשתי לנתנאל,הוא היה הסולן הראשי.
אמרתי לו"נתנאל,ת'אמת?אולי נרד מהעניין?אני אומר לך-אין סיכוי..ואנחנו נעשה פאדיחות!אנחנו בקושי יודעים לנגן כמה שירים.."
ככה התלוננתי,וקיטרתי,ויללתי אבל-זה לא עזר...נתנאל ענה לי"תקשיב,מכל דבר רע,יצא לבסוף טוב.."
טוב,בלית ברירה הלכתי לשם.
הגענו לבית אבות.המקום היה מקושט ויפה.נשאר לנו עוד 10 דקות עד שכל הזקנים ירדו להופעה.
העמדנו את הכלים במקום והמתנו.והנה הם הגיעו.הם זרמו טיפין טיפין לאולם,מלווים ע"י מטפליהם והאחיות שעובדות שם.הם היו נראים חלושים והעניים שלהם-היו כבויות.הקיצר-אנשים אומללים.התחלנו את ההופעה,ופתחנו במחרוזת שירי זקנים...כגון:"הבאנו שלום עליכם,הבה נגילה.."בקיצר כל השירים המשעממים...אווף..
בסוף ההופעה ניגשו אלינו מטפלת פיליפינית עם זקנה כפופת גב.היא סימנה לנו בידה שנבוא ונקשיב לה.היא לחשה לנו ששמה הוא ילנה אנטון.האזנו לסיפורה.מסתבר שהיא היחידה שנשארה מכל משפחתה שנספתה בשואה.היא ואחיה הגיעו לארץ באוניית מעפילים.שהם הגיעו לחופי הארץ-הם נתפסו ע"י הבריטים.הם נאבקו בהם על הסיפון,ותוך כדי המאבק,אחיה,מרדכי,עלה על התורן ותלה את הדגל-הכחול לבן...כולם החלו לשיר.."הבה נגילה.."ורקדו הורה...באמצע השירים והשמחה,נכנס ביניהם חייל,שיכור,סמוק פנים,והתחיל לירות צרורות לכל עבר.צרור אחד פגע באחיה מרדכי מת.הוא נפל.
כולנו דממנו,ילנה התיפחה חרישית.נאלמנו דום.אני לא זוכר מה עבר לי בראש באותו רגע אך אני זוכר מה ילנה אמרה.היא הוסיפה בלחש"ועכשיו שבאתם הנה,ושמחתם אותנו,נזכרתי במרדכי,האח שלי,שהוא נהרג באותו שיר-שאתם שרתם"...והיא מלמלה בלחש"תודה רבה שהקשבתם לי.."
אז זהו!זה מה שקרה לי לפני שנה,וזה הסיפור שלי.ואני מאז-למדתי לקח חשוב,בעצם -שיעור אחד גדול לחיים:
מכל דבר רע,ולא נעים-תמיד צומח משהו טוב ...

מביכורים.

וזה-

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=42733

וזה-

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=46059

אם יש לכם ברכות עם חרוזים

או איזה שיר מיוחד.

אשמח מאוד אם תכתבו אותו פה!.

הפעם לשם שינוי שיניתי סגנון כתיבה(ולמי שמכיר ת'סגנון שלי...)אז-אשמח לקבל הערות..

שלום.קוראים לי דניאל ואני בכיתה ח'. אבל ת'אמת? אחרי שתשמעו את מה שקרה לי לפני שנה-לא תאמינו שכל הסיפור הזה נפל עלי שרק הייתי בכיתה ז'.

אז יאאאלה,בואו נתחיל לספר..

אני הייתי הנער הכי צעיר בוועד הנוער של המושב. היינו מארגנים מלא תחרויות,ימי ספורט,טיולים מסעות ועוד מלא דברים בשביל הנוער שלנו.

ואז, כמה ימים אחרי פורים-זה נפל עלינו בצורה חזקה..

קיבלנו הזמנה מבית אבות של המושב.קוראים למקום הזה:"מועדון לגיל הזהב" מועדון-זה בטוח לא....אולי יש שם זהב...

הם ביקשו מאיתנו שנארגן תזמורת של מהנוער ונבוא להופיע אצלם..ונעשה קצת שמח בחול המועד..

וואלה? זה באמת לא בא לי בטוב!מה עכשיו הופעה?יש לנו מלא דברים להספיק בחופש של פסח..ועוד הופעה לפני זקנים?פאדיחה..

אני אישית?ניסתי להתנגד לכל העניין..אבל כל החברים של הוועד החליטו לנסות פעם אחת.."מה יש?"הם אמרו לי.."תנסה פעם אחת.."

התחלנו להתאמן. נפגשנו בערך כל ערב במועדון שלנו והתאמנו..זה היה קצת קשה.להרכיב תזמורת תוך שבועיים להופעה של למעלה מחצי שעה?אבל בכל זאת ניסינו..

אז התאמנו,עוד ועוד עד שזה כבר יצא לנו מכל החורים ומכל הכיוונים..החבר'ה קצת זייפו,הקצב לא היה טוב...אבל אין מה לעשות- הסכם זה הסכם ואם הבטחנו להנהלת בית האבות-אז נצטרך לעמוד בהבטחה שלנו..

הגיע היום הגדול-וואלה,אני לא יודע איך נרדמתי בלילה..בכל זאת ,לפני כל הופעה,כולם מתרגשים..ולי- זאת הייתה ההופעה הראשונה...

אז קמתי בבוקר.הייתי נרגש.עשינו פגישה אחרונה בשביל חזרה גנרלית,והיה סבבה.בסוף החזרה ניגשתי לנתנאל,הוא היה הסולן הראשי.
אמרתי לו"נתנאל,ת'אמת?אולי נרד מהעניין?אני אומר לך-אין סיכוי..ואנחנו נעשה פאדיחות!אנחנו בקושי יודעים לנגן כמה שירים.."
ככה התלוננתי,וקיטרתי,ויללתי אבל-זה לא עזר...נתנאל ענה לי"תקשיב,מכל דבר רע,יצא לבסוף טוב.."
טוב,בלית ברירה הלכתי לשם.
הגענו לבית אבות.המקום היה מקושט ויפה.נשאר לנו עוד 10 דקות עד שכל הזקנים ירדו להופעה.
העמדנו את הכלים במקום והמתנו.והנה הם הגיעו.הם זרמו טיפין טיפין לאולם,מלווים ע"י מטפליהם והאחיות שעובדות שם.הם היו נראים חלושים והעניים שלהם-היו כבויות.הקיצר-אנשים אומללים.התחלנו את ההופעה,ופתחנו במחרוזת שירי זקנים...כגון:"הבאנו שלום עליכם,הבה נגילה.."בקיצר כל השירים המשעממים...אווף..
בסוף ההופעה ניגשו אלינו מטפלת פיליפינית עם זקנה כפופת גב.היא סימנה לנו בידה שנבוא ונקשיב לה.היא לחשה לנו ששמה הוא ילנה אנטון.האזנו לסיפורה.מסתבר שהיא היחידה שנשארה מכל משפחתה שנספתה בשואה.היא ואחיה הגיעו לארץ באוניית מעפילים.שהם הגיעו לחופי הארץ-הם נתפסו ע"י הבריטים.הם נאבקו בהם על הסיפון,ותוך כדי המאבק,אחיה,מרדכי,עלה על התורן ותלה את הדגל-הכחול לבן...כולם החלו לשיר.."הבה נגילה.."ורקדו הורה...באמצע השירים והשמחה,נכנס ביניהם חייל,שיכור,סמוק פנים,והתחיל לירות צרורות לכל עבר.צרור אחד פגע באחיה מרדכי מת.הוא נפל.
כולנו דממנו,ילנה התיפחה חרישית.נאלמנו דום.אני לא זוכר מה עבר לי בראש באותו רגע אך אני זוכר מה ילנה אמרה.היא הוסיפה בלחש"ועכשיו שבאתם הנה,ושמחתם אותנו,נזכרתי במרדכי,האח שלי,שהוא נהרג באותו שיר-שאתם שרתם"...והיא מלמלה בלחש"תודה רבה שהקשבתם לי.."
אז זהו!זה מה שקרה לי לפני שנה,וזה הסיפור שלי.ואני מאז-למדתי לקח חשוב,בעצם -שיעור אחד גדול לחיים:
מכל דבר רע,ולא נעים-תמיד צומח משהו טוב ...

תמונה שלי...=]

אהה חביבה לא?

http://www.zix.co.il/images/z-1108820608.JPG

אבל אני פשוט חייבת-

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=44911#

הבדידות

הבדידות - זה מצב על הפנים.

שמח מבחוץ אבל עצוב מבפנים.

מסתובב עם כולם ומרגיש מרוחק,

כאילו קילומטרים הם המרחק.

הולך לבכות במקומות רחוקים,

העיקר לא לפגוש אנשים.

מה אפשר לעשות נגד הבדידות?

התשובה פשוטה מאוד - אכפתיות!

כשאתה מנסה לעזור לחבר,

כמעט מיד נוצר קשר.

לך אכפת ממנו ולו זה פשוט,

שלך יעזור - עד שימות.

ואם שוב המצב על הפנים,

יתן לך יד - וירים.

זה בערך נסיון ראשון שלי לכתוב שיר אז תכתבו בבקשה תגובות אמיתיות (גם אם הם רעות)

יום טוב

שמעו.. יש לי להגיש לאחרי פסח עבודה באומנות על 60 שנה למדינה ואני ממש לא יודעת לצייר.. אז חשבתי לעשות שיר ולצייר לידו כמה תמונות קטנות.. תגידו לי מה דעתם על השיר,ס22ה?

המדינה שלי/רננה

המדינה שלי בת 60 בדיוק,

שהוקמה לפני כמה שנים ללא פיקפוק.

בתוכה יש המון אנשים ומשפחות,

וכל אחד יש כמה מחשבות.

המדינה שלי יפה וציבעונית

ואני בתוכה כילדה עירונית.

המדינה שלי זה דבר מאוד חשוב,

ואני לא מוותרת על שום יישוב.

אני עוד מאמינה שלגוש נחזור,

אם כל אחד יעזור.

בעם יש כמה חלקים,

אך בעצם כולנו אחים.

צריך לעמוד ולשמור על הזכויות

ולצבור עוד ועוד כוחות,

לשמור על הארץ בכוח ואפילו בדם,

וכך נתאחד כולנו-אדם עם אדם.

בתנ"ך כתוב על חשיבותה של האדמה,

אז לכולם צריך להיות בשבילה אמונה.

בקיצור,צריך להשקיע בשביל הטוב והשמירה,

ולשים לב לארץ היפה ואפשר  גם ביהירה.

מקווה שנהנתם=]=]

רננה

http://www.inn.co.il/Mosaic/Read/8448