פורום עין גנים-ככה אנחנו פשוט מושלמים! (ל"ת) (ל"ת) (עמוד 6)

בסוף תמיד הגולם קם

על יוצרו, ולא הטבעי

מיני גיהנום שולטים בו

כל הכועס. 

 

 

וזה לא כעס מהול תסכול

זה כעס עם זעם

 

במראה ממולי שוכב ילד

 

נושם את השקט שאחרי הסערה

בלב בריא בגוף נשבר

 

חיים כאלה הם שיעור כואב נורא

 

כי הם חושבים שלא תמיד נכון להלחם

אבל עדיין אין לנו מקום

 

שבו אפשר לנוח.

מה כבר ביקשנו.

הייתי יפה יותר.

מה היינו עושים בלי הפורומים האלה?

אנחנו בעצם יפים.

הלוואי שיכולתי לפגוש אותך שוב ולספר לך הכל.

לא שמתי לב.
רק זיכרונות ישנים.

אבל יותר מהכל, פתטית. כל כך פתטית. 

תראי אותה. אותה אוהבים, אותה מעריכים. כי היא לא פתטית ומטומטמת כמוך.

אידיוטית.

פשוט... פשוט תפסיקי, בסדר? תפסיקי להתאמץ. לכי לישון עד שתתבגרי.

כי את מטומטמת.

כי אני מטומטמת.

"ושוב הכל ממשיך... לא משנה, אני לא רוצה לדכא אותך. להתראות. תבואי לבקר בשבת."

 

לא באתי.

 

הוא סומך עלי? הוא רצה לדבר איתי? חשב שאני אבין, אעודד?

 

אני רוצה שיהיה לו טוב.

 

תפסיקי עם זה?

את יודעת שאת מטומטמת.

אז למה את ממשיכה?

ממתין לשיגור.

לא משוגר.

נשאר.

לחץ.

קיטור.

דחוס.

אבל מפחדת להרגיש פתטית. אידיוטית. מגוחכת.
אני מפחדת שאחר כך אני לא אסמוך עליה יותר, והאדם הכמעט יחיד בעולם שאני מגישה בנוח איתו יעלם לי.

בעזרת ה.

את מטומטמת
אבל תקווי.

אני מקווה.

בעזרת ה.
ה יעזור.

יעד חדש.