פורום עין גנים-ככה אנחנו פשוט מושלמים! (ל"ת) (ל"ת) (עמוד 5)

פה אפשר לכתוב. 

ואני לא יודעת מה נמצא לי בלב כבר.

 

לו רק נרפה את כל הכוחות

ולא נקפוץ ידיים

אם רק נשחרר את כל האחיזות

נוכל שוב לפרוש כנפיים

 

באלי להכנס לשיר הזה

יש לו ריח של ים ואופק. והוא בצבע כחול עמוק עם חום מעורבב. הטעם שלו מלוח ויפהפה.

 

ובאופן כללי הכל עוד לא פתור
השמים כחולים אבל מה עם השאר
האיש שלך שוב הולך לאיבוד
להקה מתוקה שרה על מועקה זה מה שנשאר

 

זה מה שנשאר רק כמה רגעים
הרבה בדמיון מעט בחיים
זה מה שנשאר אני מדליק את האור
אומר לעצמי מחר זה מחר מחר היא תחזור

זה מה שנשאר

 

וגם לו רגוע מידי

ואני רוצה לנשום קצת

טיפהטיפה

להכניס לראות חזק

ולשמור אותה שם כי

 

שורפות לי העיניים ואני לא יודעת למה

 

היא קראה את הצילומי מסך ששלחתי לה. 

והיא שאלה מה אני מסתירה.

נהדר.

עכשיו היא תחשוב שאני עם חברים. 

יופי. 

יופי.

יופי.

לעזאזלללללללללללללללללללללללללללל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דפוקה סתומה שאני

ולא להגיב. אם ישנו ספק.

"לא להאמין יותר למי שיקרא לה יקרה".

פתאום בא לי לחבק אותה חזק. ולאהוב אותה.
אבל אני לא אעשה את זה. עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה. אי אפשר כבר.

ואני סתם בשוטטות פה עכשיו. במקום לעזוב הכל לעזאזל. אני עדיין פה. וכלום אחד ענק שאיתי כמו צל. בעצם. הצל.

"ואני חוזר לישיבה, זה המקום הנכון בשבילי"
"אני מבינה," אמרה בקושי.
"את לא."
"נכון."
"אני לא יכול אחרת, הגר."
"אני מבינה."
"את לא."
"נכון."
הם שתקו.
"ושם בישיבה, בירושלים, שם תהייה מאושר?" שאלה לבסוף.
"אני לא יודע. אני מניח שלא לגמרי."
"למה?"
הוא שתק.
"ואנחנו... אתה ואני, לא נוכל אף פעם להיות יחד, נכון?"
"אולי," אמר רחמים בגרון חנוק, "אולי בחיים אחרים."

אני אסיים לספור עם ברכה. כל הכבוד לך גולם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(והלוואי שתמיד כשאראה אברכים יוצאים מהכולל יהיו לי דמעות. הלוואי)

חג שמח לי. ושבת שלום

ואת חיכית, כמו האבנים
וכמו הבור, להלך במדבר
זריחות רכות נשקו אותך פנים
שקיעות כבדות נשקו אותך צוואר.

כך ראיתיך יושבת ומצפה
ובעינייך אור ועצב רב
כך לקחתיך איתי אל החופה
את היחפה עם כתר של זהב.
 

ולפעמים תוקף אותי זעם עצור

והכאב העמום בתחתית הבטן עולה למעלה, לפעמים. 

 

לפעמים אני מתגעגעת לרשימה של אנשים. 

לפעמים אני זורקת את הרשימה לאלף עזאזל כי הנפש שלי קטנה מידי

רוב הזמן נגמרו לי הכוחות

רוב הזמן עייפתי

רוב הזמן אני מנסה להיות אני

בשאר אני מנסה לא למות

תסמונת הגולם מפראג קוראים לה

 

לצאת ממבחן בתחושה טובה

ואז להתוודע לתשובות האמיתיות

למעלה מחמש שנים לא הכניסו לבית כנסת. נהדר. 

נשבר לי ללמוד

אופ

הלימודים האלה הורסים אותי. פשוט ככה. גומרים בי כל חלק.

אין לי כוח ללמוד כלום

ומחר בגרות

טעטע. תושיע. בבקשה.

יום אחד כבר לא אצטרך פצלשים למניהם

יום אחד כבר יהיה לי בית

ויום אחד למישהו יהיה אכפת שעזבתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקווה שאף אחד לא קורא כאן. 

כי אין לי כוח. לכן נאלצתי לעזוב שם. 

אין לי כוח שיקראו אותי

ואין לי עצבים לניחומים

פשוט גמככה לא אכפת לכם

אז תתגברו על הסקרנות שלכם

ואל תקראו. כי בקשתי

או שבא לכם להיות מגעילים ולהגיד מי שואל אותך

אז תמשיכו, בטח תגיעו רחוק בחיים.

 

 

 

 

 

(בתקווה שאפאחד לא קרא את הנאום המגעיל הזה. ומי שקרא. לך מפה)

הבחור עם הגיטרה שר את המילים של אביתר. זה כבר לילה ואנחנו יוצרים סביבו חצי גורן, בנות עוצמות עיניים ושרות איתו, מישי מצלמת ושולחת לחברה. 
איש שתוי נכנס פנימה שר בקול מידי, מזייף מידי. אבל שר. מתנודד מוציא פלאפון מהכיס, חשוך אבל הוא על וידאו, שיהיה גם לו פיסה של משהו. הוא שואל אם יש לו סיכוי, מסתכל עלי לרגע כמעט נופל מסוחרר, יש לו סיכוי, אני אומרת מחייכת ואולי גם לי. הוא מסיים את הסיבוב מכבה את הוידאו ומתיישב ליד ההוא עם הגיטרה, מנוחת לוחמים. 
ירושלים שלי ואני בכותל, מישהי עם אזניות וקוקס גדול מתנענעת בקצב אדיר למוזיקה, היא מאושרת עם חיוך שעושה לי קנאה בלב. הגוף שלה שר לאלוקים. לכותל. המון אנשים אבל אני מהופנטת היא עדיין שם גם אחרי שסיימתי שמונה עשרה וגם אחרי שיר שלם ונאום של כמה רבנים מרחוק. בוהה. מישהי סוחפת אותי למעגל אבל זה לא זה, לא שם. אני מנסה להשתחרר, נצמדת אליו, מניחה את המצח ואיתו המחשבות והשחור שבי, הוא סוחב בשבילי הרבה. וזה בסדר. אני הולכת עכשיו. להתראות כותל.

קבר רחל. פתחתי את הסידור איפה שיצא, מרימה לרגע עיניים מבעד לנשים סביבי, הפרוכת. מבכה על בניה.. כי איננו. לא שהייתי צריכה יותר מזה, אפילו לא הספקתי להתפלל, רק בכיתי איתה על בניה. והיא לקחה אותו ממני, לא לגמרי אבל היא מלטפת אותו, את השחור וכל הגוש הרע הזה שמצטבר בי, מאיים עלי בקולות מרתיעים, את כל מה שלא אמרתי בקול ואפילו לא ידעתי לבקש.  וטוב לי לדעת שהיא בוכה גם, וטוב לי לבכות איתה. היא הבטיחה שיהיה בסדר, היא מתפללת עלי. המקום צפוף וחם אבל לא אכפת לי. יד על הכתף, אנחנו צריכות לעזוב. אני אומרת מהר פרק תהלים אחד, חצי קטוע, כדי לא לבזבז את המקום הזה. רגע לפני שסגרתי את הסידור, מבט חטוף, זמירות לליל שבת קודש. 

שירים באוטובוס
ספסל רק לי
הדמעות ממשיכות לזלוג 
לרגע אחד טוב ומשוחרר אני מחייכת, וזה בסדר שהכל עם דמעות. זה בסדר. 
קשה לי. אבל אלו החיים. 
כואב לי, ומי אמר שזה לא צריך להיות ככה.

מישהו פעם אהב אותי ככה
לכתוב על היד בצבעים לתמיד
את ראשי התיבות של שמותינו ביחד 
בתוך לב אדמדם עם פרחים

מישהו פעם רצה אותי ככה 
לא היה לו אכפת מה אומרים אחרים
ואפילו שלא התאמנו ביחד
הוא המשיך לנסות ולכתוב לי שירים

מישהו פעם אהב אותי ככה
קצת בטירוף וזה היה לי נעים
מספיק בשביל לא לקום וללכת 
כשמרוב אהבה נולדו הקשיים
מישהו פעם רצה אותי ככה
לכתוב לי מכתב של 20 עמודים
לתאר שם הכל על כשנהיה יחד
בתיאור מדויק עם פרטים

מישהו פעם אהב אותי ככה
כמו שהיום כבר בקושי רואים
אבל אני הטיפשה לא רציתי לקחת
את החיים שהציע שרצה להגשים

מישהו פעם עזב אותי ככה 
עלה על מטוס למקומות רחוקים
ונשארתי ריקה משותקת מפחד 
שיהיה לי רק טוב ורגוע בפנים
 

הם לא שמו לב

חודש סיוון מאושר 

אבל אסור.

 

באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותנו.

אני מת מפחד מעצמי