פורום גרעין ידידיה (עמוד 15)

אני עייפה מהחיים האלו

ת"ח.

(((אין לי כוח יותר.אין לי.ככ אין.
ולמה.אין לי כוח אליו.וקשה לי מה שקורה.קשה ככ.ואיך אפשר להמשיך לחיות במציאות הזאת.דייי שיעזוב כבר.מה הוא רוצה דיי מה הוא רוצה.אני רוצה לקלל.וזה שהוא אמר שהוא אוהב לא אומר שהוא באמת אוהב.אעלק אוהב.אם הוא היה אוהב באמת,הוא היה שואל מה איתי.ולא..הוא אשכרה שואל מתי נפגשים שוב.אה?סליחה?אני לא מוכרת את הגוף שלי.אני לא.למה זה ככ לא ברור למה.ואיכ דייי איכ איכ.שמישו יהרוג אותי.שמישו יהרוג.
ואוליי היה עלינו לחצות את כל העולם
רק בכדי לזכות לגלות את מה שנסתר
הרחק איי שם.
אני לבד.ככ לבד.
ואני מפחדת שאולי הוא.
לא רוצה להיפגש איתו יותר.לא רוצה.
ואבא שלי.אני רוצה אותו חי.חי באמת.
כמה אפשר להכאיב כמה.)))

אני רוצה לכתוב שם.
קשה לי.
לבד.
ככ לבד.
אין לי אף אחד.אין לי אף אחד.
זר.אני זר.לעצמי.לעצמי.לעצמי.
רוצה לקלל.
לקחת עוד סיגריה?אין לי כוח.באמת שהכוח..הוא לא.אין בי כוח.אין בי כלום.מרוסק לי.באמת ששבור.
מכורה.
יש בעיה להיות משועבד למשהו?יש בזה בעיה?למה תמיד אומרים שזה בעיה להיות מכור למה.ונכון,זה להזיק לגוף.אבל למה אומרים שיש בעיה להזיק לגוף?ונשמרתם?אבל התורה הזאתי..מי אמר שהיא אמת.למה ללכת לפי הזיות?אבל אוליי זה לא הזיות.אני לא מבינה כלום.קשה לי.אני רוצה לפחות אמון בעצמי.אמון במשהו.אין לי אמון באף אחד.ולבד.אני רוצה לדבר עם מישו וקשה לי להוציא דברים שיושבים על הלב.אני מפחדת להיפגע.מפחדת לפגוע.אני רוצה לקלל.מה זה רע?מה זה טוב?מה זה.אני צכה את הרב'ה שיקשיב לי.רק.ורציתי ככ.רציתי ללכת לרב'ה שלוימה היום.רציתי ככ חזק.ואמא לא אפשרה ואמרה שמסוכן ולילה.ולא יכולתי.הרגשתי שאני צכה לבכות.ורק עליו.ושם מצליחה לשחרר עד הסוף.ואין אטימות.והיה לי רגוע אתמול אצל דוד המלך ורציתי עוד חזק אבל אוטובוס אחרון.והייתי צכה לישון שם.ילדת רחוב.ופחדתי שמישו יעיק פתאום.אבל גם לא היה אכפת כבר שמישו יעשה משו.רק פחדתי שידאגו ויזמינו שוב משטרה.ודיי.אני מתגעעת לרב'ה שלוימה.הדלקתי לו נר בסוף וזה האיר אותי.עשה לי חם בלב.אבל אני צכה אותו.דיי קשה לי ככ.ולפחות דאגתי ללב שלי ולא נשארתי הלילה בבית.למרות שכל הזמן האחים ואמא אמרו להישאר אבל דיי הייתי יותר מידיי שם.יותר מידיי הייתי בבית הזה.כמה רע לי שם כמה.כמה זה מקום לא מוגן.זה מפחיד.ואשכרה רציתי להירדם אתמול בחצר אבל היה קר כבר אז נכנסתי שוב לבית.קשה שקשה ככ בבית.ושעד כדי כך זה המצב.השפל.ואני רוצה לחזור לזה.וששוב יהיה אכפת לי מעצמי.רוצה לרצות.
ודיי פף צכה סיגריה.אין לי כוח כבר.באמת שכבר שכחתי הכל.ומבולבל ומבולבל ומבולבל.אני רוצה לרצות אמת.לרצות חזק ועדין.ושיהיה רוגע ושארגיש רוגע ושהוא יהיה רוגע אמיתי.
ותן בי אומץ רק לדעת את כוחי.להאמין בעוצמתי.להאמין בשליחותי.לדעת שיש לפיד.בוער בנשמתי.
רוצה להאמין.רוצה להאמין במשהו באמת.ובלי הזיות.אני מפחדת להיות עם פסיכוזה.מפחדת ככ.ואולי יש לי רק שאנלא מודעת ואני מפחדת מהכל.אני מפחדת לחיות.
רוצה לצעוק לאבא אחד.לאבא ששומע.ולדעת שיש אבא שומע ומקשיב תמיד.ואני לא יודעת כלום.דיייייייייייייייייייייייי.

(((ת"ח?

כאב.

געגוע.

געגוע חזק מידיי.

אני לא רוצה להיפגש יותר בגעגוע הזה אבל לא יכולה להפסיק.

הבפנים שלי דורש את זה.תמיד הבפנים דורש וזה מתגעגע מאד אבל אוליי מחר כן.בטוח כן.ואומרים שאי אפשר שיגיע בלילה לכן הכי מוקדם זה מחר.ואני מרגישה אותו בשטח.ובאמת.עוד טיפה ומגיעים.טוב?מגיע לנו.באמת שמגיע לנו.

ואוליי הכל הזיות?אני לא רוצה להרגיש שזה הזיות.

אם זה לא הזיות אז מותר לי להרגיש גם אחרת.וגם אם כן,מותר לי להרגיש ככה.

וזה יבוא,אתה תראה.)))

 

 

 

 

 

דייי דייי דייי 'למה לבד.

רע לי בבית.אני אוהבת את אמא אבל זה לא סותר שמרגישה רע.זה לא סותר.בסדר?רע לי.אני רוצה כוחות ורוצה לרצות לקום בבוקר.ורוצה לרצות למצוא ולחפש ולגלות אמת.ובהירות.ולחלום.וטוב אמיתי ושאם אלוהים קיים אז שאעבוד אותו.שאעבוד אותו בצורה תקינה.ושאמא לא תבלבל לי בעבודת ה'.שהיא תפסיק לבלבל.שמרוב שהאמת תהיה ברורה לי ועם בסיס חזק ומוגן כי אני מגינה עליו,אז היא לא תחדור לאמונה שלי.לעבודה שלי.ושיהיה הכל בפשטות.שתחזור הפשטות.שתחזור התמימות ותתגבר.ושאם קיים דבר כזה שנקרא גאולה אז שיהיה מגיע לי לראות אותה בעיניים שלי.לראות משיח.לראות עולם מתוקן יותר.טהור יותר.משוחרר.שנצא מהעבדות.שנגיע לחרות.חרות אמיתית אבל.שאם אלוהים קיים והוא רוצה שנעבוד אותו אז שנדע איך לעבוד אותו.שנדע באיזו דרך.שנחפש.שלא נפסיק לחפש.שלא נפסיק.שלא נרים ידיים ככה וניכנע.שלא ניכנע לשחור הזה.גגג.למרות ש,המ,מותר להיכנע גם.זה חלק מהעסק אבל הקיצר.ושנרגיש כוח.שנרגיש כוח לעמוד בכל דבר שקורה לנו.שעובר עלינו.שנחשוב מחשבות טובות תמיד.

וארבע כוסות.אךך בום.סמל ל4 לשונות של גאולה.ונכון,כשאוכלים ושותים אז יש פעולה של הפנמה.עם הגוף והנפש.ועם המחשבות וההרגשות.לכן צריך לנצל את זה.לא לחשוב על תסכול ודברים שגורמים לבנאדם לכאוב ואווץ'.אלא לחשוב דברים שמעלים.ואז הבנאדם מפנים מתיקות.זה חזק.

אז 4 הכוסות נמשלים ל4 לשונות של גאולה.כל כוס וכוס.ככה רבי נחמן אומר.אךך רבינו.

הכוס הראשונה-והוצאתי: תוך כדי השתיה צריך לחשוב על מייצר שאני רוצה לצאת ממנו.או רוצה לרצות לצאת ממנו.

הכוס השניה-והיצלתי: לחשוב תוך כדי איך אני יכולה לצאת.יעני מה יגרום לי להשתחרר מהמייצר הזה.מה הקשיים שיש לי ושמונעים אותי לצאת.

הכוס השלישית-וגאלתי: לחשוב טוב.לחשוב על דברים שיגרמו לי לצאת מהמייצר.ואם אני לא יודעת מה זה טוב,אז לחשוב על הרצון לרצות ולמצוא טוב אמיתי.

הכוס הרביעית-ולקחתי: לחשוב על המציאות אחרי שאצליח לצאת מהמייצר.יענו אחרי שהצלחתי לצאת אז ללמד אחרים ולהשפיע עליהם.כשאני מלמדת אחרים אז הטוב שגיליתי יהיה מבוסס יותר בפנים ועמיד וחזק.ואם לא אשפיע על אחרים בטוב הזה אז הטוב יכול להיות מטושטש מהר מאוד.צריך להשפיע מהטוב שבי לאחרים.שילמדו.וזה גם יחזק וילמד אותי בעצמי.

 

 

(הוא איש קודש.כמה שמח שהוא קיים לי.)

ולמה במקום לשמוע את הכאב שלי הוא נוגע וחושב שזה ירגיע?דפוק.ואני שומרת נגיעה.ואוף למה נכנסתי לזה.למה הגוף שלי יותר מעניין אותו ממה שהלב מרגיש?

אני מוזר לכולם

וזר לעצמי

בלי מקום בעולם

אולי צריך להיגמר

כדי מחר להתחיל

במקום אחר

 

 

(ולקחתי עוד אחד עכשיו.

מרגיע זמנית.

ודיי.

אין משו שיכול להרגיע מבלי להזיק לגוף?

יש.

רק לא מצליחה למצוא.

ויש בעיה להזיק לגוף?

מה זה?

אני מוזר לכולם.

עזבי את כולם.

אני זר לעצמי.לעצמי.

בלי מקום בעולם.

כמה אפשר להיות בודד כמה.)

ת"ח

הגיע.

אני לא יודעת אם צריך לדווח.

אין לי כוחות יותר לסחוב.

והשבוע.זה השבוע.

היומולדת של הרבי.אני רוצה לראות אותו פף

וכוח

אין לי כוח יותר.
זה לא.
קשה לי ככ.
למה אני ככה למה.
אני רוצה כוחות.
ושיהיה בסדר מחר.
שלא יהיה מאיים ככ.
רוצה כוחות ורוצה להרגיש לא לבד.
לבד לי בקטע כואב.
שקט רע.רע ככ.
אני לא מסוגלת.
עייפה.ככ עייפה.
נמאס לי להתמודד.
נמאס לי להילחם.
נמאס להחזיק.

מי אתה?מה אתה?יהודי עם פסל ביד?
פף.
לא זה ולא זה.






והוא דפוק.באיזה קטע הוא התריד אותי ככה היום?באיזה קטע???מאז אני לא אומרת לחברות דיברי חיבה וכו.אני לא יכולה שאני לוקחת חזק דברים.שאני רגישה מידיי.הוא חצוף.הוא חצוף ככ.למה הוא נגע בי בכלל למה.ומה עליתי עליו טרמפ בכזאת פשטות.איך ריחפתי בכלל ואיך לא שמתי לב בהתחלה שהוא עושה את זה נטו בגלל האגו איך.ובכלל הוא עצר לי ואמר שאי אפשר לפתוח את במושבים מאחורה ואז הייתי חייבת לשבת ליידו והיה ככ מגעיל ובאיזה קטע הוא שם את הייד שלו עליי באיזה קטע.באיזה קטע הוא כל רגע אמר לי 'מאמי שלי'.איזה יצור מוזר ומגעיל אבאלה.ולמה הוא כל הזמן חייך למה.וכל הזמן הסתכלתי על הדרך.בדוק הוא ערבי.בדוק.זה היה כג מפחיד.ומייד אחכ היא שלחה לי בהודעה 'מאמי שלי' וזה היה ככ מגעיל ואני לא יכולה.מחר אני באה לבקר באולפנה ובטח מלא יחבקו ואיכ איכ אני לא רוצה שיגעו בי איכ.ולמה זה מגיע לי.למה.ובגללו פספסתי תאוטובוס כי הוא הוריד אותי הפוך מהמקום שהייתי צכה ואז הייתי צכה ליסוע בטרמפים והיה לי ככ מפחיד ואני חייבת להתקלח ולהוריד קצת את המגעיל הזה.למה כל הזמן מתרידים למה.מה אני אשמה מה.וזה לא קשור לזה.ואוליי כן.אני לא ידעת איך הראש של המתרידים עובד.מגעיל לי.מגעיל לי.נמאס לי מהתרדות.אני לוקחת כל דבר 'קטן' יותר מידיי קשה.אני רגישה ככ.אני רגישה ככ.ואני לא מסוגלת לדבר אהבה לאנשים עכשיו.זה מגעיל לי.זה עושה לי טריגר.אבל איך אפשר שלא לדבר אהבה?קשה לי.קשה לי ה'סתירות' האלו.והוא שאל אותי מה אני עושה בחיים ויסתכל עליי עמוק לתוך העיניים וכל שניה נגע ואמרתי לו שיעזוב והוא לא הקשיב והוא.הוא חצוף.הוא חצוף ככ.אני רוצה לקלל.אני רוצה.הדבר היחידי שיצא מזה סבבה זה שמייד אחרי שנסעתי איתו וירדתי מהטרמפ,אמרתי לאבא שאני רוצה טיפול ושאני מוכנה.מוכנה להתחיל.והטיפול נראלי ירגיע לי טיפה את כל ההתרדות.אני חייבת לטפל בעצמי.אבא אמר שהוא יתקשר לעוסי"ת החדשה הזאתי מחר.היידד.הלוואי יועיל.

אני רוצה לצעוק הכל.מישו לדבר איתו.ולהשפריץ.ככה.להשפריץ את הכאב.

קשה לי להכאיב.קשה לי.

אני בוכה.מידיי בוכה היום.

אני רוצה לקלל.אני רוצה לקלל.

באיזה קטע הם ארגנו להם?

אני שונאת הכל.

ובגלל זה אוליי עוד ידעו דברים שלא רציתי לומר.

זה חוסר פרטיות.

אני לא יכולה יותר.

מבינה שיש שאלות.מבינה.אבל דיי.תשמרו את השאלות בפנים.

למה?כי זה פרטי שלי.לא עניינכם.

למה להכאיב בכוח ולמה להתערב ולמה לעשות דברים שקשורים אליי בלי לומר לי אפילו.

אני רוצה לקלל פשוט.

וחלאס סודות.וגם לא.

וחלאס לדבר עליי מאחורי הגב.

והכל מעיק כבר.

לעשן.

למה אני עושה מזה עניין.

וכמעט אמא גלתה שאני מעשנת.דיי.

וקשה להסתיר אבל אני בוחרת בזה כי לא רוצה להכאיב יותר ממה שיש עכשיו.

דיי דיי.

תפסיקו לתת צומי מגעיל.

אני יודעת שאתם לא יודעים איך להגיב ואז זה מה שקורה.אבל זה מעיק.וחלאס.באלי לקלל.למה נהייתי סיפור למה.ולמה שואלים.חוסר רגישות.זה אשכרה להתערב לחיים שלי.באלי לקלל.למה אמרתי למה.הכל ככ רע.אני לא יכולה יותר.דיי להתרחשויות האלו ודיי לשאול שאלות ודיי.אני לא רוצה שידעו כלום.ומתנהגים אליי כאילו אני אומללה.אני לא גורמת לזה.בדיוק הפוך.בגלל שאמרתי,זה לא מאפשר לי להיות בבאסות ושלא יסתכלו עליי כאילו אני הבנאדם הכי אומלל.לכן אני כבר לא משוחררת.אני כל הזמן מראה שמחה כדי שלא יתנו לי צומי בקטע מגעיל.הם לא יודעות כמה בפנים שחור.כמה מרוסק.רק שכבר לא מאפשרת שיראו.כי לא באלי להרגיש ככה.אני בדיוק כמו כולם.חלאססס.תפסיקו להסתכל בחוסר טאקט.וחלאס.פתאום אתם אומרים שאיזה שמח לראות אותי.אתם גרועות בזה הצילו.אתם לא קשורות.באלי לקלל.זה לא מצחיק המבטים האלה.דיי.קצת טאקט.קצת.למה סיפרתי למה.קשה לי ככ.קשה לי שיש אנשים.

יותר מידיי לי.הכל ביחד.

חלאס לחשוב.דיי דיי דיי.אנלא מסוגלת יותר להיות קיימת.

יש בזה משו מרגיע שאני לא מוציאה כאב על אנשים.

ככה אני מרגישה שאני מכאיבה פחות.וגם זה נותן לי אפשרות לעבור יותר תהליכים בלי סטיגמות כאלו(אפילו 'קטנות')וזה נותן לי להגיע לתובנות מתוך מקום אחר יותר.כי יש שקט.ויש יותר אמת.ובמקום שיש אמת שם הלב שקט.זה ככ נכון.וואי.הלב יותר שקט ככה.יותר רגוע.וככה יש פחות 'הקצנות'(?).וככה אני מבינה יותר מה קורה לי בפנים.ואין לי רצון להגדיל את הכאב.אין לי רצון לומר כל הזמן שכואב.כשבודקים כל הזמן מה איתי,זה לא נותן לדברים להשתנות.כי זה סוגר.זה מאיים ככ.לכן אני אומרת שאני מרגישה אחלה ואז מניחים לי.היידד.ובאמת אם אני אומרת שאני אחלה אז באמת לאט לאט אני מרגישה יותר אחלה.הדיבורים שאני אומרת משפיעים עליי.בין אם זה קללות ובין אם זה דיבורים מתוקים כאלו שאני לא מאמינה בהם ישר.

ארררר.סטופ.כיבוי.אישור.

מצד שני אני מרגישה שנאבד לי האמון באנשים.לגמריי.לכן אני לא מוציאה.זה שורף לדעת את זה.שאין אמון בשום בנאדם כבר.כי אין מספיק אמון בעצמי ואין אמון במשהו שאני יכולה ללכת אחריו,מתוך חיבור בריא.

אני לא יודעת כלום.

הכל רע.הכל בסוף רע.אין טוב בעולם הזה.אין טוב.זה כואב שהכל בסוף רע.וגם זה אוליי לא בטוח ורק אנלא מודעת.זה הכל.ארר.

מה התכלית?אני לא מצליחה להבין.מטושטש הכל.מוסתר כזה.

בשביל מה נולדתי?אני רוצה טוב אבל אנלא יודעת מה זה טוב אז אנלא יודעת מה לעשות כאן.ובאמת אני לא רואה כאן טוב אמיתי.וגם כשהטוב כאילו אמיתי אז זה מרגיש רע נסתר.כי בסוף הכל מתגלגל לרע.אני רוצה להיות משמעותית.לחיות כאן בשביל משהו.אבל הכל רע.אין בשביל מה לחיות.למה לחיות בשביל רע?זה מאבד לי את הטעם לחיים.

כולם כאלה חסרי טאקט.זה מפחיד ככ.כי הם רוצים טוב אבל בגלל שאין טוב בעולם הזה אז הם עושים רע.והכל בטעות.כי הם לא מתכוונים.אני מרחמת על אנשים שחושבים שעושים טוב אבל הם רק פוגעים יותר.כי הם באמת לא מתכוונים ומה שקורה זה שהם פועלים בפשטות וכנות כזאתי שיוצאת משליטה.

אני צכה כוחות לעבור דרך.

אני רוצה לחתוך.עמוק עמוק.

קשה לי כבר אבל אני בוחרת בזה.

אני בוחרת לא לחתוך כי יודעת שזה גרוע לתווח ארוך.וכן,אכפת לי כבר מעצמי.

אבל עדיין זה לא סותר שאני רוצה לחתוך חזק וקשה לי להתאפק.וזה בחירה שלי.לבד.זה בחירה שלי.

אנלא מבינה.הרצון לחתוך מגיע בזמן האחרון רק כשאני מרגישה רע ולא מצליחה להבין למה ההרגשה השורפת הזאת.ששורף בפנים בלי להבין מאיפה ולמה.וזה קשה ככ.קשה לתפקד ככה.ואז במקום לחתוך,אני בוחרת להקיא.זה יותר בסדר מלחתוך?לא אכלתי כלום היום חוץ מקפה בצהריים.אבא שאל אם אכלתי ובאוטומט אמרתי שכן.אבל לא אכלתי כלום.אני רעבה אבל לא רוצה לאכול.אמא מעיקה.היא כל הזמן אומרת לי לקחת כדור.וזה הכי קשה שהיא משווה אותי אליה.והיא אמרה היום מלא דברי תורה מוקרצים כאלו והיה מעיק והיא אמרה שהיא שולחת רק לי את השירים שלה כי רק אני מקשיבה באמת.מעיק לי בבית.קשה לסדר לפסח יותר מתמיד.כי פתאום קשה לי יותר בבית לעומת השנים הקודמות.כי אני במצב נפשי אחר ובגיל אחר.הכל מעיק.הכל מעיק.היא חושבת שבזה שכותבת לי מכתב זה עושה לי שמח בפנים.וזה בדיוק הפוך.וזה לא תקין שגם כשאני בבית אז היא כותבת את המכתבים.זה לא נעים כי היא מצפה שאגיד תודה ואני אומרת תודה אבל בפנים מרוסקת.זה קשה.זה קשה ככ השקר.מצד שני אנלא רוצה לפגוע בה.ואין לי אף אחד כי קשה להוציא את הדברים שעוברים עליי.אני לבד.ככ לבד.רוצה לקלל.למה רוצה לקלל?קשה לי הרצון הזה.יותר באלי מרוצה.באמת שקשה לי שהיא רואה אותי בתור 'הילדה היחידה שמקשיבה לה' כשבפנים אני בכלל לא שם,רק נותנת את ההרגשה הזאת כי גם היא מרגישה לבד ושכולם שמים עליה פס.זה להראות שקר.קשה לי איתה.קשה להקשיב לדברי תורה ולשירים ולציורים שלה וסתם לדבר איתה.קשה לי.והיא חושבת שאני נהנת מלדבר איתה.כי הנה,היא ממשיכה.אבל מעיק.ככ מעיק.אני לא רוצה להגיד לה את האמת.אני לא רוצה שתיפגע אז ממשיכה כאילו הכל סבבה.אבל דיי.קשה לי.אני רוצה לחתוך.לא לא.לא חותכים.זה לא.לא אופציה.אמרתי שזה לא אופציה.זה עושה לי לחץ שאמא לוחצת עליי על הכדורים.נכון..היא לא רוצה להרגיש לבד אז מחפשת שוטפה לעסק.באלי להתאבד.אבל לא.דיי דיי יהיו חיים.עוד יהיו.נכון?חיבוק.

למה למה למה

חוסר רגישות.חוסר רגישות.

לדקור בלב.היא דקרה לי בלב.

אשכרה גם כשאני שותקת,אנשים פוגעים.פוגעים חזק.

דיי דיי דיייייי

מתישהו יפסקו הדמעות בגיהנום הארור הזה?מתישהו?מותר לומר שכבר קשה לי לנסות לקוות?

למה אני כל הלילה הזה בוכה למה

וזה לא רק הלילה הזה.זה כמעט כל לילה.

אני לא יכולה כבר לחיות כאב.

זה לא לחיות.זה למות.

וכמה אני ארגיש את זה?כמה אפשר באמת כמה.

מותר לומר שנמאס כבר לנסות לקבל כאב?מותר לומר שנמאס כבר לנסות לקבל את המציאות?לנסות לקבל אותי עם כל החלקים ולא לשפוט ולא להיבהל?מותר לומר שנמאס עם העבודה בחיים האלו?מותר לומר שנמאס לי שאני רוצה ושיש לי לב שלא מפסיק לנסות להתקדם מהמקום שנמצא?זה גם רע נסתר אבל גם הרבה רע גלוי.בהרגשה.וזה קשה לי.עייף לי הכל.מותר לומר שנמאס לנסות להיות מדוייקת?דיי דיי דיי נמאס לי הכל.

שחור שחור שחור.

לבד.

לגמריי לבד.

אין לי אף אחד.אין לי אף אחד.

אני לא יכולה יותר.

ולמה זה עשה לי לבכות ככ רציני?אני מבינה,פשוט קישרתי את הכאב שלהם לכאב שלי ולכן התפוצצתי.

אוליי נשתה עכשיו?אני צכה להירגע.

ראיתי שנשאר בבית אלכוהול מפורים.היידד.נראלי נלך על זה.וכולם ישנים.זה..היידד.

ולמה בריחה זה חלק מהתמודדות למה.לא בריחה כזאת.בריחה אחרת.ולמה אני לא פשוטה ולמה כל הזמן אני מסתבכת.

לפחות יש לי קצת עקרונות שתבועים בתוכי וזה מה שמחזיק טיפונת.עם כל השברים.

רסיסי לילה.

נשמה של תוהו.אם יש דבר כזה נשמה.

אני רוצה לקלל חזק.

ו,אני בוכה עכשיו.

היא בכתה.בגללי אתמול.המון.בכתה המון.וסתם..

אנלא מסוגלת להיות השראה לאנשים ולשבור להם את האמון כשהאמת שלי משתנת בפנים ומתבלבלת ומחפסת.

אני מבולבלת.

קשה לי שרק מזה שהיא ראתה אותי זה גרם לה לבכות כי היא הייתה רגילה למישי אחרת ופתאום היא ראתה אותי ככה.כי מאז כל הסגרים חזרתי פעם שניה אתמול.לא דיברתי.לא אמרתי כלום.אשכרה כואב לאנשים מעצם קיומי.אני רוצה להיעלם מהעולם.אני רוצה שלא יראו אותי.שלא אכאיב.שלא אכאיב.

הבאתי לה כוס מים.

דפוקה.

ככ שורף לי שהבלבולים שלי דופקים לאנשים את החיים.דופקים להם.

היא אמרה שתמיד כשראתה אותי זה גרם לה לרצות להיות טובה יותר.להאריך את החצאית.לעשות דברים טובים.היא ככ בכתה.ככ בכתה.לא ידעתי מה לעשות.ואמרתי לה שתמיד דברים משתנים..כאילו מנחם עכשיו.דפוקה.היא נבהלה מזה שהפכתי את הגלגל.שממקום שהייתי ככה,אני עכשיו ככה.בצורה קיצונית ככ.היא שאלה שאלות חיצוניות כאלה.וזה הכאיב.היא שאלה אם אני בזולות ואם מעשנת ואם מסתובבת תכלס רק עם מכנסיים תכלס.ואם עושה מצוות ואם שומרת שבת ושומרת כשרות ובשר וחלב ואם שותה וכזה.ועניתי שלילי על הכל.חוץ מהסמים..שעוד לא לקחתי.מה אעשה?אשקר?גרועה בזה פחד.אבל למה שאלה למה.אני.לא.רוצה.לדבר.על.עצמי.והלוואי שאנשים יבינו שכל הדברים החיצוניים שקורים זה נטו כי בפנים קורה דברים.שהכל הרבה מעבר.הלוואי שלא יראו את הבחוץ.הלוואי שיסתכלו על הבפנים.שידברו עם הלב.אם כבר מדברים.

כל הפצצות האלו לא קרו עכשיו סתם.זה יצא רק עכשיו.אבל בפנים זה היה הרבה זמן ורק אני יודעת כמה היה בפנים.היא לא יודעת.כי לא רוצה להכאיב.היא ככ בכתה.דיי דיי היא ככ בכתה.ושאלו אותה מלא מה קרה וזה לא נעים והיא אמרה שה' מנסה אנשים נסיונות ככ לא פשוטים.אמרתי לה בשקט שאני אעמוד בזה.ויעבור.ושמתישהו יהיה סדר.הסתכלתי עליה בעיניים.הסתכלתי חזק.וחיבקתי.חיבקתי אותה המון.היא ככ..אני אוהבת.אני לא רוצה לפגוע באנשים.אני לא.מה אעשה שזה הדברים שאני עוברת?באמת כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח.אבל זה מה שמדוייק לי עכשיו.לכן זה לא צריך להפריע לי.צריך שבפנים יהיה בסדר ואז בחוץ יהיה בסדר.זאת האמת שנמצאת בפנים.ואין מה לעשות.כן,מתישהו יהיה סדר.הלוואי שהיא טיפה נרגעה.לא רוצה לפגוע באף אחד.לא רוצה לפגוע.היא אמרה לי שאי אפשר שאני לבד בהכל.אמרתי לה שיש לי אותי.ואני מחזיקה את עצמי ומתמודדת.ושבאמת יש לי כוחות לעבור את זה.האמנתי בזה חזק.גם עכשיו אני מאמינה בי.בכוחות שיש בי.לא סתם אני עוברת את הדברים.יש לכל דבר משמעות בחיים האלה.אני בטוחה כל כך.היא שאלה אותי למה אני לא מדברת איתה ולמה אני לא מאפשרת לה להיות שם בשבילי.אבל קשה לי לשתף בזמן האחרון בדברים שעוברים עליי.זה לא אישי אליה.אבל אנלא רוצה לומר לה שאנלא משתפת אנשים.כי אנלא רוצה שתדע שאני לא ככ משטפת.אנלא רוצה שתרגיש שאני לבד.אני באמת לא לבד.באמת.יש לי אותי.יש לי את הכתיבה.את הגיטרה,כשיש פניות וכוחות לנגן.יש לי דרכים להתמודד.אני יצירתית.ובאמת ש,היידד.הכל בסדר.אני רוצה שהיא תירגע.אני לא רוצה להכאיב לאף אחד מעצם קיומי.אני לא רוצה.

קשה לי לבכות.שיפסקו הדמעות כבר.שיפסקו.וכל הדברים שקורים-צריכים לקרות.שוב,לכל דבר יש משמעות בחיים האלה.ומה שקורה עכשיו זה שאני משחררת את האחיזות.מאפשרת.משחררת.משחררת.משחררת.ממקום שהייתי אוחזת כל הזמן ונתפסת,עכשיו אני משחררת.עכשיו אני נושמת אוויר.והנה,אני לא פוגעת.לא חותכת.זה למה?שוב,כי אני משחררת.מאפשרת לעצמי ורק לעצמי לבחור.לבחור במה שעושה לי רוגע.אנלא יודעת מה רוגע אמיתי.כי עדיין מחפסת גם בדברים שנקראים 'קדושה' וגם בדברים שנקראים 'שטויות'.אבל זה שאני בוחרת בעצמי ולא נותנת לאחרים להשתלט עליי,זה נותן לי אוויר לבפנים.והכל תלוי ברצון שלי.כי כמה זה יהיה מוזר זה שאני בלי שום כדורים ובלי טיפול ואני לא פוגעת וחותכת.ולפני כן,כשחנקו אותי והשתלטו,המצב רק נהיה חמור יותר וכואב יותר מרגע לרגע.לא הייתה שעה שלא חתכתי לפחות 3 פעמים.מה הסיכויים שהפסקתי לגמריי מה הסיכויים.כי זה נטו תלוי בי.רק בי.רק ברצון שלי.ברגע שמשחררים,משתנים דברים.זה..היידד.זהו פשוט.אם אתה קיים אז תודה על החיים.