מבולבלת.מותשת.מותשת מהחיים האלו שאני עושה לעצמי.רוצה לעצום עיניים ושלא יפתחו אף פעם.
לפעמים אני חושבת שאם לא אזוז בכלל בכלל,אם אקפא במקום,דברים ישתנו.אני חושבת שאם אקפיא את עצמי אוכל להקפיא את הכאב.לפעמים אני לא זזה במשך שעות.אפילו לא קצת.אם הזמן יעמוד מלכת שום דבר רע לא יקרה.
(אוהבת אותה.)
לא מצליחה לחלום.
חסומה מבפנים כל כך.
אני רוצה לב.
הלכתי לאיבוד.זה מפחיד אותי.
והיה לי התקף חרדה מקודם.רעדתי כל כך.דייי אין לי כוחות לעצמי יותר.
זאת הייתה שבת רעה.באמת.אוף.כמה חסימות כמה.אני מכונסת מידיי בתוך עצמי.אני מנותקת מהמציאות.
ודברים שפעם היו עושים לי טוב וכיף-אנלא מרגישה אותם כבר.אדישות כזאתי..היא אמרה שהיא מרגישה את זה עליי.שאני אדישה מאד ומכונסת.ואמרה שאתפלל על זה שלא תהיה בי אדישות.שאתעורר.איך אפשר?
(ולמה שכחתי בסלון את מה שכתבתי למה.ינעל העולם.אני מתביישת ששכחתי.מפחיד לי אבאלה מפחיד.למה הקראתי לאמא למה.אמא אמרה לי שהיא רוצה שאחזור להקשיב לשירים שלה.שאשב איתה ואחמיא לה על השירים שהיא כותבת.אמרתי לה שבטח.ושצריך למצוא לנו זמן.ואז היא אמרה שאפשר עכשיו..שנשב עכשיו.וניסיתי להרחק,והצלחתי.אבל היא תזכור לי את זה.ולא באלי.היא תזכיר לי לשבת איתה.לא רוצה לראות אותה לעזעזל לא רוצה.לא רוצה להיות בבית.היא אמרה לי להרחק משם ולא לחזור בנתיים כי רע לי שם.היא אמרה שיש לי את הפנימיה.כאילו שבפנימיה יותר טוב...מה אני עושה באולפנה מה מה מה.רע לי פה.היא שאלה מה גרם לי לחזור לאולפנה.אמרתי לה ש,נטו הלימודים.שאין לי כוחות להשלים עוד ועוד לימודים.ואז היא אמרה שזה עצוב שזאת הסיבה היחידה ושצריך שנשב לחשוב על עוד סיבות ללהיות כאן.אמרתי לה שנעשה ישיבת צוות איתה חח..לצחוק או לבכות?אנלא יודעת.ואז אמרתי לה שהמציאות חרא אז זה טוב האדישות הזאת.זה טוב לא להרגיש כאב.עדיף שלא להרגיש כאב..ואז היא אמרה שהמציאות אבל לא כזאת.כאילו היא מבינה..דפוקה.היא לא דפוקה.היא רוצה לעשות טוב ואני סתם מתעצבנת.לאידעת.היא אמרה שאני עוטפת את עצמי באין סוף שקרים.תגידי מה שתגידי.היא מפחידה אותי עם הדיבורים שלה.במקום לחזק היא מלחישה אותי.והכל בטעות,אני יודעת.היא רוצה לעזור באמת.לא חושבת שעובד לה.אבל אני אוהבת אותה.ונותנת בה אמון כל פעם מחדש.למה אני מדברת למה.הכל כל כך פוגע בי.היא אמרה שהכל בסדר ושזה טוב להיות פגיע.אוף דייי אני מבולבלת כל כך.למה שאפגע כל הזמן למה.ולמה אני אומרת דברים שעוברים עליי אם אף אחד לא מבין אותי אף פעם?כולם ככ פוגעים.כולם.)
הקראתי לאמא כי לפעמים אני רוצה להרגיש שאין לי אמא.ולהכחיש את המציאות.ואז כשאני מנסה לתת לעצמי הרגשה שיש לי אמא אז היא פוגעת בי.כי אני מאפשרת להיפתח.ולא,אין לי את מה שאני צריכה.לעולם לא.זאת מחלה שאי אפשר לצאת ממנה.למה אני מכחישה ואז נפגעת?כמה שזה מטומטם כמה.כמה שאני מטומטמת ומסתבכת בתוך עצמי כמה.
היא אמרה לי שאני נראת ששתיתי,מרוב שאני נראת לא טוב.מרוב שאני נראת מותשת.ולא,לא שתיתי כלום באותו יום.זה כואב.כי היא אמרה שתמיד היא הייתה רואה אותי שמחה שמה ופתאום באותו יום-כאילו מישו מת לי.אני מתה לעצמי.זה מה שקורה.
רוצה כוחות.רוצה שאם עדיין יש קצת אוליי חלק מהלב שלא נשרף-שאצליח להרגיש אותו.שאצליח להיות בו.ולא מתוך שכל.אני רוצה לשחרר.רוצה לא להרגיש.ולא אכפת שזה סותר ינעל.אני רוצה שלא יהיו אנשים בעולם.שלא יהיו חברות.אבל אני רוצה אנשים כי אני אוהבת אנשים.ואני רוצה שלא יהיה לי שני עולמות.שאהיה אחד.אני רוצה אמת.שתהיה לי אמת אחת.לפעמים,לפעמים כבר אין כוחות.לפחות ככה מרגישה..לפעמים אני רוצה לשכוח מהכל.אני רוצה להסתובב עם ערק ברחוב ולרקוד.רוצה לברוח.רוצה לרקוד מתוך בריחה.ככה אני רוצה.כי כבר לרקוד מתוך אמת-לא ידעת אם יש כזה דבר לשמוח באמת..אני רוצה לא לשפוט ולבקר אף אחד.אני רוצה שיהיה טוב.שלכולם יהיה טוב.שירגישו בו.אני רוצה להיות בנחת.שיהיה בי רוגע.אני רוצה להקשיב לבפנים שלי.גם אם בבפנים אין לב..אני רוצה להקשיב לבפנים.אני רוצה איזון ויציבות.ואני רוצה שלא יהיה איזון ושלא תהיה יציבות.כי אני רוצה להרגיש חזק.להרגיש חזק את הבפנים.לקרוע תשמיים.אני רוצה שהיא תמות.וגם אני רוצה שאמא לא תהיה ככה.רוצה שלא יהיה מצב כזה בכלל שאצטרך לקבל את אמא רק כי אין ברירה ורק כי זאת המציאות אז צריך להשלים איתה..
אני רוצה לשחרר לפעמים את כל הרצונות ה'טובים' האלה שבסוף עושים לעצמי רע.כי בסוף אוליי הכל באמת רע ואין טוב.ככה מרגישה.אני רוצה להפסיק לדבר עם אנשים.אבל אני רוצה לדבר עם חברים שאני אוהבת.אני רוצה שלא אאבד אנשים שאני אוהבת.אני אוהבת לילה.אני רוצה להיות ערה כל הזמן בלילה.אוף ואני רוצה גם אבל לישון מוקדם כדי להיות ערה וללמוד ולעבור בגרויות ולהצליח.ונראלי יש לי יותר מידיי סתירות עם עצמי כי השכל והלב לא משחררים אחד מהשני.וזה קשה שיש את שני הצדדים באותו מטבע..אני רוצה להיות טהורה.רוצה שתהיה בי חיות.רוצה להאמין ולהישען במשהו.ונמאס.נמאס לדרוש את זה כל הזמן ולא להגיע לכלום בסוף.נמאס.אני רוצה להגיע למשו.לפחות לבסיס כלשהו.
אני רוצה ילדה.רוצה ילדה ולחבק אותה.להגיד לה שאני אוהבת אותה.ושלא אעזוב אותה אף פעם.אבל לצד זה אשחרר אותה ואתן לה לפרוס כנפיים לכל דבר שתרצה.אני רוצה ילדה ולדבר איתה על כל מה שעובר עליה ולהיות שם בשבילה ולתת לה הרגשה שהיא בחיים לא לבד.כי יש לה אותי.אני רוצה ככה.אני רוצה שהיא תאהב אותי.ושאני אוהב אותה בלי תנאים.לא משנה מה היא תעשה.שאדע לחנך אותה בטוב.שאמין בה שהיא יכולה כל דבר שרק תרצה.שתמיד אתן לה את ההרגשה שהיא בסדר.שהיא תהיה מחונכת.שהיא תרגיש טובה.שתהיה פשטות.אני רוצה לגור איתה במדבר.ולשמוע רק את עצמינו ואת השקט.להקשיב לשקט.להיות בו.שהשקט לא ילחיץ אותנו.שנשחק שם ביחד בחול.ונבנה הר גדול ונשן שם שבוע לפחות.וננגן בגיטרה ביחד ונשיר בקולי קולות.בצרחות אימה.נצעק את כל הכאבים.נוציא אותם החוצה דרך השירים.ויהיו מלא ניגונים שאנחנו אוהבות.ותוך כדי שאני מנגנת אז היא תכתוב לה במחברת.ואז היא תקריא לי או שלא תקריא לי,היא תחליט..ויהיה רגוע.רגוע כל כך.וניקח איתנו ערק ונברח ונרוץ מהר מהר.ולא נחשוב על כלום.הכל יהיה מלא מחשבות ומצד שני לא נחשוב על שום דבר.ואז אברח גם ממנה ואשאיר אותה לבד אבל שהיא לא תרגיש שזה כי אני לא אוהבת אותה חלילה אלא כי אני צכה גם להתנתק לפעמים אפילו ממנה.להקשיב רק לעצמי בלעדיה.שאברח רחוק רחוק ואהיה מחוקה של החיים ואבכה.בכי טוב.שמשחרר את כל הגושים של הכאבים הכי הכי גדולים.שאהיה נקיה מכל כאב.שאצליח לחיות.שאתן לעצמי את הטוב שאולי מגיע לי קצת.אני לאידעת.אני רוצה להיות טובה.אני רוצה לא לראות את אמא בחתונה מחר.אני רוצה לא לראות את אבא.רוצה לרקוד בחתונה ולשחרר.לרקוד עד שהכל יצא ממני.רוצה לרקוד עם הודיה.ושהיא תצחק איתי ותעשה לי טוב.שתעשה לי שמח ומצחיק כל הזמן.לא מתוך בריחה.מתוך זה שבאמת יהיה שמח לי.אבל אין לי סיכוי נראלי.זה יהיה מתוך בריחה והדחקה וניתוק מהמציאות של עצמי.איכ אני סתומה ככ.זהו.
חלומות שווא ידברו?נמ.אוף שורף לי.שוב הדמעות זולגות.אין לי כוח לעצמי.
ואני רוצה.אני רוצה ככ ללכת לשדות ולצעוק את מה שהבפנים מדבר.רק הבפנים.בלי השכל עכשיו.ככה אני רוצה.אני רוצה לצעוק חזק.לקרוע הכל.רוצה לבכות פעם אחת ושהכל ישתחרר.בבת אחת.כי תמיד כזה אתה בוכה פה ואתה בוכה שם וזה אף פעם לא נגמר.אז אני רוצה שהכל יהיה בפעם אחת.לא פעם אחר פעם.לא.אני רוצה לבכות ולבכות ולבכות וזהו.בלי שזה יחזור על עצמו שוב.ממ וזה רק בדיאבד.כי לכתחילה אני רוצה לא לבכות.לא לבכות אף פעם.שלא אצטרך את זה.אני רוצה לא לוותר לעצמי לעולם.רוצה גאולה פרטית.למרות שלא בטוח בכלל שיש דבר כזה בכלל.אבל בכל זאת ככה אני רוצה.רוצה לאהוב.בפשטות של המילה.לאהוב בפשטות בלי תנאי.רוצה לחבק חזק את כל מי שצריך חיבוק.רוצה לעזור.להיות איש טוב.להיות איש פלא.לדאוג לעצמי גם.רוצה לדבר אמת.בלי ציניות.רוצה יושר.רוצה להתחמל ולחמול.רוצה להרגיש שאוהבים אותי.ושאני אוהבת,גם,בלי תנאים.ככה.איך שאני.רוצה להיות מלאך.רוצה להיות בנאדם,שמותר לו לטעות.רוצה להרגיש שזה בסדר לטעות.זה יותר נוח,גם אם זה אוליי לא אמת.ושוב,אני רוצה להיות מלאך.אבל לאידעת.אני מבולבלת.כי יש בזה גם דברים שלא נחמדים מי כמוני יודעת..רוצה שלא אתייאש מעצמי אף פעם.שתמיד יהיה לי מה שידחוף אותי ללמעלה.להתקדם.כןכן אני באמת רוצה להגיע רחוק.רוצה לפרוס כנפיים ולעוף כמו ציפור חופשייה.ציפור שאין עליה עול.ציפור שלא צכה לדאוג לאף אחד אבל.ציפור שאין לה קן שצכה להאכיל עכשיו את הילדים שלה.ציפור שלא צריכה לעוף ולחזור ולעוף ולחזור.ציפור שרק עפה ועפה ועפה בלי מחסומים.ציפור שלא ישבר לה הכנף.שלא תיפול.אבל שתנוח אם היא צריכה ורוצה.שתצליח לעוף גבוה.ציפור שמרגישה כוח לעוף.ציפור שיודעת אבל גם להרפות.לשחרר כשקשה לה מידיי.לנוח.ציפור שיודעת מה טוב לה באמת ודואגת לעצמה.אני רוצה להיות.פשוט להיות.ככה רוצה.אבל אוף.אני דואגת מידיי לכולם.אני רוצה לשחרר את האחיזות.לעזור כשצריך אבל כשאין כוחות נפש-לדעת שזהו.שאני מפסיקה.ושיש אותי גם.אני רוצה לא להצטרך כסף.רוצה אמת.רוצה לעצום עיניים ובבת אחת להגיע לים.ולדלג על החול.ולהגיד לעצמי שאני חידוש שלא היה מעולם.ושיש לי המון מה לתת פה.גם לאחרים וגם טוב לעצמי.אני רוצה לנשום.לנשום עמוק,ואחכ לנשוף הכל.לנשוף את כל הכאב שממלא אותי מחלל הראש ועד קצות הרגליים.אני רוצה שיהיה לי כיף,כמו שהיא אמרה לי היום אלף פעם.שזה מה שהיא רוצה בשבילי.למה היא חושבת עליי בכלל?טוב,אני כן מבינה.סתם אני מטומטמת.אז כן,רוצה שיהיה לי כיף בפשטות.טוב בפשטות.הלוואי שיש כזה דבר טוב,ושלא עבדו עליי כל החיים.אני מבולבלת.אני רוצה אמת.אני רוצה אמת.אני רוצה שוקולד.רוצה לטרוף תעולם הזה.רוצה שישרף העולם הזה.רוצה שיחזור אליי הלב.שישימו מים חמים ושקטים על הלב השרוף ושהוא יחזור לחיים ושהוא יהיה ברוגע.וביציבות.רוצה להרגיש.רוצה פלאפון נורמלי.אני לא יודעת מה אני רוצה.אני רוצה לדעת מה הבפנים שלי רוצה.לא מה השכל רוצה.מה הבפנים.הבפנים.רוצה מדורה קטנה וסיגריה ביד,אבל בלי להסריח אחכ.בלי מקלחת אחכ.כי דיי אין לי כוח וואי.רוצה לנגן שירים שעושים לי רגוע וטוב.רוצה להתחבר.להתחבר לעצמי.רוצה אוויר.
מתי אלמד לבחור נכון..להאמין...לראות שטוב...
אני רוצה אמת.אני רוצה אמת חזקה וברורה.למעלה מדעת.למעלה מידיעה.אמת בלי הסבר.אמת שקיימת בלי להתאמץ בשבילה.בשביל אמת צריך להתאמץ?או שצריך להאמין בפשטות?אולי המאמץ זה בעצם הקול הלא טוב?ואולי הלהאמין בפשטות זה גם לא טוב?אני ככ מבולבלת.אני רוצה לא להיות מבולבלת.אני רוצה לבטוח.היא אמרה שאמת זה למעלה מטעם ודעת.משו שאי אפשר להסביר אותו.היא אמרה שברגע שמוכיחים אמת-סימן שזו לא אמת.כי להוכיח=ידיעה.ואמת היא לא ידיעה.אמת זו אמונה.אני רוצה לרצות להאמין בפשטות.אבל לא ידעת אם זה נכון..זה פשוט הכי קל לי.היא אמרה שזו מלחמה להאמין.שזה לא ככ פשוט.שזה להילחם כל יום מחדש.כל בוקר מחדש.כל רגע מחדש.בנאדם שלא מאמין זה קשה במובן אחד וקל במובן אחר.ובנאדם שמאמין-אותו דבר.קשה במובן אחד וקל במובן אחר.כל דבר והמחירים שלו..אבל זה לא העניין.אני לא מתעסקת במחירים עכשיו.אני מתעסקת בלברר.בלחפש מה אמת.לא בלחפש מה הכי קל..זאת לא הנקודה.וגם אם האמת כואבת,אני אעשה אותה.אני הכי מוכנה לעשות אותה.מוכנה ורוצה.כל עוד זה אמת.אי אפשר *לדעת* מה האמת.זה לא נכון.צריך *להאמין* באמת.ושוב,היא אמרה שלברר ולחפש זה שכל.וכשאשחרר את השכל,אז זה יהיה למעלה מהשכל.תהיה לי אמונה.אמונה פשוטה.בלי סיבוכים בדרך.אמונה זה לא שכל.אוליי אם מאפשרים להרגיש אז מגיעים לאמונה.כמו בחלומות..שאני מנסה לדבר דרך הלב,דרך הרגש בחלומות.אמונה זה לא היגיון.כמו חלומות.שהם חסרי היגיון.שיש בהם את הרגש.את האמונה.את הטוב שאני רוצה.גם אם זה חסר היגיון במציאות.גם אם קשה להסביר.וכן,קשה להסביר חלומות.קשה להסביר אמונה.אי אפשר להסביר דברים כאלה.כי זה למעלה מטעם ודעת ממש.חלומות זה אמונה.חלומות זה רצון.חלומות זה חסר היגיון ואמונה זה חסר היגיון.למעלה מהיגיון.אמונה זה אמונה.אמונה זה חיות.מי שאין לו אמונה הוא לא חי.מי שאין לו רצון הוא לא חי.חלומות,רצונות,אמונה,זה חיות.ותמיד יש רצון.תמיד הרצון נמצא.השאלה היא לאן מכוונים את הרצון.ואם מכוונים אותו למקומות הנכונים.אבל בכל מצב יש חיות כי יש רצון.כי יש אמונה.כי יש חלומות.לא תמיד מרגישים אותם אבל הם נמצאים עמוק עמוק בתוך.נמצאים עמוק ומכוסים במלא כאבים לכן לפאמים הם ככ מוסתרים.וכשנותנים מקום לכאבים,אז-אז אפשר להצליח לרצות ולחלום ולהאמין בטוב האמיתי.כי כשנותנים מקום לכאבים-הקליפות בפנים משתחררות לאט לאט.אני מדברת מהשכל ואני יודעת את זה.אוף.אני רוצה אמונה פשוטה.רוצה להרגיש.רוצה להרגיש את הכוחות.מקווה שיש כוחות כאלו באמת.הלוואי שלא עבדו עליי.הלוואי שלא.אני רוצה לשמח ולשמוח.לשמוח בלי הדחקה.בלי הדחקה.שתהיה בי אש.אש חזקה ומאירה ומפיצה אור בעולם.אש בונה.לא שורפת.אש שדולקת ובוערת.אש מחממת.אני רוצה לשחרר.לא להיות ככ להיות בלחץ.אני רוצה אמת.רוצה להאמין במה שנכון.במה שאמיתי.יש אמת אחת,את זה אני יודעת.או יותר נכון,בזה אני מאמינה.שיש אמת אחת.כי רק מישו אחד ברא את העולם.ומי שברא את העולם אז גם האמת נמצאת אצלו.כי הוא ברא גם את האמת.יש אמת אחת.אין דבר כזה 'אמת שלה' ו'אמת שלו'.אין דבר כזה 'כל אחד והאמת שלו..'. יש אמת אחת שלפיה הולכים.זהו.אני רוצה למצוא את האמת הזאת.אין לי כוחות כבר לחפש ולחפש.כי חיפוש זה בהיגיון.זה לחפש איפה ההיגיון באמונה.וזה לא מדוייק.השאלה היא איך מאמינים בפשטות בלי לחפש את ההיגיון?איך אפשר להאמין לגמריי ולבטוח?אני רוצה אמונה פשוטה.אמונה של למעלה מטעם ודעת.כמו שאי אפשר להסביר חלומות אז ככה אני רוצה אמונה.ככה אני רוצה אמת.זהו דייי זהו.אני רוצה פשטות.ואמת.ואמונה בלי הסברים.בלי לחכות.שזה יקרה כבר.ככה רוצה.ככה רוצה.
רוצה לא לקום מחר לעבודה.רוצה לא לראות את הדברים שהיו שם שוב.אבל אין סיכוי בעולם.רוצה לישון המונים אבל גם להיות ערה כל הלילה.וכל לילה.ואין לי כוחות שהדברים האלה ככ ככ סותרים.זה מתיש.ועדיין מתפוצץ לי הבטן ולא באלי.אני רוצה שזה יגמר.ועשיתי את זה לעצמי אבל עדיין רוצה שיפסק.רוצה לחיות.רוצה להאמין בכוחות.להאמין שאפשר להירפא.ואני מפחדת ככ.אני רוצה לא להשתגע.רוצה להרגיש.רוצה לא לשתות אלכוהול בשביל זה.רוצה שלא יהיו דברים שכואבים ובגללם אני רוצה לשכוח.לא באלי להגיע למצב של רצון לשכוח.לא באלי כאב לכתחילה.רוצה להרגיש בצורה טבעית.רוצה שתצא לי אמת מהבפנים בלי להכניס לעצמי אלכוהול בגוף.ונראלי הבנתי.שבכל דבר יש אמת ויש שקר.השאלה היא מה יש יותר..רוצה להיות מונחת בפנים במקום בטוח.שלם.רוצה להיות בטוחה בכל דבר שאני עושה וחושבת ומרגישה.אני לא בטוחה בכלום.והיא ככ בלבלה אותי בשיחה איתה.זה למה שתיתי.רציתי לשכוח ממה שהיה.זה בלבל לי את כל התהליך שלי עם עצמי.כל מה שחשבתי שאמת אז עכשיו כבר גם זה לא ברור לי.גם הדברים שהיו ברורים לי אז הם כבר לא.מאז השיחה..זה היה לי ככ כואב.רציתי לשכוח.ושכחתי כשהייתי שיכורה..אבל הרגשתי דברים אחרים עצובים שחנקו אותי.שקרעו לי את הבפנים.נקרעתי ככ.אני רוצה לא להיקרע.רוצה שלווה אמיתית.מפחדת מאמא.מפחדת לראות דברים שדומים לה.מפחדת לבוא לעבודה.רוצה שלא.באמת רוצה שלא לבוא לשם.זה עושה לי רע.זה עושה לי לחשוב הרבה יותר על מה שעובר עלי מול אמא.מאז הרגשתי שנשרף לי הלב.מאז כשמשו כאב לי במשך השבוע-הלב שלי לא היה שם.הוא שרוף מכל כיוון.ואני רוצה שהלב שלי יחזור לתחייה.רוצה להרגיש לב.רוצה להרגיש חיבור.רוצה להתפלל.רוצה לא להתגעגע לתפילה.כי אני לא מונחת במקום הזה עכשיו אז קיבינימט.רוצה לא להתגעגע.רוצה שאם ה' קיים אז אעבוד אותו כמו שהוא רוצה.רוצה קדושה.רוצה התעוררות הלב.שהלב יתעורר עכשיו.קשה לי.שבוע שלם אין לב.קשה לי לא להרגיש את הלב.אני לוקחת לי את היד ומנסה להרגיע את הגרון.להרגיע את הבפנים.ללטף שמה.זה עוזר.אני רוצה לא להגיע למצב הזה.רוצה לשחרר מהלימודים.זה לא קשור עכשיו לחיים שלי בשיפט.רוצה תחיית המתים.אני מתה מבפנים.ככ מתה.רוצה לחזור לתחייה.רוצה לחיות.ולחיות בצורה מדוייקת.רוצה יושר.רוצה לא להיות צינית.רוצה אמת.רוצה כוחות.רוצה לא להגיע למצב של התמודדות.כי רוצה שלא יהיה מצב כזה שכואב ובגלל זה לנסות להתמודד..אין לי כוח.רוצה לברוח מהכל.רוצה לשכוח.אבל בפנים אני לא רוצה.אוף שורף לי.רוצה להרגיש את הלב.אני לא מרגישה כלום.רוצה לב.רוצה לב.רוצה לכבות את הסיגריה על הרצפה.לא ביד.שלא אהיה מזוכיסטית.כןכן,גם אם זה רק בקטע הזה.פשוט זה מרגיש לי שיחרור.כי גם ככה שורף,ואנלא עושה לעצמי כלום אז לפחות סיגריה אני מכבה ביד.זה מטומטם אבל.וזה מעסיק אותי.כי אני רואה שזה חוזר על עצמו שוב ושוב וזה לא היה פעם..וגם אם זה ''רק'' שם אני מזוכיסטית,אז זה לא באמת עושה לי טוב..כי זה שורף ששורף.אבל קצת מרגיש לי שבגלל שגם ככה שורף אז זה לא משנה לשרוף עוד..כי השריפה קיימת כל הזמן.לכן אני עושה את זה רק בסיגריה..כי יש שם אש.והאש שלי בפנים כבר לא נמצאת.אין בי אש.אז שתשרף ותשרף.אין בי כוחות כבר להדליק אותה.כי מה הסיכויים שהיא תדלק מתישהו בחזרה?זה לא מציאותי.איך אש יכולה להידלק מעצמה?צריך מצית או גפרורים בשביל זה.אי אפשר להידלק לבד..אוף איזה מחשבות שורפות.מיואש לי בפנים.מיואש.עצוב שאני שורפת עוד.כי אם כן נשאר בכל זאת ניצוץ של אור בפנים?למה לכבות?אבל פשוט לא מרגישה שנשאר ניצוץ.ואני רעה.אז אין במישו שהוא רע ניצוץ של אור.ניצוץ של לב.אין דבר כזה.רוצה שלא יהיה בי את היאוש הזה.רוצה כוחות.זה מפריע לי שאני מכבה סיגריה ביד מתוך מקום נפשי עמוק ורע כזה.לכן רק את זה אני עושה.אני מכבה את האש יותר ויותר.מכבה את עצמי כי עצמי כבר כבוי אז אין סיכוי שאדלק מתישהו.הלב נכבה.הלב משותק.הלב הפסיק לפעול.מפחדת למות גם פיזית.אני רוצה לחיות.שהלב ידלק אוף שהוא ידלק.רוצה שהוא לא ישאר ככה שרוף.מה יגרום ללב להידלק?כבר אמרנו,לשים מים שם ולהרגיע.איך שופכים על הלב מים ומרגיעים אותו?איך?אני לא זוכרת מה זה לב.אבל עבר רק שבוע מאז,אז למה מהר שכחתי?אוליי כי הלב הזה שהיה לי אז הוא נפגע ונפגע ונפגע.ואז זהו,אין.אוף שורף לי בפנים.המדורה הזאת שורפת.אין מדורה.נראלי אני שונאת מדורה אבאלה.כי זה מזכיר לי שאין לי דלק.אני כבויה ולא דלוקה.רוצה להידלק מחדש.רוצה להיבנות.אני מבלבלת לעצמי את המוח ואת המחשבות.לא באלי עליי לא באלייי.בעצם אני אוהבת מדורה.נראלי.אוהבת ושונאת.אני אוהבת מדורה כי אני רוצה להדליק ולהדליק.אבל כבר גם שונאת מדורה כי זה עושה לי געגוע ללב שהיה לי.ללב שהרגשתי.אשכרה לפני שבוע הלב פעל.ועבר רק שבוע.מרגיש לי שעבר הרבה יותר זמן.אני מפחדת מעצמי.
צכה סיגריה.לא באלי להיות באולפנה לא באלי.
אני אוהבת אותה.מאד.לא ציפיתי שככה היא תגיב על זה.משמח אותי.הופתעתי לטובה.יאיי.
אוף אני שונאת את הכגשות שלי ככ.הכל ככ דפוק.אין לי איזון בשום צורה.לאף אחד לא מגיע להיות איתי בקשר.לא כיף לי שאני מעצבנת.
ולמה יש לי חברים?לא באלי לעשות רע בעולם.אני מפחדת.
והכל חוזר על עצמו כל יום,ושום דבר לא מתקדם מהיום הקודם.בחייאת אין לי כוח.אין לי כוח.
והיא לא דברה איתי היום והתרגשתי לראות אותה וסתם היא התביישה ממני ולא רציתי שזה יקרה.ומאז שזה קרה לה-הקשר בינינו מוזר ומעצבן רצח אוףףף אין לי כוחות לחברויות.אני רוצה שיהיה הכל פשוט.או שבכלל לא יהיו לי חברים.אבל אוף כבר סגרנו שזה לא אנושי.וכל הרגשות שלי בפנים.ואוף.להיות חברה שלי זה סבל והתשה.למה אני בנאדם בעולם למהההההההההההההה.אין לי כוח אליי אין לי כוח.אין לי כוחות למחשבות האלו.האמת דיייי.דייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.
היא פשוט שאלה אם אני גם מרגישה את זה..ואז אמרתי לה שאני רוצה להיות כזאתי.ואז ואז ואז.געע.על מה היא מדברת בכלל?אני לא כזאת.אני לא.אין פה מה להתבונן ולגלות.אוף שתבין שככה אני מרגישה ושלא תגיד הפוך.כי ככה אני מרגישה..אז אי אפשר להגיד לי שאני כן אם אני מרגישה הפוך..רגש זה רגש לכל דבר,גם אם נגיד הרגשות לא תואמים למציאות עצמה.קיצור לא רציתי לריב איתה על זה..זה סתם טומטם..אז שתקתי.אבל פאק זה מעצבן שלא מבינים אותך.זה מעצבן שלא מבינים.עם כל הרצון הטוב..
אוף אבל אני גם כל כך מבולבלת בקטע הזה..של העניין בין המציאות לרגשות ולאיך שמתנהלים עם זה
לאמשנה.באלי ל.
ושונאת הבהובים..אז ככה זה.אין שחרור עד הסוף
אני מפגרתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
לפחות היום השתחררתי מהאולפנה טיפה לנשום
כמה רעה אני אוף כמה רעה
לא באלי שיהיה רע לאף אחד בגללי.ואני חושבת שזה שאני לא מדברת עם החברות וזה,אז זה גם יכול לפגוע בהם.וכל העניין של החוסר תקשורת עם אנשים זה כדי לא לעשות להם רע.אבל אוליי זה שאני לא מדברת רק גורם להם להיפגע שאני מתנתקת פתאום..
וזה מטומטם.זה קשה לי להיסחב עם ההרגשה הזאתי בלב.שאתה רע בעולם..ולשדר כזה שהעולם טוב,כדי שאף אחד לא ידאג שעובר עליי משו..ולמה??????אין לי כוחות לרדוף אחרי עצמי.אני מרגישה רעה כל הזמן.וזה הכי קשוח בעולם לראות אותה באולפנה ועשות כאילו החיים אחלה וכשהיא אומרת לי שלום אז להגיד לה בחזרה..למה מי היא בכלל לעזעזללללל.מי היא שתדבר איתי מיייייי.אני לא קשורה לבחורה החרא הזאת אני לאאאאאאאאאאאאאאאאא.מה היא עושה לי בין הרגליים לעזעזלללללל.וזה לא הגיוני שבגללה אני כל הזמן רוצה להיות במיטה באולפנה כדי לא לראות אותה.וזה לא הגיוני גם שבגלל שאני לא רוצה להיות יותר רעה אז באלי להיות עוד במיטה.לא הגיוני שאני מנסה לברוח כל הזמן ולא להתמודד.למה לעזעזל אני מגיבה ככה וואייייי.ומהההההההההההההההההההההה וואי מהההההההההההההההההההההה למה היא נמצאת באולפנה הזאתי למהההההה.כזה ביום ראשון אז התלבטתי אם לעזוב תאולפנה בגללה ולא לחזור....אבל למההההה שאעשה את זה בגללה למההה.למה שהיא תהרוס לי ככה מפגרת אבאלה מפגרתתת.אז חזרתי בערב..כאילו שזה עזר לי שלא באתי..ישר כשהגעתי ראיתי אותה למהה לעזעזל למהההההההההההההההההההההההההההההה.קשה לי.היא עוברת ליידי ותוקעת פרצוץ חרא כאילו עשיתי תדבר הכי נורא בעולם וסאמק מה כבר עשיתי וואיייייי מה היא תוקעת לי פרצופים מה דייייי אני כל הזמן נפגעת על שטויותתת.והיא גורמת לי להרגיש חרא עם עצמי.להרגיש כל הזמן שאני לא בסדר,לא משנה מה אעשה.דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.לא מסוגלת לשמוע אותה לא מסוגלת לראות אותה.כשהיא נמצאת עם חברות איתי-אני ישר משתתקת.כדי שהיא לא תפגע בי אם אומר משו שמוזר או מטומטם מבחינתה..והיא עושה לי מצפונים.פתאום היא בורחת כשהיא רואה אותי עם החברות שלי ושלה.מה אני עושה רע בזה שאני מדברת עם חברות שלי מהההההה.למה לעזעזל היא תוקעת לי פרצופים למהההה.ואחותי אמרה לי שאין שום סיבה בעולם שבגלל זה אני לא רוצה לחזור לאולפנה.גם אבא אמר וקיצר הם צודקים..למה שהיא תשתק אותי למההההההההההההההה.ואני לא רוצה גם לפגוע בה.אז אני גם מנסה לא להיות איפה שהיא נמצאת.כדי שהיא לא תראה אותי ויהיה לה רע לראות אותי.אבל שוב,זה עושה לי לא כיף שאני מסתובבת ככה באולפנה.ביקשתי מהמדריכה להעביר אותי חדר..אחותי הציעה לי..כדי שקצת זה יעזור..שהיא לא תהיה בסביבה שלי..ואז המדריכה רצתה הסבר..אמרתי לה שסתם יש לא כיף לי המיקום..היא אמרה שזה נראה עליי שיש משו שמפריע לי מעבר..ושהיא רוצה לדבר איתי על זה נורמלי..ואז אוףףף לעזעזללל.אמרתי לה שלאמשנה..וקיצר היא הבינה שאנלא בעניין לדבר.קיבינימטטטט אז אני נשארת בחדר פאקקקקקקקקקקקקקק אין לי כוח לילדה הזאת אין לי כוח.היא בלתי נסבלת בלתיייייייי.
וכמה שאני רעה אוףףף.למה אני ככ מרגישה רע לראות אותה למההההה.היא פשוט מעיקה מעיקה מעיקה וואייייייייייי ואשכרה לא למדתי היום יום שלם והייתי במיטה כי לא רציתי לראות אותה עוברת ליידי.אני פשוט..קופץ לי הלב ליידה.קופץ לי הלב.ואז כשאני יודעת שהיא לא בשטח אז אני הולכת לכיתה להשלים את מה שלמדנו...מה נסגר??????????????????היא פשוט פוגעת בי והיא לא יודעת אפילו כמה.שתמות שתמות שתמות
לא באלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
ולמה דיברתי עם אבא?אפילו הקצת הזה..הוא ככ לא מבין.זה פוגע בי לדבר איתו.ונכון,הוא מנסה לעזור.אבל הוא לא יודע.הוא לא אשם שהוא לא יודע אבל זה קשה לי שהוא רק שכלי.איפה הרגש?ולהגיד לי שאני סתם מתבכיינת..דייייי.נכון,זה דברים של כיתה ו',הוא צודק.מה אני אעשה שאני כזאתי מטומטמת ורעה ובכיינית מה אני אעשה שאני כזאת רגישה מההה.אז פסדר,אני ילדה קטנה.סליחה אבא שאני הבת שלך.מה אני אעשה אוף דיייי אין לי כוחות.אני בנאדם רע ורשע.וכבר איזה שבוע שאני מסתובבת עם ההרגשה הזאת בפנים.בכל מקום.קשה לי להרגיש רעה אבל מה עושים שזאת המציאות..אי אפשר לייפייף משו שנכון.אני רעה.אז אין פה מה לחשוב-'לא,אני טובה'..כי זה לא נכון.וזה קשה לי שאני לא טובה.שאני פיזית כל כולי רעה.לא רוצה לא באלי להיות רעה בעולם.ואשכרה בגלל זה אני לא רוצה לדבר עם אנשים בפלאפון ובכללי..כי מפחדת לעשות יותר רע ממה שעשיתי עד עכשיו.אני כזאת רעה ומטומטמת.למה לי לפתוח את הפה ולשתף??אפילו קצת זה עושה רע.כמה רע זה עושה לי וואייייי.לאמשנה.רשעה וסתומה אנוכי.איכ באלי להיכחד.ונמאס לי ככה להרגיש רע.בגלל זה אני ככה שותקת ומתפוצצת מבפנים.
ובגללה אני אצטרך להשלים מלא חומר..באלי הכל להגיד לה.לא יקרא.ילדה מטומטמת וסתומה זאתי.כמה שאני רגישה.וכמה היא משפיעה עליי עם ההתנהגות שלה זה לא יאמן..הפיצית הזאת..סתומההההההההההההההההההההה.
אשכרה רק על הלימודים אני חושבת.הדבר היחידי שמעניין אותי.בגללה.ילדה חראאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
