אני רוצה כל כך לשקוע,
עמוק עמוק.
להעלם לאיזו תקופה.
אני רוצה שיכאב לי כלכך, עד שאני לא אסכים להישאר כאן.
אני רוצה להישאר בפנימיות כל השבוע.
לא בבית, כי אני לא רוצה שאבא ואמא ישאלו.
בפנימיות,
כי אני רוצה שהם ישאלו. ש**** ו**** ו***.
שהם לא יראו אותי בשיעורים שלהם, ויתהו מה קרה. ויעלו לשאול אותי.
אני רוצה שיכאב לי נורא
כי אני יודעת שאחרי שכואב נורא יש תקופה שטוב נורא.
אני יודעת שזה רק עצה של היצר, לשקוע.
אני יודעת שאני נכנעת עכשיו לנפש הבהמית שלי.
אני יודעת.
אבל אני רוצה.
אני רוצה להרגיש עוד פעם את הבטן דבקת לגב, ולראות את כל האוכל מולי- ולא לגעת.
אני רוצה עוד פעם להסתכל במראה ולראות פרצוף שנוא כלכך,כלכך.
אני רוצה שוב להרביץ במיטה,
לא לנשום.
אני רוצה שוב כמעט לדעת שבלי פסיכולוג או פסיכיאטר לא יהיה אפשר.
אני כלכך רוצה את כל זה שוב.
אאאאאאאאאא
אז אולי?
הלוואי
אבל....
אבל הבטחת.. אמרת שמספיק.. שאת קמה, נלחמת, שאת לא מתייאשת...
החלטת להתרומם.. לא לוותר...
מה יהא עליהם?
מה יהא על כל החלומות, ההבטחות, התקוות?
ובכל זאת. בכל זאת אני רוצה לוותר.
ושיתפוצץ העולם. שיתפוצצו כולם.
שיסתדרו איזה שבוע בלעדי
וואו, נשמע מטורף
הלוואי. הלוואי
בהצלחה!
חיבוק לך.
מזדהה ככ.
ניסיתי לחשוב מה להגיב על זה ולא לגמרי מצאתי.
בכל מי שמרגיש
ובכל מי שלא.
הקנאה הזו
בכל מי שחי את הרגעים הפשוטים של החיים
בכל מי שצוחק
בכל מי שבוכה
בכל מי שלא לבד לו
החיים קלים יותר בלעדיה.
אבל לא תמיד מה שקל זה מה שטוב
אני הייתי (ונשארתי) נושא הלפיד הזה, עד שפעם אמרו עליי שיש לי בארון אבקת פיות .
אבל עליי זה לא עובד, כצפוי.
(אני גם חושב ככה, במיוחד שנראה מהצד שאת מצליחה לשאת את הלפיד הזה בשבילה)
אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
זה הסוף.
אהבת ישראל!!כוח..
נוצה קלה (עם כ)@נוצת הזהב
@נוצת הזהב.
לא מתייג לי!
באמת עכשיו מתי מגלים??
אני לענק שלי לא עשיתי כמעט כלוםםם
את באמת אחלה אנשה...איך שימחת עם המכתב יוווואו(קראתי אותו כשהוא מולי ו זה היה מגניב לנו
)
מקווה לזכור את התחושה בתור מבוגרת
בכלל, גיל 16 זה בוגר לכל דבר ועניין. רק העולם המערבי עשה אותכם "מתבגרים".
עד לפני 150 שנה היית נשואה עם ילד או לפחות עובדת קשה. לא "מתבגרת".
אני התבגרתי מוקדם יותר מרוב האוכלוסיה (מנטאלית, מקצועית) ומאוחר יותר ממנה (פיזית, ואחר).
לא פעם בקיץ, עם רדת היום,
לאור השקיעה הדועך,
הלכתי אלייך ועת ארוכה
הקשבתי לקול זמרתך.
"קטן הוא ודל הוא חדרי
ואני בו שרוי ערירי,
קטן הוא ודל הוא חדרי
ואני בו שרוי ערירי".
וחי בי הזכר הזה הנוהר
השקט הזה והרוך,
ומתק העצב אשר זמרתך
ידעה על הנפש לנסוך.
"קטן הוא ודל הוא חדרי..."
ויש כי נדמה לי, עם רדת היום,
בשלוט בי תוגת דמדומים,
עדיין כקדם קולטת אוזני
הלחן ההוא התמים.
"קטן הוא ודל הוא חדרי..."
וחייכתי
ואפילו הייתי נחמדה
אבל למה אפחד לא בא לחבק ולהגיד לי שמותר לבכות ולהיות זבל של בנאדם
שאם אני קוצנית אז זה סך הכל מגננה
לא רוצה לחיות בשביל למות ואז לגלות שחייתי בטעות.
בדיוק
באמת
כי יש ניק מסויים שחשוב לי שלא ידע מזה..
ו.. זה פורום אמנם ריק ומוסתר.. אבל פומבי.
מה שעשית לא היה בטעות.
עשית את זה בכוונה לעזור. לא לי. אבל לעזור למישו.
על הדרך - זה מאוד מאוד שימח אותי.
תודה
בוזאחרונהמכירים את זה ש
הממ
ש..
אני חושבת שאפשר להכניס את זה תחת הכותרת של מועקה.
שבראש רצות המון מחשבות אבל כולן מעורפלות מדי כדי לשים עליהן את האצבע ולגרום להן להפסיק לרוץ, שהגוף מסורבל, מגושם כזה, ושקצת שחור בעיניים, רק קצת. שכל מה שאתם רוצים זה שמשהו יקרה, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה.
מכירים את זה שאין סיבה להרגיש רע אבל בכל זאת?
אז ככה.
מן בור שחור כזה
תמידי
שמדמם ללא הפסקה
מן רצון כזה להסיר את המסכות, להתקלף מהשקרים והכאב, להוציא את הטלטלה הזאת החוצה דרך העיניים.
מכירים את זה שאתם אוהבים?
במובן הכי פשוט של המושג. יש בכם המון אהבה. כל כך הרבה אהבה שבא לכם לבכות.
וכואב לכם כל כך
כי היא תופסת כל כך הרבה מקום בלב, שהיא לא נותנת לאור של הבוקר להכנס לתוכו.
ומה זה עוזר שהלב מלא אהבה אם הוא חשוך כל כך?
-פשוט אני-אחרונה