פורום ריק ומוסתר (עמוד 1037)

והמורה למדעים קראה מהספר:

"תינוקות וילדים מחייכים בממוצע 400 פעמים ביום, מבוגרים 12"

ואני חשבתי לעצמי שכשאני יהיה מבוגרת, אני אחייך 400 פעמים ביום, לפחות.

 

עלאק.

תראי את עצמך.

עוד לא מבוגרת, וכבר כמעט לא מחייכת.

 

מה יהיה כשאני יהיה באמת גדולה?

וכולם תמיד מספרים מדברים

מהנהנת כאילו אני מבינה.

אבל אני לא.

אף פעם לא הייתי כזאת.

ראבק של ישיבה שלמה שרוקדת בהתלהבות. לאן זה הולך?

בכללי הערב של אחרי פורים הוא ערב מבוזבז. כל אחד קם בשעה אחרת ולא עושים כלום אולי מנגנים קצת. אני קם עכשיו אבא קם מאוחר והקטנים כבר הלכו לישון. אני רוצה לישון, אבל ישנתי 4 שעות ודפקתי את הראש.

פורים היה יכול להיגמר באורות מטורפים בבית של הרב, כל עוד לא הייתי מקיא. דחפו כוסות יין על בטן ריקה.

 

עוברים קצת על הגבולות

 

הלוואי שהייתי פחות זהירה. קצת פחות זהירה וחשדנית

אני לא ישלים עם זה. לא יעזור לי לרצות

לקבל לכבד

 

מחשבות שצריכות להדחק. עד מתי? להמשיך הלאה. לא להגיע לתהום

אין מקום שאפשר לפתוח אותם 

 

 

את ומקסימה ונהדרת

זה כואב שאף פעם אני לא אוכל לדבר באמת

על מה שאיתי. כי את שואלת, לא רוצה לשמוע את התהום. את לא מסוגלת להכיל אותו

שואלים, ורוצים לקבל תשובות מסוג אחד

כבר אין לכם כח

 

מתגעגעת

מוזר להתגעגע? הרי היה לי קשה לחזור מחדש כל פעם

לא מוזר. ככה זה

לא אוהבים ואוהבים. מתגעגעים למה שאין

וכואב על הגעגוע ונגמר. וזה עבר. ומוזר עבר כלא היה

איפה 

 

נחמד לנו שיש אותו, מכניס אוירה של שמחה וריקודים. רוקד לעצמו בלי חשבון

 

בדידות

 

לבד, בודד בין ים אנשים.

לא מסוגל להתחבר לכלום.

הכל פוגע בי ומצליף. כאבים.

הלב כואב, בוכה, ממאן לעכל.

כ"כ עצוב לו שם לבד.

כ"כ היה לו טוב ביחד.

והשכל צועק,

האומנם זהו טוב?

בניית החיים על ריגושים רגעיים.

קשר הבנוי על יסודות רעועים.

קום!

הוא צועק.

חיה את חייך הקשים. קשים מאוד.

אבל אלו הם חייך.

והלב לא נותר חייב,

ריגושים רגעיים?! יסודות רעועים?!

אז למה היה כ"כ טוב?

למה הרגשתי את הכי טוב שיש לי בעולם?!

כאילו ליבי הרדום 16 שנה התעורר  לתחיה.

ועכשיו,

עכשיו הכל צף.

כל הרגשות מפעם. הדמעות.

לבד. בודד בין ים אנשים.

 

 

...|לא מפסיק לבכות|...

...|לא רוצה להפסיק לבכות|...

...|לא מסוגל להפסיק לבכות|...

 

 

והובטח לי!

"הטוב שלך ינצח את כל השברים"

טוב?! איזה?!

ינצח?!

החיים יגידו...

 

מתי אקום לתחיה?

 

 

 

 

אני שונאת אותה.
שונאת את הבנאדם הזה. 
מתעבת אותה בכל נשמתי. 
היא משחקת בי.
היא גרמה לזה שאני לא נמצאת בפנימייה. בלי ידיעתי, היא מחליטה לדבר עם המורה ומשם זה עובר להורים שלי.
ועוד אחרי זה היא אומרת לי שהיא טעתה וביקשה סליחה. אה. טוב. 
אתמול התחמקתי ממנה. ואז פגשתי את ****, ויצאנו החוצה לדבר. כשנכנסנו חזרה היא רואה אותנו ואז היא מחייכת ואומרת לי שלום.
לא היו לי כוחות להראות לה שאני כועסת ומתעבת אותה. ופגועה. מאד. הפניתי לה את הגב, התעלמתי והלכתי.
אבל בפנים, הלב שלי דפק. מהר מהר. הייתי בלחץ אטומי. פחדתי פחד מוות.
היא בטוח שמה לב.
אבל היא לא עשתה עם זה כלום. השאירה את זה ככה. 
כש***** שאלה אותי איך השגתי אישור לא להיות בפנימייה, אמרתי לה שזה נקודה רגישה מדי. 
אמרתי גם שזה יפה שאני מדברת על זה עכשיו עם חיוך ובצחוק, אבל זה לא מצחיק. זה ממש ממש לא.

 

אני לא מסוגלת לראות אותה.
אני מפחדת ממנה פחד מוות. לא מסוגלת לדבר אתה. 
איכ איכ איכ אבאאא!
הכל פה כל כך הזוי.
כל כך מעוות.
חניכה לא אמורה להרגיש שמדריכה משחקת בה.
זה לא תקין. זה הזוי. זה לא נורמטיבי.
חניכה לא אמורה לשנוא בכל נפשה את המדריכה שלה.
נכון. זה חטא. אני חוטאת. אסור לשנוא.
אבל גם היא לא בסדר.
היא פגעה בי. כל כך.
והיא אפילו לא שמה לב שזה ככה.
שאני פגועה. מאד.
שאני מרגישה שהיא משחקת בי. ככה.‏‎ 
אפילו לא חושבת לשאול, לבקש סליחה.
איכ. ה'.
קראתי אתמול משהו שכתבתי. שהודיתי לך על ששמת אותה מדריכה שלי. שהיא שמה לב ורגישה. 
איכ.
לקרוא ופשוט להתחלחל.
פעם הערכתי אותה.

זה רק מדגיש את זה שהיא פשוט משחקת בי. 
היום אני מבינה שיש לה כח. עצום. והיא מנצלת אותו לרע. להרס.
היא משחקת בי.
ואני לא יודעת איך לעצור את זה.
אין לי איך. אין לי כוחות.
אני שבורה. אני גמורה. וזה מרגיש שהיא פשוט מנצלת את זה.
איכ איכ אבאאאא!!!!!
אני לא יכולה יותר.
המצב לא יכול להשאר ככה. זה מזעזע עכשיו.
אבל אין לי איך לשנות.
אין.

 

אבאאאאאאאאאא 

אני רוצה להשתכר.
טוב אני יודעת שזה לא יקרה.
אבל אני עדיין רוצה

תרתי משמע

@אליה2

שלחתי לך שיחה אישית.

לא ארוך.

רק.. מתעניין

נפגעת על העיקרון, פחדת לאבד.
בכל התרחישים שדמיינת דבר כזה לא בא בחשבון, כי מי שיער שהגורם המרכזי יבוא ויפרוס את הקלפים בסדר וצורה שונים לגמרי ממה שהיה עד עכשיו.
אז בכית והבנת שהבחירה שלך פה היא בעצם אם לבחור באופציה היחידה שלך, כי הבחירה שלך לבחור הוא בעצם מה שיעשה את כל ההבדל.
ובכנות, את אוהבת את זה ולא רצית בכלל את האחר. ואת מפחדת קצת שהקלפים יתערבבו בצורה שונה מידי, אבל בואי תנסי לבחור במה שיש לך.
תבחרי לאהוב ותבחרי להיות מבחירה שלך.
וכמה שתוכלי לתרום, כמה שאת אוהבת. כמה את מאמינה שדברים יכולים להשתנות אם רק תבחרי להיות חלק מהתהליך הזה.

שזה יהיה נורא
ועצוב
ולבד.....

איזה כיף שזה אחרת
תודה ה'!!

ממתי אני מתפללת לא לבכות בפורים???!!!

ממתי החג הזה אייום לגאות של דמעות??!

אני לא אעמוד בלבד הזה.

וואלק אדם לאדם זאב

מה אני עושה

אני מתגעגעת.

בס"ד

 

תמיד שמעתי שלהיות גננת זו עבודה קשה,

ונכנסתי ללימודים האלו כשאני יודעת שאני בוחרת במקצוע לא קל.

 

אבל הסטאז' הזה שוחק אותי לגמרי.

היום חשבתי איך אני אגדיר את התקופה הזו וזה פשוט-

הישרדות.

 

יש לי המונמון על הראש,

כל הזמן לתכנן, לתכנן, לתכנן

ולהכין ולהכין..

 

ובאמת שהגן שלי לא פשוט בכלל!

לפעמים אני לא יודעת מה לעשות או איך להגיב..

הילדים מנסים אותי כל הזמן וזה מעייף!

ומורכב מאוד עם הסייעת

ולפעמים אני מרגישה שאני עדיין לא מבינה את העבודה הזו בכלל...

 

חברות שלי ממש תומכות וכל הזמן מפרגנות שיש לי את זה בענק..

ואני יודעת שבסה"כ מרוצים ממני ושומעים עלי דברים טובים ב"ה..

 

אבל בהרגשה שלי שהינה הנושא של פורים, ופשוט נכשלתי..!

זה נושא שאמור להיות ככ כייף! ואני לא עשיתי מספיק..

כל מי שאומר לי שאני גננת חדשה ולא מצפים ממני- אני אומרת לו שזה לא תירוץ בעיני, וזה לא מספק אותי בכלל..

 

ואולי הבעיה בי שאני משקיענית מידי ולא משנה כמה אני אעשה וכמה אני אהרוג את עצמי אני עדיין ארגיש שלא עשיתי מספיק...... :/

 

 

נוסף לכל זה אני עדיין בלימודים, ופשוט קשה לשלב הכל ביחד..

היום נשארתי בבית כי לא הרגשתי טוב, ופשוט ישבתי על עבודה סיוטית שהייתי כבר אמורה לסיים ועם כל העומס פשוט לא הצלחתי....

 

 

וההרגשה הכי מבאסת היא-

שהנה החיים שלי ממש עמוסים ויש הרבה עבודה ועשייה, ועם כל זה אני מרגישה שמשהו בחיים שלי תקוע לגמרי...  באיזשהו מקום זה פשוט להיות בתוך מעגל שמתגלגל ולא נגמר- אני מרגישה שהוא זז אבל תקועה כל הזמן באותו המקום.

 

 

 

בתחילת השנה שאלו אותנו עם איזה כובע נרצה לצאת מהשנה הזו-

ואני בחרתי כתר ואמרתי שאני רוצה לצאת מהשנה הזו מלכה.

מקווה שאני ארגיש שזה משתנה בקרוב כי בינתיים אני עדיין לא שם....

 

 

לחזור לבקר בישיבה,
אבל כשאני נמצא אני נזכר למה עזבתי.

לא יכול, לא יכול, לא יכול.

(הלוואי שלא תבינו לא נכון).

ואתה יודע למה?
לא כי פתאום משהו טוב יקרה...

אלא
פשוט יגיע הסוף
וזה מה שיגרום לאושר הגדול

----------------------------------------------------------------------

 

 

----------------------------------------------------------------------

כי מצנזרים חצי מגזר.

ואני מגיע לכאן כדי לקרוא ולבכות, לבכות ולקרוא.

כדי לתת למציותך לשרוט  את ליבי העייף ללא רחמים,

ללא רחמים, העולם ללא רחמים, קר וחזק ומהיר ונוכחך, לא מוותר לשניה.

ואני נכנס וקורא, כמו מכור לטיפה המלוכה

למרות שלא היא המטרה,

המטרה היא... להישתף? לא יודע, אבל הבכי נילווה.

וזה נוכח, כול מילה על המסך הלבן, הדבר היחיד שבאמת מאפשר לי לקחת צעד אחורה בתקווה שזה הדבר הנכון היא הזכוכית המרצדת, המרחיקה, כי המציאות הזאת. לצערי נקלתי בה, לידינו, הם היו המושלמים, חזקים, יציבים, מנהיגים ביד חזקה את הצאן, עד שהתחיל החורף והגשם והרוחות.

ואחרי זה, הזכוכית כבר לא כול כך מגינה ונעשת יותר ויותר רכה, וגם קצת מראה, רק א כאן אלה ב0000 הרחוקה.

ואני, אני בוכה וקורה, בחוק וקרוא ואיתי האלוהים, שמשום מה עכשיו גם הוא מרים עיניים לשמיים ומתחנן.

 

שניה, נשימה, כן אני יודע, למי יש זמן לזה.

פתאום המפגש עם העולם לא רך כל כך.
זאת אומרת, לא רך בכלל. הוא בועט, שורט ומשאיר צלקות.
פתאום אני מתוודעת לרוע עצום. לכאב בלי סוף.
והנה, נגמרות לי מילים.
לי, שתמיד יש מה להגיד על כל דבר.
ואני שותקת ושומעת איך התמימות המתוקה ההיא מתפצפצת לאלפי חתיכות שחותכות לי את הלב באלפי סכינים.

פתאום מכה בי בכוח ההכרה שהעולם הזה טבול בקושי אין סוף, ושאנחנו איכשהו צריכים לנער את האבק מעלינו, לבלוע את הדם, ולהמשיך הלאה, ובדרך להרים איתנו כמה אנשים שלא יכולים לקום בעצמם.

בקיצור: שלום עולם, הפסקתי להיות בת שלוש.

אתה מבין?

 

היא שואלת את זה עשר פעמים כי היא יודעת שהוא לא.

אז אני כן מתקדמת. התקדמתי כלכך משנה שעברה.

לא רק השתקמתי וריפאתי את הפצעים שפצעתי את עצמי.

גם

אבל גם התקדמתי באמת.

 

כלכך שימח אותי לגלות את זה אתמול.

 

 

 

 

אני לא באמת אוהבת להיות עצובה,

אני אוהבת שקל לי