פורום ריק ומוסתר (עמוד 1044)

שלמרות שזה אמור להיות מדכא ומתיש ומעייף ומעצבן ומוריד תאבון 

דפקא נהנתי ולקחתי את זה בטוב והיה נחמד

 

 

#תופתעו

ימים של פריחה.
ימים של שלווה.
ימים של דאגה חולפת.
מבחינה לבחינה.
משמחה לשמחה.

היום, היום אני נתון לשלילה.
נתון לבחירה.
לדאגה קבועה
שלווה מזויפת
מלווה ברגשות.

המסע אליה, כתחליף.
המסע אליו, בידיעה הרחוקה.

וגם אם זו תהיה מישהי אחרת, היום מדובר בה. לא באף אחת כתחליף. היא הבחירה. ובשבילה אעשה הכל. בשבילה.
בשבילה?

אין מנוחה

בתוך הגוף הזה 

נשמה יתומה

וכל מה שנעשה לא יספיק.

ושום דבר לא אמיתי.

ודי.

נזרקת.

מיטלטלת.

כל כך קטנה.

וכל כך לא מבינה.

מי? ומה?

בשביל מה?

הכל.

וכלום.

יותר מידי.

הוא.

היא? הם?

זה.

מה זה?

מי זה?

עובר כל גבול.

מה?

לא.

די.

מספיק.

שיעשה משהו.

או שיפוצץ כבר הכל וזהו.

כי מספיק.

וכי די.

וכי יותר מידי.

כי הכל.

וכי כלום.

עד מתי??

 

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

לא

 

 

 

לא מבינה כבר כלום. 

זה כבר לא.

לאן?

הכי טוב. מכל הבחינות וההבטים.

סתומרת לא מהכל, אבל הרבה כן.

במיוחד ככה.

היא חסרה כאן.

בס"ד

והוא גדול ממני ב15 שנה 😳

😁

רוצים אהבה

אלוקים
אם אני לא טועה שישה בני אדם נהרגו היום מתאונות
יש גם פצועים
זה נורא
נורא

אני לא רוצה לחזור לאולפנה.
לחזור לאולפנה זה אומר לראות את ****.
איכ. לא רוצה!!!
אני מפחדת לראות אותה.
מפחדת לדבר איתה.
מתפדחת ממנה בטירוף.
מפחדת מהבנאדם הזה.
לא רוצה לראות אותה מול העיניים שלי. 
אם אני אי פעם אבין מה היא רוצה מחיי, מה הקריזות שלה ולמה היא לפעמים "חברה" שלי ולפעמים פשוט מתעלמת מקיומי ומסננת אותי, אני לא יודעת מה יקרה.
תכלס, אין מצב שזה יקרה.‏
היא בנאדם כל כך מוזר.‏
די אבא.‏
הלוואי שהיה אפשר למחוק את הנוכחות שלה מהחיים שלי ואת הזיכרון שלה ושל כל השיחות שלי איתה מהמוח שלי.‏
הלוואי.‏
פחח.‏
דמיונות דמיונות.‏
לעד אני אצטרך להתחמק ממנה.‏
אני בחיים לא אעז לדבר איתה ככה דוגרי על הכל. אין מצב שבעולם.‏‎ ‎
דיי אבא. אני לא רוצה להיות בכאלו סיטואציות מורכבות.
אין לי מושג מה לעשות פה. 

 

 

 

האירוניה.

סיטואציות מורכבות, אה?!

 

כן? את חושבת?

 

 

תזכרי רגע מה היה לפני שנתיים. בעצם, מלפני 4 שנים עד לפני שנתיים. אולי יותר.

 

כאילו שאני צריכה להזכר.

זה מלווה אותי כל רגע בחיים.

בעצם זה לא חיים. זה קיום. אני קיימת, לא חיה.

 

 

אז מה אני מתלוננת? זה מורכב? זה?

 

כן. אוף. זה מורכב. כל כך כל כך.

 

 

איכשהו פעם, כשהיה הגיוני שאני אשבר ואקרוס, זה לא קרה. 

שרדתי. יש אומרים בגבורה. ואפילו הצלחתי ללמוד ולהוציא ציונים טובים. מעולים.

 

ועכשיו, כשהכל כבר בסדר, הכל בעצם לא בסדר.

אני קורסת. אני שבורה לרסיסים.

אני לא בנאדם.

אני לא שורדת. ובטח שלא בגבורה.

אני לא מצליחה ללמוד. 

דווקא כשהכל בסדר.

 

 

למה אבאא?????

 

 

למה דווקא עכשיו?

כשהכל לכאורה בסדר?

 

 

 

 

 

די. לא רוצה לחזור מחר לאולפנה.

 

 

 

 

 

אני לא יודעת מה לעשות במצב הזה.
פשוט לא נעים לי. לא נעים הן מילים עדינות.
זה פשוט מרגיש זוועה.
אני מפחדת מ****. מפחדת לפגוש אותה. מפחדת לראות אותה. כל פעם שמדברים עליה אני מתכווצת וזה פשוט מזעזע והזוי.
אני מסתובבת בלחץ. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. להשאיר את זה ככה זה יהיה זוועה, אבל אין שום מצב שבעולם שאני אדבר איתה. אני לא יודעת מה לעשות פה. לא יודעת. לא יודעת כלום.
דיייי אבאאא מה אני עושה פה. מה אני עושה עם המצב ההזוי הזה.
זה זוועה. זה מזעזע.
ורוב הסיכויים שהיא ממש לא מודעת לזה שאני מרגישה ככה. 
דיי אבאא אני לא יודעת מה לעשות. אין לי מושג.
אני לא יכולה להישאר ככה. אין מצב. זה מצב מזעזע עכשיו.
אבל...
אבל.
אבל אין שום מצב שבעולם שאני מדברת איתה. וגם עם מישהו אחר על זה.
ואני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות פה.
לא יודעת כלום.
אשכרה פעם הערכתי אותה. איכ. איך יכולתי.
דיייי ה' איך אני מדברת.
היא בנאדם חכם. וטוב. לפחות רוצה להאמין.
אז.. אז למה?? למה אני מרגישה ככה. הרגשה כל כך קיצונית.
היא באמת בנאדם טוב.
היא אמרה לי מזמן שהיא רוצה שכבר יהיה לי טוב.
בינתיים זה רק נראה שהיא ניהנת לראות אותי סובלת.
שהיא לועגת לחוסר אונים שלי.
אולי היא שיקרה עלי.
די. איך אני מדברת.
ברור שלא.
הגיוני שהיא פשוט לא מודעת לזה שאני מרגישה ככה.
אז למה. אבא. למה? 
למה אני מרגישה ככה??
למה אני מרגישה שהיא משחקת בי?
היא יודעת שאני במצב שביר. שאני קורסת. ופשוט עוצמת עיניים. ואוטמת את הלב שלה.
לא מסוגלת להבין.
אבא. אם היתה אפשרות למחוק את הנוכחות שלה מהחיים שלי, אם זה נקרא חיים, זה היה טוב.
אני לא יודעת איך לפתור את זה. אין לי שמץ של מושג.
אז אבא. תקבל זאת כתפילה. בבקשה ממך. 
כי אין לי מילים. וכוחות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(אבא.

לפני שבועיים. לפני שבועיים היא לקחה אותי להתבודדות.

 

אמרתי לה אז, 

שאני מרגישה שאיבדתי את עצמי.

 

 

ואיכשהו, הצלחתי קצת להתחבר.

 

ואפילו בכיתי. אני. בכיתי.

אני. שבחיים לא בוכה. משום דבר. גם כשאני מאד רוצה.

בכיתי.

 

 

וביקשתי ממך.

שיהיה כבר טוב.

 

ושתתן לי כוחות והבנה.

וקצת אור, ודרך.

 

לדעת איך בכלל להתחיל להתרומם.

 

בכיתי.

 

ושרתי.

 

 

 

"אבא אני רוצה לעמוד מולך.

להאמין שאתה אבא טוב.

 

אני אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי.

ככה סתם, אבא טוב.

 

אני אני רוצה להיות בטוחה בכל ליבי,

שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

 

שכל מה שאני עוברת בדרך

יהפוך חולשה-

לעוצמה גדולה."

 

 

אבא.

 

בבקשה ממך.

 

 

 

 

 

כי אני מרגישה שנגמרתי.

וזהו.

אין כוחות.

 

 

 

 

ובסוף היא אמרה לי לבחור שיר לסיום.

לא ידעתי מה להגיד לה.

 

היא שאלה אם אני מסכימה את "תתן אחרית".

 

ברור.

 

 

 

"תתן אחרית לעמך

תשיב מקדש לתוכנו.

תרומם הר מרום הרים

תקומם קרן גדועה.

תצהיר מחשכי איווי

תפאר יושבת בדד.

תעטה בה מלוכה לבדך

תסיר חרפה מעיר.

תנער זדים מזבולך

תמציא צדקה לעדתך.

תלבב את רעייתך

תכרות לה ברית חדשה.

תיקר נפשה בעינך

תטהרנה במים במים טהורים.

תחנה בעיר חנה דוד

תזקוף קומת תמרה.

תודיע לכל אהבתנו

תהלך בקרב מחנותינו.

תדרוש גאולה לגלותינו

תגלה קץ לקנותינו.

תבוא מהרה לרחמנו

תאמירנו לך ונאמירך לנו."

 

אימאלה.

איך היא ידעה.

איך.

 

 

מצד מסויים זה רק הדגיש את השינוי.

את החוסר.

שאיבדתי את עצמי.

ואני לא אני.

 

 

פעם היו לי אידיאלים,

פעם.

 

היו ואינם.

 

 

 

 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אבאאאאאאאאאא

 

מה קורה לי??

 

היא שאלה אותי מה קורה לי.

מה עובר עלי.

 

אין לי תשובה אבאא!!!!

 

 

 

אשא קולי אל השמיים

מלבד התפילה לא נותר לי דבר

אולי אמצא מנוחה לנפשי

רפואה לליבי הנשבר

 

עיני עיני יורדה מים

חסום מכל עבר אך עודני מבקש מעבר

אולי אמצא נחמה לנפשי 

רפואה לליבי הנשבר

 

ואני מופקר כמדבר

לא יודע בין שמאלי לימיני

שלח אורך ואמיתך

המה ינחוני

 

 

 

 

 

 

 

אין לי מה להוסיף.)

 

 

 

 

 

אם העולם דפוק או שזה אני.
ואולי בעצם שנינו, זה הרי לא סותר.
ולא רק שלא סותר, ייתכן וזו אפילו סיבה ותוצאה.
ואם אכן כך, אני שוב תוהה, אני דפוק בגללו או שמא הוא בגללי.

וזו התהייה היחידה לעכשיו, את השאר כבד לי מדי לכתוב כרגע (כנראה שגם לא אכתוב אז אל תצפו ).
בפרק הבא (שלא יהיה ככל הנראה כאמור): על מלכוד 22 של הבדידות, על כלובי זהב וסורגים דמיוניים ממשיים מאין כמותם, ואולי גם על הדשא של השכן שנמצא מאחוריהם.

ועוד מחשבה - מה לי לחשב חשבונו של עולם, גם ככה הוא יישאר בשלו. כבר אמרנו שהעולם דפוק, עובדה שהוא לא מתנהל כמו שאני חושב. ייתכן שבאמת היה עדיף שאני ולא הוא (או הוא, או היא), אבל מעניין מישהו מה נראה לי?

לא שכחנו את 

"אין ייאוש!"

 

תהיי חזקה אחות.

כי אז אי אפשר לעזור לאנשים

רשמים ותובנות מכנס "הפורום להסכמה אזרחית" (טור 116) - הרב מיכאל אברהם

גילוי נהדר על הבוקר.