ואין, אין אף אחד שיבין.
ולא משנה מה וכמה אני אכתוב,
זה פשוט לא יקרה.
זה לא יכול לקרות.
אני, כולי,
כל כך כל כך מורכבת.
וואו, אתם לא מבינים.
אין מצב שתבינו.
איזה תהומות יש אצלי בנפש.
איזה גבהים ואיזה נסיקות.
פעם הכל היה כואב.
וריק.
אחר כך זה הפך להיות מפחיד,
בגלל הכמויות.
ובגלל השתיקות.
ועכשיו,
עכשיו זה בעיקר מוזר.
מבלבל אולי.
בגלל ההצטברות,
ובגלל הזמן שעבר.
והגיע מה שחיכיתי לו, כבר המון זמן.
וגם זה מוזר ביותר.
אני לא מצליחה להתאפס אפילו במחשבות של עצמי.
עזבו לדבר עם אנשים אחרים.
והמוזר הזה שנמצא עכשיו,
הוא לא במקום הכאב והחרדות.
לא, הוא לא מחליף,
הוא פשוט מחסה.
עוד שכבה עליונה.
מדי פעם הם פורצים,
העצב, הכאב, הדיכאון,
הפחדים והחרדות.
לתוך המציאות,
שאני לא מצילחה להבין אם היא קיימת באמת.
נמצאת ולא נמצאת.
חיה,
אבל לא באמת.
מרחפת.
נוגעת לא נוגעת.
מבולבלת.
מוזרה.
והרבה חוזרת אחורה.
מה שהכי גרוע בכל המצב הזה,
זה שאני כבר לא מרגישה ככ את הצורך לדבר.
הכמיהה לקשר, היא נוכחת כל הזמן.
אבל הרצון העז לדיבור, לשיח,
שבער לי פעם עמוק בעצמות על גבול השגעון,
כבר לא נמצא.
אני מאמינה שהוא יחזור.
די בטוחה בזה אפילו.
אבל לא בטוחה אם המצב של עכשיו ,
הוא טוב.
כי מצד אחד,
אני חייבת לדבר.
מהשכל אני אומרת את זה עכשיו.
לא מהלב,
שפעם רצה כל כך.
השכל הקר והמחושב אומר לדבר.
והלב מסכים איתו, כן,
אבל כבר לא כלכך רוצה.
ואולי אם אני לא ארצה זה פשוט לא יקרה.
מצד שני,
אולי זה טוב, הרוגע הזה.
להרפות קצת, לשחרר.
כי כשזה כל הזמן רק רצון ורצון ורצון,
ואין שום מעשה.
הוא מעיק,
וזה נורא.
אז אולי עדיף שלא.
יאבללה איך מוזר לי.
העולם.
ואני.
ומה שאני עושה עכשיו.
והלב.
והמח.
זה בעיקר העולם.
המציאות.
שהיא בעצם בכל.
וגם את זה אתם לא מבינים.
בטוח.
לא מבינים כלום.
