אבל לי היה חלום, ובסוף הצלחתי לשנות את הכיוון. גם של הנסיעה וגם של המחשבה.
פף
דווקא היה יום מוצלח ממש.
אבל מורכב לא פחות.
וצריך לישון.
צריך הרבה דברים.
פף אני מקווה שיהיה בסדר...
צריך להמשיך את העליה.
הלוואי שאני אצליח..
זה לא יהיה פשוט.
אבל הלוואי שאפשרי...
בהצלחה לי שיהיה...
באמת בהצלחה
טאטע!!
אוף
מה עובר??
מה?
יום הזוי. ממש אבל.
אה, וגם תשובה שלילית.
ממקום אחד אני ממש רוצה חיובית. השאר שיזרמו. רק שזה לא היה בתזמון טוב.
בכלל.
אוף. אני צריכה לישון...
די. נמאס כבר. מה את רוצה ממנו??
תסתכלו מסביב. לא צריך להתאמץ יותר מידי. העולם הזה גוסס. כולם מסביב מתים.
נמאס. נמאס לי כבר מכל החושך הזה של העולם.
כל כך הרבה כאבי לב.
כל כך הרבה רע, שנמצא בכל סיטואציה, גם הטובה ביותר.
הכל פה הסתרות על גבי הסתרות.
והלב כבר מתפוצץ.
לאן העולם הזה מובל?? מה הוא רוצה ממנו בכללל??
די. ראינו כבר מספיק צער וסבל.
מספיק יתומים ואלמנות, מספיק הורים שכולים. מספיק מחלות, ותאונות, ופיגועים ופינויים.
מספיק לבבות מחוררים. כל בן אדם פה יותר מסובך שני. כל כך הרבה תהומות של ייאוש יש בעולם הזה.
ולא צריך ללכת רחוק מידי. מספיק להסתכל כאן,בפורומים. כמה סבל כמה.
שומע?? די לנו
רוצים כבר אמת גלויה ומוארת. רוצים אור. רוצים טוב.
אנחנו כל כך קטנים כאן. פצפוצים. אפסים. אין לנו כלום. חסרי שליטה וחסרי כח.
נזרקים, מטלטלים, עלים נידפים.
נוסקים לגבהים ומתרסקים לרצפה. לא, לא מבינים. מה הולך פה ומי אנחנו בכלל. ומה זה העולם הזה?
והכל מורכב כל כך. הוא נמצא בכל דבר הרע הזה.
בכל בן אדם. בכל סיטואציה. בכל דיבור. בכל מפגש בין אנשים.
אנשים מתים. ואף אחד לא שם לב. והכל כבר כל כך רגיל.
הדיכאונות, ייסורי המצפון. ההתחבטויות. אני לא יתחיל עכשיו לפרט, אבל זה בכל הדברים, הכי קטנים ויומיומיים.
הכי שבשגרה. טוב ורע מעורבבים כל כך חזק, כל כך עמוק.
וכבר כל כך קשה להאמין.
מגיע לנו. באמת. ולא משנה עד כמה אנחנו טובים. רק כדי לפצות על כל הייסורים.
וזהו, נגמר לי השוונג. אין לי כוחות יותר.
מתחננת. תושיע.
(*צונזרה התבטאות בוטה יותר.*)
אוף.
(הלכתי.
אפשר להגיב.)
אין מנוחה בתוך הגוף הזה.
(אמיר דדון איפושהו)
אין אין אין מנוחה.
וכל מה שאני פורקת זה רק כדי להוציא מהלב.
לא כי אני חושבת שאכפת לו.
מה הוא רוצה לעזאזל????????????
באלי לשכוח מהכל.
ולא אכפת לו בכלל.
לא אכפת לו מכלום.
אני לפחות, לא רואה שאכפת לו.
דייייייייייייייייייייייי
דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!
או לענות לה, ואז יכאב לי
או לא לענות לה, ואז יכאב לה.
מרוב כוונות טובות,
גידלתי קוצים.
ועכשיו כל הכוונות הטובות לא יצליחו לחדור אל הלב,
ולשרוט.
שממלאת, מסתובבת, מעניקה חיים לחיית האנושות,
נשימה, ולנשימה הבאה.
ילדה.היא.
היא
היא לא מבינה מה היא עשתה לי.
גרמה לי לפחד.
פחד מוות.
עד כדי כך שכואב בגוף.
ובלב.
בעיקר בלב.
אז נכון.
היא אמרה שהיא לא עשתה את זה.
אבל זה לא עזר.
אני מפחדת.
ועכשיו כואב לי.
כואב לי.
רצח.
בלב.
(אין לך מושג.
אין לך מושג כמה כאב לב אחד קטן יכול להכיל.
אין לך מושג.
וגם לא יהיה לך.)
הידד.
|מקווה|
חולותתודה רבה עלזה
זית שמן ודבשאחרונהתודה לך!
עזבו, נו, שחררו.
שומעים? תרפו את המושכות.
בין כה וכה לא תצליחו לחדור.
כזאת אני, בונקרית, מוזרה, מורכבת.
אין לכם סיכוי להבין.
בשביל מה, לנסות שוב ושוב לפצח?
לחדור קליפות הגנה?
עוד לא שמתם לב? אני שונה.
איתי זה יהיה קשה, יותר מאצל כולם.
ובכלל, מה אתם רוצים?
עוד פרויקט חסד לעבוד עליו?
בטח תגידו שאתם רוצים לעזור, שיהיה לי טוב,
כי אתם אוהבים אותי ודואגים לי.
אבל איך אפשר לאהוב מישהו שבכלל לא מכירים?
ולא, אתם לא מכירים.
אה, בטח כי זו מצווה.
"ואהבת לרעך כמוך", לא?
לאהוב כל יהודי, כולנו עם אחד.
קלישאות. מחויבות. לנקות את המצפון.
או אולי רגש שהוא פשוט מוטעה, כי אין לו שום אחיזה במציאות.
טוב, את האמת?
אני כן רוצה שיתוף.
מחכה לאחד שיעז,
להיות חסר טאקט בצורה הכי חסרת טאקט שיכולה להיות.
לשבת מולי ולהסתכל לי בעיניים,
ולהגיד, לדרוש, לבקש ולהפציר,
שאני אדבר כבר.
לגרום לי להיפתח, אפילו רק קצת.
כי כמה כבר בן אדם יכול להכיל?
ושוב, אני לא נותנת לעצמי מנוח.
ושוב, מתנגדת.
אפילו רק בדמיונות.
כי.................................
וכאן אני אמורה להתחיל לפרט.
אבל קשה לי.
אני מצליחה רק לדבר על עצם הכאב,
לא על מה שהוא מכיל.
כי זה,
יהיה מתיש.
