פורום ריק ומוסתר (עמוד 1046)

בודק אוטומטי, תתן לי שמונים!
כל כך קשה לך?
זה עשרים נקודות יותר משישים.
עשרים, זהו!

אפשר לערוך?
|תוהה|

כמה שאני טיפשה.

יאוו.

אפשר רגע?

|מפודח|

תודה

בס"ד

 

מה זאת הנטייה הדבילית הזאת ליחס כל חווית בדידות לדחייה מדומיינת?

ולמה למרות שאני מסוגלת להבחין בזה אני עדיין מרגישה ככה? 

הוא לא מוביל לשום מקום

אני מתנצלת, היא נפגעת

 

שונאת לפגוע

בכפתורים קטנים, אדומים, הוא שולט על עולם שלם ושוקק חיים.
הוא רואה את עיניי הדבש שלה צוחקות, את החיוך על הפנים שלה ואת הריצה הקלילה.
הוא מושיט את היד לכפתור הימני ומסיט אותו קצת ימינה.
הילדה עם עיני הדבש עדיין רצה וצוחקת, היא לא מודעת להשפעתו של הכפתור. אבל אחרי כמה שעות, כשהיא כבר עייפה ומסופקת, היא כותבת שם כמה מילים. רק כמה מילים, כמה מילים שהחלו את פעולתו של כפתור האדום.
הילדה עם עיני הדבש לא שמה לב שהיא נקשרת. היא לא שמה לב שהיא מחכה, שקשה לה בלי. היא לא שמה לב שהיא נותנת רסיסים מעצמה, רסיסים שהיא לא היתה מודעת שקיימים בה.
בנתיים, הוא יושב וצופה. הוא צופה בה כשהיא נותנת מעצמה כמעט הכל, הוא צופה בה כשהיא מבינה שעשתה טעות. הוא צופה בה מתפרקת ונופלת ומנסה להתנתק ולא מצליחה. הוא צופה בה נלחמת ומתייאשת, שוב ושוב ושוב.
הוא צופה בעיני הדבש שלה שנהיות עמוקות ודואגות יותר. הוא צופה בשכבה השקופה והנוצצת שקוראים לה דמעה.

הוא צופה בה כשהיא צועקת על עצמה, כשהיא שואלת למה, למה הכפתור האדום היה בכלל קיים.

אם אתה היחיד שכל כך קשה לו.

אם אתה היחיד שלא מסוגל יותר.

אם אתה היחיד

שכבר מתחרפן מזה שהוא לא באמת יודע ושהכל הכל מתערבל ומתערבב.

 

 

רק תוהה לעצמי אם אני היחידה

 

לא יודעת אם יש לי עוד כוח לחכות יותר.

אני חושבת שהוא נגמר.

אבל זה עובד עכשיו. לפחות זה !

ואני שמח ומאושר.

 

איזה כיף !

 

(רק חבל שאני לא מצליח לקחת הפסקה מלאה).

ושב יבואו בתלונות 

ושוב זה יהיה באשמתי

ושוב ושוב ושוב...

 

 

הרבה
המון
ויותר מידי דד-ליינים שאני לא עומדת בהם
התסכול. בע.

התחלתי היום מסע חיסולים ממוקדים. הלוואי שאקום מחר מוקדם מספיק כדי להמשיך בו.

זה היה בשפה מנומסת ורגישה, ורגועה - אבל עדיין צעקה.

 

וקיבלתי תשובה לא נעימה בכלל, אבל זו האמת הלא נעימה, לא התשובה.

שנכנסים לעבודה,
הכול מבעבע ודורש פעולה מיידית...
כולם מקיפים מכל צד ורוצים תשובות הרגע

אבל רגעעע... היום אני עייפהההה

אני לא יכול

החלטתי להרפות עם משהו מסויים שלא עבד לי ולא התקדם לשום מקום.

 

נחשו מי מכה בי עכשיו בכל הכח?

 

כמובן, מה שהחלטתי להרפות ממנו.

 

 

 

יש משהו כיף דווקא בלסרב

החיוך המגחך שלך גובל בהסתגרות שלי

האוזנים שלי (מרגישות) אטומות.
אז למה אני שומעת כל דבר?
ולמה יש סוכן כפול?
ולמה בכלל יש סוכן?
יש גם סמוים. ? 
כנראה.
איך העולם כזה קטן?
ולמה אומרים שאנשים הם כמו נמלים.
שבכלל לא ראו אותי. שאני מעבר
משיח מחליט שאנחנו צריכים להמתין לו עוד. מדוע?
למה שאני לא אגיד פשוט עוד כמה פרקי תהילים?

מה יכול לעזור במצב נואש?
איזה דבר הכי הרבה אתם רואים לא חוקי?
מה הדבר שאתם הכי אוהבים?
מתי הצלחתם לדבר עם מישו והרגשתם שהוא ב.א.מ.ת. מתעניין ושואל עליכם בשבילכם?

כמה הערכה יש לכם כלפיו?
מי הנהג הכי הזוי שהיה לכם?
למה יש ככ הרבה שאלות?
כמה תשובות יש לזה?
למה פורצים מעול בשביל מלחמה?

למה מתקינים מצלמות נסתרות במקום גלויות להרתיע?

למה אני מתעסקת בכל זה?

יש מה להגיב? מעולה בשביל זה מיועדת התגובה.

למישהו יש את הלו"ז של מתי זה אמור להפסיק?

היה לי כל כך טוב לפגוש אותך, היה לי כל כך כיף.
כמה שצחקנו עליו, הוא בכלל לא יודע. אין לו מושג.
סיפרת לי שהוא מסוכן, סיפרת לי שהוא מקסים. סיפרת לי שהוא נשבר וגם את ושהוא פוחד להיקשר.
ואת פוחדת להתפרק.
הבטחת לי שבפעם הבאה תבואי אליי, לא אליו. שתיזהרי, שתשלטי באש מרחוק בלי להיכוות.
ילדה עם עיניים כחולות, את הקשבת לי כשסיפרתי לך עליו. על השיחות והמילים והימים והחודשים והרצון שזה לא יקרה שוב.
את הבנת למה לא נתתי לו את המספר שלי, אני פחדתי להגיע לסיטואציה שבה את נמצאת.
ילדה עם עיניים כחולות, אני צריכה לראות אותך יותר. אני צריכה לחבק אותך יותר.
אולי אחרי שקראתי את מה שאמרת לו, אולי הבנתי יותר עד כמה את מכילה, עד כמה החיים לקחו אותך למסלול מואץ של התבגרות.
ילדה עם עיניים כחולות שפוחדת מהמוות, ילדה עם עיניים כחולות שחזקה וכל כך שברירית. ילדה עם עיניים כחולות שצרבו בה את הפרידה.

אני אוהבת אותך.