בכפתורים קטנים, אדומים, הוא שולט על עולם שלם ושוקק חיים.
הוא רואה את עיניי הדבש שלה צוחקות, את החיוך על הפנים שלה ואת הריצה הקלילה.
הוא מושיט את היד לכפתור הימני ומסיט אותו קצת ימינה.
הילדה עם עיני הדבש עדיין רצה וצוחקת, היא לא מודעת להשפעתו של הכפתור. אבל אחרי כמה שעות, כשהיא כבר עייפה ומסופקת, היא כותבת שם כמה מילים. רק כמה מילים, כמה מילים שהחלו את פעולתו של כפתור האדום.
הילדה עם עיני הדבש לא שמה לב שהיא נקשרת. היא לא שמה לב שהיא מחכה, שקשה לה בלי. היא לא שמה לב שהיא נותנת רסיסים מעצמה, רסיסים שהיא לא היתה מודעת שקיימים בה.
בנתיים, הוא יושב וצופה. הוא צופה בה כשהיא נותנת מעצמה כמעט הכל, הוא צופה בה כשהיא מבינה שעשתה טעות. הוא צופה בה מתפרקת ונופלת ומנסה להתנתק ולא מצליחה. הוא צופה בה נלחמת ומתייאשת, שוב ושוב ושוב.
הוא צופה בעיני הדבש שלה שנהיות עמוקות ודואגות יותר. הוא צופה בשכבה השקופה והנוצצת שקוראים לה דמעה.
הוא צופה בה כשהיא צועקת על עצמה, כשהיא שואלת למה, למה הכפתור האדום היה בכלל קיים.