פורום ריק ומוסתר (עמוד 1049)

איזה מזל שהשכל שלי עובד לפני הרגש בהרבה מהמקרים
זה פשוט מתנה.
רק שאחרי זה צריך לאכול את כל הבליעות רוק האלה ולא יודעים איך

ואני דואגת לה.
הוא בן 17, הוא יכול להסתדר. אני מקווה.
והיא בכתה ובכתה ואני ראיתי את העיניים הכחולות הכהות שלה דרך המסך, כי רק ביום שלישי אני אראה אותן באמת.
בבקשה תיזהרי, בבקשה אל תיכנסי לסרט הזה.
בבקשה אל תתני את הרגש שלך, אל תתני לו לנחם.
כמה את לא רוצה לפגוע, וכמה הלב שלך זהב.
וכמה הקללות מכסות על מילים שאת לא מסוגלת לומר.
אין לך מושג כמה אני מזדהה, ילדה עם עיניים כחולות.
אין לך מושג.
אני אספר לך הכל. אני אספר. אולי אז תביני, אולי את כבר מתחילה להבין.
אל תשתכרי, אל תאבדי את עצמך.
אל תאמרי שאת בדיכאון לפני שבאמת תמצאי את עצמך בדבר כזה.
תהיי חזקה, תעשי את זה טכני. אל תפני אליי רק כשאת קורסת, אחרי שמתנפצים לא תמיד אפשר להדביק הכל מחדש. אני בסך הכל מנסה למנוע מראש את הנפילה.

אני אוהבת אותך, ילדה עם עיניים כחולות של ים ודמעות.
אני אוהבת אותך.

מסוחרר, מי הוא? מי... מיואש.

לא כי אני יודע כי אין לי כוח להגיד את זה.

כן, אין אושר כמו ההרגשה המכוסנת למשהוא כול כך עמוק, מעלי יש רק בני על מוות, 

אם הצלחתי בזה, אין...

וכן, אפשר להגיד שהוא שיחרר,

נתן לה לזרום,

לעצמו לנשום,

לחיות ולהתפתח, נתן סיכוי.

וואי וואי, מחסום כתיבה רציני נהיה לנו פה, אם רק יכולתי לשחרר ולפתוח,

הייתי ממלא את כול הדף ומשחק עם עצמי תופסת, מחביא ומגלה, משלה שאוי מדבר, הייתי מברבר,

בח גם מקפיד על שגיעות כתיב, כמה קטעים יפים, בגדול יהיה יותר מידי מילים,

אבל אנחנו לא אומנים,

 רק כותבים, ממלאים חללים, מהלב מורידים, מנתבים את דרכי המחשבה עם הידעים,

פולתים צעקה

 

דממה.

קצת כמו התבודדות, רק אני, אבא(תאתא לאקזוטים) ומיליון אנשים אבל גם אף אחד.

ןקצת כמו לא, כי בכול זאת לכול דבר יש מטרה,

העיניים כבדות, הראש אתום אחרי מספיק חומר באזרחות כדי להפוך את כול הגבעות לצהובים.

ובכול זאת, כי אין לי דרך ואת האומץ להגיד את זה.

אין לי את יישוב הדעת להגיד, זה אני רוצה זה לא דוואי,
אז אני בוחר לחכות, בוחר לא ליבחור, שיתבהר.

מים שקטים חודרים עמוק, בוא נבין עם זה אפשרי.

אז לא.
האמת והשקר הם מוחלטים, ולא, זו לא זוית ראייה.
הרי אמת יש אחת ואלו רק אין ספור הדרכים אליה הגורמים לנו לשנות לפעמים, להתבלבל או סתם ככה פשוט להיות מובדלים זה מזה.
זוית הראיה שלנו משפיעה אך ורק על הטוב והרע
ועל כמה אנחנו מוכנים לשייך אלינו מכל צד.

כדי להפוך משהו לטוב תחילה צריך כמובן להבין שהוא רע אחרת לא נדע להופכו, כלומר, ממה ולמה נדע להפוך אם לא נדע מה הוא עכשיו.
אז רק לאחר שנתנתק לגמריי, בעזרת זה שנבין שהדבר הוא רע, והרי אנחנו לא רוצים רע, לא רוצים רע! רק לאחר מכן נוכל למצוא בו את הטוב ולהפוך אותו להיות כזה.

זו קריעת ים סוף שלי, והיא נועדה להשלים את יציאת מצרים שלי. אחרת אין טעם (במידה מסויימת) ביציאת מצרים.

זו האמת שלי. ומקווה שלא רק לעת עתה.

יש מתנגדים? |רטורי|

לא כותבת

לא כותבת

 

מודה.
נכשלתי.
הכישלון צורב.
שורף.
כואב.
גורם לי לצעוק.
נכשלתי.
פשוט כך.
בהסלמה פשוטה.
נכשלתי.
סופית.
לא רוצה.
לא צריכה.
צריכה עידוד.
צריכה חיבוק.
נכשלתי.
במעין פראודיה.
נכדלתי.
לט הצלחתי.
כשלתי.
נכנעתי.
אני אתן.
אתן לגלים לסחוף אותי.
תהומות הייאוש כל כך קרובים.
אני אשקע.
ואבחף.
נכשלתי.
זהו. סופית.
במעין הקלה.
נכשלתי. סופית.
שהחיינו.
וקיימנו.
נכשלתי.
נפילה אין סופית.
מודה.

אבא!

למה רע לי?

בבקשה

אני רוצה טוב

עמונה. כבר עברה שנה.

כלום לא זז.

ארצנו היתה לנוכרים.

מגרשים ככה אדם מהבית שלו.

לראות סירטונים ופשוט לבכות.

המחשבות חוזרות.

ככה הפקרתי.

לא באתי לעזור, והעיקר עכשיו אני בוכה.

לא איכפת לי מהארץ.

כל אחד בתור נער צריך לעבור גירוש.

לבנות את האידאולוגיה שלו מהצד של ארץ שנקנית ביסורים.

אני זוכר את אותו יום.

הייתי בישיבה, ובכלל לא למדתי.

ובמקום ללמוד שמעתי רדיו.

ובכיתי.

ישוב מגורש ואני נשאר בבית?!

לפעמים אני לא במקום שאני אמור להיות.

כשילד בכיתה ד' אומר על משטרה "ימח שמם" זה מגעיל,

אבל אני מבין אותו.

ילדים שריסקו להם את החיים.

ילדים שניכנסו בכיתה ד' לפנימיה.

שנה לעמונה ואף אחד לא שם לב.

אם חס ושלום יהיה עוד פינוי, אני מגיע!!

וגם לכל ההפגנות.

למרות שזה לא משפיע כלום בפועל.

נכון. אני יודע.

אבל להבין שנתתי לדבר כזה לעבור בשתיקה, זה יותר גרוע.

ולצעוק

את הקושי.

 

אבל אין לי אומץ.

ואין לי כוח לכלום.

גם לא לצעוק

וגם לא לפרוק.

וגם לא להתמודד

וגם לא כלום.

אפילו לא להיכנס למיטה.

 

ובסוף בכלל לא דיברתי איתה היום.

 

והעיקר אני כן אומרת שצריך לדבר.

..

בכלל זה קשה ממש.

ואתמול שלחתי לה הודעה נואשת על סף ייאוש.

אפילו לא על סף.

מיואשת לגמרי.

הלוואי שמחר אני אצליח להתקשר!

הלוואי.

 

אבל זה לא שלא ניסיתי.

ניסיתי אבל בסוף לא הלך.

ודי

הלוואי שאני כבר אדע מה נכון לעשות באמת.

 

אוף. נכון שאני יודעת.

אבל אולי עכשיו זה שונה.

אוף ברמת העיקרון זה לא.

ואני יודעת אתזה.

אבל זה כל כך קשה ש....

לא יודעת. אין לי מילים.

 

 

אבל זה הזוי.

ו..הלוואי שכבר יהיה.

שכבר

יהיה

!

 

 

לא באלי להיכנע

אבל אני ממש רוצה.

אוף.

הלוואי שמחר אני ארגיש עם זה טוב יותר.

ובכלל חברות מגיעות אליי לשבת.

ויהיה טוב ובסדר בע"ה.

..............

 

 

 

אין לי מילים.

די. הם נגמרו.

אמצא חיים ואתרגל
שאין אותך

היית לי סיבה אחת טובה
כנגד אלף הסותרות לה.


אני רוצה להאמין שטוב לך.
שאפשר שתתגבר גם בלעדיי
פדוט לסמוך על אלוקים שיקח אותך על כתפיו.

נו באמת, מה חשבתי לעצמי
להשתוות?!

ועוד בלי לדעת את הסיבה

אני יודע(?!)

שהכי קל להיכנע לייאוש.

לא נכון.

כי הכי קל להיות אופטימי כל החיים ולהגיד שיהיה טוב

ככה כלום לא עצוב.

וגם אם עצוב זה בסדר כי 'יהיה טוב'.

 

להאמין 

שריבון העולמים

נותן לנו חירות

לחיות את החיים

הכי יפים

אולי סופסוף נבין

שכולנו חופשיים

וזה רק אנחנו

המשעבדים את עצמינו

 

אז שכל אחד יקום ויהיה מושיע

ויגאל עצמו מידיו

אם רק נסתכל אחורה

נראה שהדבר שבורחים מפניו

זה רק עלה הנידף ברוח

אך הדגים ששוחררו חזרה אל הים הפתוח

ממשיכים להסתובב שם סביב עצמם

והציפור שיצאה לה משביה

מפחדת לפרוש כנפיה...

 

הגיע הזמן!

זה אומר 'אני לא חושב שזה נכון אבל אין לי כוח לנסח טיעונים'.

וזה מעצבן כי אתה יכול להתווכח עם עובדות, אבל אתה לא יכול להתווכח עם חוסר התחברות.

 

(כל הנל לא נאמר בקשר לדברים שלגיטימי לא להתחבר אליהם כי הם לא דעות שאמורות להתבסס על סיבות.)

ובכלל, דיי כבר להקלע אליהן.

כאילו, אנשים, זו קבוצת ווצאפ! אז יש עוד אחת, למה לריב אבל??

הקטע הוא שאם כבר צידוד בצד כלשהו אז הצד ההוא נשמע לי מגניב יותר. לא יודעת מי צודק.
מה אני עושה בצד הזה?

ועוד העלו אותי לראש הפירמידה. איך זה תמיד קורה לי, אלוהים, איך.