פורום ריק ומוסתר (עמוד 1048)

שיאמר לידי את צמד המילים 'הנוער של היום'

 

חוטף ממני בראש

ואני מרגישה שהכל אפור

ואני לא יודעת למה

כי סהכ טוב לי

אבל בלעכססס

ואין מי שיקשיב לי

ואוףףף

 

אנשים שבודקים בגוגל מה מזג האוויר ומה הראות היום ומחפשים תמונות

כשהם יכולים פשוט לצאת החוצה ולדעת.

חוצמזה,
קיבלתי 119
וצריך 120

כל שאר הציונים האחרים נמצאים משמעותית מעל סף הקבלה
אז למה הם כאלה מציקים?

אוףףףףףףף

מציע לך כוס מים :-/



אסור לך לחשוב
כשאת ככ עייפה.

היא אומרת והעיניים שלה נוצצות והיא צוחקת ובוכה באותו משפט
היי, תודה.
שתדעי לך, זה אפשרי. אני אוהבת אותך כל כך, אני כל כך מעריכה. אין לך מושג.
תודה שהקשבת. תודה שאמרת שזה ברור.
תודה על העיניים שלך, על החיוך הזה והדמעות, דמעות של פיה.
תודה על האכפתיות ועל ההקשבה.
אני מאמינה מאמינה מאמינה בך.
תודה שגרמת לי לבכות ולצחוק, תודה שעזרת בכל מה שרק יכולת.

בואי, בואי תרקדי איתי. בואי תחייכי אפילו קצת. בואי תרוצי בין הפרחים ותתגלגלי בהם בזמן שהצחוק המתגלגל שלך ישמע.
עכשיו תורי להחזיר לך, עכשיו תורי להגיד תודה.



ומעניין שבכלל כיוונתי פה לשני אנשים, ואין סיכוי שתבינו איזה משפט שייך למי.

אתם, אלה שזה נכתב עליכם. אתם לא תראו את זה בכל מקרה, נכון? מצחיק כמה זה דומה וכמה זה שונה. כמה אתם דומים וכמה כל כך לא.


בכל אופן, תודה.

אולי זאת במה שעליה העולם
ומיליארדי שחקנים שרצים
וכל אחד הוא התפקיד הראשי
ובשבילו כל השאר הם ניצבים
ואולי יש מצלמות
בכל מקום, בכל פינה
ואולי אנחנו באיזו תוכנית ריאליטי
כבר חמשת אלפים שנה
ואולי קצת איבדנו את המקור ואת השורש
ויצאנו לחפש ריגושים
ואולי כל השקרעם מדמים לנו קצת חופש
כבר הפכנו לשחקנים מנוסים.
ואולי בין כל ההבזקים
לא הספקנו לראות את הכל
וכשהוילונות על הבמה נפתחים
אנחנו צופים ומפסיקים לשאול.


ויכול להיות שקצת שכחנו
שקענו עמוק במשחק
ואולי כל פועלי הבמה
הם היחידים האמיתיים שנשארו כאן.

הוא שאל, מה אני רוצה להרגיש עכשיו.
אז עניתי, שלא יודע. וכלום.
ובכלל,
מה שאני רוצה עכשיו. מה אני רוצה עכשיו. מה.
באמת מה.

אי אפשר ככה, זה לא חיים, זו השרדות. טוב לך, אל תהיי כפויית טובה. את פשוט בנסיגה, את מפחדת לחזור לשם, ליפול לתהום ההיא. אין לך כח לטפס משם שוב, אם זה ככה - האופציה הכמעט יחידה היא לשקוע, כפשוטו. להניח לעצמי לטבוע, להרגיש איך הבוץ מכסה ומושך מטה, עד איבוד אחיזה-איבוד נשימה-איבוד הכרה. כל מילה נשמעת לך כצעקה. את מכונסת, מכווצת. העולם סוגר עלייך, מאיים והכי גרוע - את משתפת פעולה ונותנת לו לעשות בך כרצונו
😶 אבל למה? היית בהתקדמות והכל כל כך טוב. האם זו בריחה? איפה השורש? אני אי פעם אי נורמלית? איך אפשר לרפא נפש שהיא סדוקה מדיי, שברירית ופצועה ודוחה חיבוק מנחם, מרוב סדקים היא סומכת רק על עצמה. למה את נכנסת שוב לסחרור הזה? אין בך כוחות להרים את עצמך, לקום, להחזיק בשיניים את המציאות, להאחז. אוף. את טובה, ואת יודעת את זה. באמת שרוב רובך טוב. יש לך כח לאנשים, לאנשים שאת אוהבת ואין מקום בלב שלך לאנשים אחרים אז את נאטמת. וזה בסדר לגמרי, נראה לי. פףף. ללמד זכות על עצמי? לכעוס? להיות אדישה? שכחתי איך בוכים, או כך לפחות נדמה לי. הצילו. אני רוצה להיות נורמלית. בא לי חיים של אנשים פשוטים.
|מניח|
|צועק|
|בורח|

(למה לכתוב לעצמי לא עוזר ולדבר עם אנשים אין לי כח? אולי כי אני נואשת לתשומת לב ואין לי כוחות נפש לקבל חיבוקים)

בס"ד

 

אני ממש מרגישה את העולם סוגר עלי

אלעק זה. היא לא מבטאת נכון כלום מזה. אבל כלום!

והכאב שלי עדיין לא התרפא. כנראה שבכלל לא.

 

והיא.. טוב היא בכל מקרה לא יודעת כלום על גבי כלום מכלום.

וזהו, מנגבת והדמעות נעלמות.

זה כזה נורא להכשל שוב שוב?

שאוטמת את הכאב.
















לפעמים גם את הטוב.
איזה דרך התמודדות מוזרה.

איזה מזל שהשכל שלי עובד לפני הרגש בהרבה מהמקרים
זה פשוט מתנה.
רק שאחרי זה צריך לאכול את כל הבליעות רוק האלה ולא יודעים איך

ואני דואגת לה.
הוא בן 17, הוא יכול להסתדר. אני מקווה.
והיא בכתה ובכתה ואני ראיתי את העיניים הכחולות הכהות שלה דרך המסך, כי רק ביום שלישי אני אראה אותן באמת.
בבקשה תיזהרי, בבקשה אל תיכנסי לסרט הזה.
בבקשה אל תתני את הרגש שלך, אל תתני לו לנחם.
כמה את לא רוצה לפגוע, וכמה הלב שלך זהב.
וכמה הקללות מכסות על מילים שאת לא מסוגלת לומר.
אין לך מושג כמה אני מזדהה, ילדה עם עיניים כחולות.
אין לך מושג.
אני אספר לך הכל. אני אספר. אולי אז תביני, אולי את כבר מתחילה להבין.
אל תשתכרי, אל תאבדי את עצמך.
אל תאמרי שאת בדיכאון לפני שבאמת תמצאי את עצמך בדבר כזה.
תהיי חזקה, תעשי את זה טכני. אל תפני אליי רק כשאת קורסת, אחרי שמתנפצים לא תמיד אפשר להדביק הכל מחדש. אני בסך הכל מנסה למנוע מראש את הנפילה.

אני אוהבת אותך, ילדה עם עיניים כחולות של ים ודמעות.
אני אוהבת אותך.

מסוחרר, מי הוא? מי... מיואש.

לא כי אני יודע כי אין לי כוח להגיד את זה.

כן, אין אושר כמו ההרגשה המכוסנת למשהוא כול כך עמוק, מעלי יש רק בני על מוות, 

אם הצלחתי בזה, אין...

וכן, אפשר להגיד שהוא שיחרר,

נתן לה לזרום,

לעצמו לנשום,

לחיות ולהתפתח, נתן סיכוי.

וואי וואי, מחסום כתיבה רציני נהיה לנו פה, אם רק יכולתי לשחרר ולפתוח,

הייתי ממלא את כול הדף ומשחק עם עצמי תופסת, מחביא ומגלה, משלה שאוי מדבר, הייתי מברבר,

בח גם מקפיד על שגיעות כתיב, כמה קטעים יפים, בגדול יהיה יותר מידי מילים,

אבל אנחנו לא אומנים,

 רק כותבים, ממלאים חללים, מהלב מורידים, מנתבים את דרכי המחשבה עם הידעים,

פולתים צעקה

 

דממה.

קצת כמו התבודדות, רק אני, אבא(תאתא לאקזוטים) ומיליון אנשים אבל גם אף אחד.

ןקצת כמו לא, כי בכול זאת לכול דבר יש מטרה,

העיניים כבדות, הראש אתום אחרי מספיק חומר באזרחות כדי להפוך את כול הגבעות לצהובים.

ובכול זאת, כי אין לי דרך ואת האומץ להגיד את זה.

אין לי את יישוב הדעת להגיד, זה אני רוצה זה לא דוואי,
אז אני בוחר לחכות, בוחר לא ליבחור, שיתבהר.

מים שקטים חודרים עמוק, בוא נבין עם זה אפשרי.

אז לא.
האמת והשקר הם מוחלטים, ולא, זו לא זוית ראייה.
הרי אמת יש אחת ואלו רק אין ספור הדרכים אליה הגורמים לנו לשנות לפעמים, להתבלבל או סתם ככה פשוט להיות מובדלים זה מזה.
זוית הראיה שלנו משפיעה אך ורק על הטוב והרע
ועל כמה אנחנו מוכנים לשייך אלינו מכל צד.

כדי להפוך משהו לטוב תחילה צריך כמובן להבין שהוא רע אחרת לא נדע להופכו, כלומר, ממה ולמה נדע להפוך אם לא נדע מה הוא עכשיו.
אז רק לאחר שנתנתק לגמריי, בעזרת זה שנבין שהדבר הוא רע, והרי אנחנו לא רוצים רע, לא רוצים רע! רק לאחר מכן נוכל למצוא בו את הטוב ולהפוך אותו להיות כזה.

זו קריעת ים סוף שלי, והיא נועדה להשלים את יציאת מצרים שלי. אחרת אין טעם (במידה מסויימת) ביציאת מצרים.

זו האמת שלי. ומקווה שלא רק לעת עתה.

יש מתנגדים? |רטורי|