פורום ריק ומוסתר (עמוד 1073)

מדבר.
ריק.
שיממון.

לבד.

לבד עם אבא.
עם השם יתברך.

לשבת.
ולחשוב.

ולזעוק.
ולצעוק.

לבכות.
את הכל.
הכל הכל הכל.

לצעוק חזק חזק לאבא
שישמע.

שיעזור.

שיתן לי כוחות.

כי גם אם היו,
הם נגמרו.

כוחות נפשיים בכלל
כבר מזמן נמוגו ואינם.

ובזמן האחרון
גם כוח פיזי
אין.

כי אני לא ישנה
לא מצליחה להירדם.
מרוב מחשבות.
ותהיות
וספקות
וקושי
וכאב.
עצום.

כאב חד
שדוקר
ומשתק
את כולי.

כאב נפשי
שמשפיע על הגוף.

אני רוצה ללכת למדבר
או לים.

לצרוח.

לזעוק ולצעוק ולבכות
לאבא.
את הכל הכל.

להגיד לו
שלי נגמר.

שיתן לי כוחות.

למרות שלא מגיע לי.

אני רוצה.
צריכה.
את זה.

ללכת
ולצרוח
את כל כולי
עד שלא יישאר לי קול.

לצרוח ולהוציא את הכל
את כל הכאב העצום
והקושי
והספק
והדיכאון

רק לצרוח
שיצא כבר החוצה.

שאני אשאר נקייה.

שכל המעורבל הזה בבטן
יצא ממני כבר
ישתחרר.

שאני אדע למצוא
את מה שמשחרר אותי.

אני רוצה.
צריכה.

לברוח.

לים
או למדבר.



(כאילו שיש לי אומץ)

הדמעות לא מפסיקות

מתאימות עצמן למצב הרוח שבחוץ

מים נשפכים על החלונות

שקופים כמוני, אני מתחילה לרוץ

נשברת בקלות אופיינית לי

כמו עלה שנתלש ללא מלחמה

אני לבד אם אין אני לי מי

יעזור לעבור את המהלומה

יש עננים אפורים בשמיים

הם לא עוזרים לי להירגע

מבשרים על סערה שתתקוף בקרוב

זה הזמן לברוח 

ללכת לישון.

איזה עצבות
מוחין דקטנות
שיעור א שרים במסדרון
ומה הם יודעים בכלל
על עצבות
על קטנות
על מוחין
ומה הם שרים בשמחה כזאת
את השגרה האפורה שלי.
אני הולך ולא חוזר.

לא יודעת מה איתי.

מצד אחד, הנה, בתקופה האחרונה דיי טוב לי ואני אפילו דיי סבבה עם המשפחה. הם באים לקראתי מאד וכנל אני לקראתם.

אבל מאידך, כל כך רע לי. עם כולם. הגעתי למצב שאני פשוט לא קמה ללימודים כי רע לי שם.

ואבא. אבא רוצה לעזור אבל הוא לא יכול על עיוור. הוא אומר שאני מוזמנת לדבר איתו על זה ולהסביר, אבל עד אז, עד אז אני צריכה לקום בבוקר כמו ילדה טובה וללכת ללימודים.

ואין לי בעיה לדבר איתו, באמת, אבל אני פשוט לא יודעת מה הבעיה שלי שם. לא יודעת להתמקד בגורם לכך שלא ארצה לבוא.

 

וואו. אני לא הייתי מאמינה שאני אגיד את זה.
אבל היום היה יום טוב. ברוך השם!!!!!
תודה לך אבא!!!!!
היה פשוט טוב.
גם בקטעים היותר קשים הרגשתי שאתה איתי ואתה עוזר לי.
תודה שקמתי מאוחר. תודה שהצלחתי לישון בכלל כי זה הכי לא מובן מאליו. תודה.
תודה שיצא לי תסרוקות יפות. ואפילו החמיאו לי עליהן.
תודה.
תודה שהיא באה בסוף. היה לי פשוט כיף וטוב איתה. תודה לך עליה. אוהבת אותה ממש.
ושוב, אותו העניין עם מפגש בין אנשים. שאתה מסובב פה את המציאות ושום דבר לא מקרי. תודה שהפגשת בינינו.
פשוט היה לי טוב איתה היום.
אבא אתה כל כך טוב! תודה לך על היום הנפלא הזה!

אני האדם האחר
הזולת.

אני אגדל מתוך השבר.

שמרוב אהבה הלב שלכם שוקל לזוז ממקומו?!
אני אוהבת אותם כל כך. והם גדלים אי שם בלעדיי.
הם כבר ענקיים!!! אני רוצה אותם. כאן. לידי. הרגע!
אוף. זה לא פייר.

אתה אורז את המחר
ומשאיר את העבר מאחוריך 
אדם יכול ללכת אבל לא לעזוב
את מה שעוד לא נאמר
גם ככה כבר אמרת בעיניך
לא צריך מילים בשביל לאהוב
ואין ספק שתסתדר
לאן שלא תיקח אותך הרוח
גם אם זה רחוק מדי מכאן
כי איזה חלק יסגר
אך השני נשאר פתוח
לקבל את מה שיביא עלינו הזמן

יום אחד עוד ניפגש
אם זה כאן או במקום אחר
יום אחד עוד ניפגש
גם אם היום קשה לי לשחרר
יום אחד עוד ניפגש
זה עצוב וזה מה יש
יום אחד, יום אחד, עוד ניפגש

נוסע למקום אחר
ונשאר כאילו לא באמת נסעת
מה יהיה מחר, מי ידע לחזות
דברים גדולים קורים מהר
וזה תסריט שלא אתה כתבת
אם אין לו עוד סיום, על מה הדמעות.

זה שקר ענק ואני גם ככה לא נפתחת בגלל.
אז בואו מבזבז כסף
די, עבר המון זמן אני יודעת שזה לא נכון בשבילי. אז למה?

עכשיו טוב, ויהיה טוב יותר..

אני בטעות.

 

ומשום מה זה לא מפריע לי

כרגע

בטח עוד מעט זה יתחיל להפריע.

שהלילה יהיה יותר חשוך

וואו אבא.
תודה.
פשוט תודה.
תודה לך עליה.
פתאום אני מבינה מה מתכוונים כשאומרים שמפגש בין אנשים הוא לא סתם מקרי.
תודה לך ששמת אותה מדריכה שלי.
תודה עליה.
פשוט תודה שהיא בנאדם כל כך מדהים.

והיה קשה.
אבל אחרי זה אפילו הצלחתי קצת לשמוח!
תודה לך השם יתברך.
תודה תודה תודה.

וגם על היום.
שהיה אפילו עוד יותר קשה.
שבכלל לא התכוונתי. אבל יצא.
ובעזרת השם יהיה טוב.

והצלחתי קצת לשמוח.
ואפילו נהניתי קצת בצביעות.
ובישבצ.
והיה בהתחלה קשה והייתי צריכה לאסוף את השברים מהרצפה, לקחת את עצמי בידיים וללכת.
אבל בסוף היה משתלם.

אבא תודה. פשוט תודה.

אבא אתה הוא המלך. ואתה מסובב פה הכל בהשגחה פרטית מדוייקת לכל אחד ואחת פה.
וגם לי.
והפגישות.
וזה היה קצת עמוס. יומיים ברצף.
אשכרה פתחתי את הנושאים האלו, שבחיים לא פתחתי ובחיים לא דיברתי וכלום, אשכרה פתחתי ושיתפתי שני אנשים.
אני לא מבינה איך היה לי האומץ.
כנראה שאני אולי כן מסוגלת.
למרות מה שקרה איתה.
אני רוצה לשכוח.
לשכוח ולסלוח.
אבל קשה קשה קשה.
כי היא הרסה אותי.
אז איך אפשר לסלוח?
והיום ממש נזכרתי בזה. וגם אתמול.
והיה לי קשה. ממש.
עדיין לא הצלחתי לסלוח.

והיום למדנו שהרב זצ"ל אמר שהטעות של מחנכים היא שהם לא קולטים את הנפש שמולם ומלמדים בצורה שלא טובה והורסת את הנפש.
ופשוט חשבתי עליה.
וכמה שזה נכון.
וכמה שזה יכול להרוס ולפגוע.
פשוט להרוג.
אבל בתכלס מה יועיל לי אם אני לא אסלח? כלום.
אבל פשוט קשה לי.
לא מסוגלת.

אני צריכה לנסוע לים.
ולשבת מול הגלים.
ולהקשיב להם.
ולחשוב.
ולצעוק.
אליו יתברך.
ואולי אצליח גם לבכות. אולי.
אני חייבת את זה.
אבל אין מתי.
ואין איך.
ואין לי אומץ.

אבא תן לי כוחות!!!!!!!!!!

בלי שום קשר להאם הוא היה רע או טוב.
הוא היה וזה מה שחשוב. כשהוא עדיין הווה הרבה יותר קשה לעשות לו אידאליזציה.

ממד.
להשאר?
או לא?
תמיהה.

הוא מת
משהו נדבק בי
חי ונשאר

העמקות
השנינות
הדבקות העיקשת

האהבה
הרצון
התורה
התפילה והצחוק

לא שבעה, לא שלושים ולא שנה.
רק עוד יום של נסיון למלא את הריק.
העלאת זכרונות ממחסנים מעופשים.
עוד בקשה לשמוע ולראות.
עוד רצון לקבל ולספוג.

עוד תחינה על האש שכבתה
על המעיין שהפסיק לנבוע
על השיר הקטוע



לא שוכחים.