כל, במעין הקלה.
הפסדתי.

אבאאא תן לי כוח!!
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!!!!!
באלי לצרוחח!!!!!
אאאעאעאעאאעאעאעאעאעעעעעעעעעעאאעאעאעאעאעאעעעאעאעאעאעאעאע!!!!!!!!!!
ושבת.
ופעולה.
לבד.
כשאני קורסת ממזמן.
אבאא איך אני עושה את זה???

אני לא חושבת שהניק שלי נכון.
אני לא מצליחה להאמין בזה.
כי עובדה.
יש ייאוש.
ואני בתוכו.

אויש.
למה.
אבא.
למה.

אולי פשוט נכתוב כאן את כל הדיבורים שאפשר. למתוח קווים ביד רועדת ומלאת חשק של תינוק, פעוט צעיר שבא לגן, מתרגש מהמפגש. הגננת והילדים. מכל החדש הזה שכל פעם קורה. מציץ לו מעבר לפינה. לתפוס ביד רכה את העיפרון באחיזה לא אפשרית כתיבה ולשרבט קווים מקוטעים על דף לבן חלק. בלי כל הפסים האלו שמכניסים אותך לשורות. כתמים ועיגולים. קוים קוים קוים. ולא לחשוב עליהם. הם פשוט זורמים לבד באוויר. אתה רק תופס בהם את הקצוות ומטיל אותן על הדף. בסוף מישהו כותב לך 'ם יפה מאחורה כדי לא להפריע, קורא בשם שלך, נוגע בו. שם. שם זה גבול ביניים. מקום בר ייחוס, בין המוגבל לאינסופי. לעצמות עצמה אין איך להתייחס, הכל בה חסר מילים, מלא שתיקה, ודממה רוחשת. ומתקרבות המילים לאט לאט, צעדים זהירים של לילה. אל מעבר לדממה, להיכנס אל מרחבים שיוצרים זיקה, שיוצרים קשר, תקשורת, התקשרות נפש בנפש, חיבורים. ששם מהווה השם מקום לאיזה. מעין אחיזה קלה, רפוייה ומשוחררת בבלתי נאחז. קצת התייחסות לחסרות ההשגה. לכל אחד השם שלו, השם שמאיר בו. רצף אותיות שכזה שמאפשר את המגע. אולי לפני שם יש ניגון, "דע לך שלכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, משלו. דע לך שלכל עשב ועשב, יש לו ניגון מיוחד, משלו". כל הוויה אוחזת בתוכה טיפות עמומות של דממה. של הוד קדום ומנגנת לה שירה, משלו, ממנו. ולהתחיל להקשיב לכל הצלילים ההם שעוטפים בנו בחיים. להכניס בהם את המחשבה ולצלול אל הים הזה. להפריח בדמיון עלים נושרים של סתיו. וזרזיפים דקים של חורף רטוב ומבריא. להיכנס אל תוך השמח, אל העליצות וההדר. לחוש את הצבעים, את הריח של השמחה. את האור. הקולות שנובטים ממנה. להשתכר מההרגשה של הכניסה אל. להיכנס. ואל הקודר, אל התהום. לשרות בו. להיות נוכח. לשמוע בקולות הצלולים, בזרימה של המעיינות בתחתית. ולגעת. להתלכלך מהצבע הנוזלי שלו. וממנו להניע את האווירים.
כל ההתייחסות ההיא.
ולהיכנס גם אל עצמך.

ואני רועדת.

כתבה של סוכנויות הידיעות באתר וואלה:

ככה פייסבוק ואינסטרגם גורמים לנו לבחור או לפסול יעד לחופשה

ככה פייסבוק ואינסטרגם גורמים לנו לבחור או לפסול יעד לחופשה - וואלה! תיירות

נכון?


















בכלל לא.


















אז למה לנו לחיות?














עדיף להכנע לחולשה.

אבא.
תעזור לי.
אני לא רוצה להכנע.
לא עכשיו, אבא. טוב?

|כותבמוחקכותבמוחקכותבמוחק|

אבריז משיעור מחנכת (תנ"ך)
אבריז משעתיים מתמטיקה
אבריז מספורט
אבריז משעתיים אנגלית
זףסתם
סתם כי אין לי כח
סתם
סתם כי כואב לי הראש
סתם
שתם כי אני חלשה
סתם
סתם כי אני בספק לגבי מידת הערנות שלי.
סתם
סתם ע"י ככה.
טוב?
אז על תענישו אותי.

ופתאום

זה התבשל המון...

 

אבל אתה נורא מוזר

ומובגר

ולא כ"כ מושך ומעניין

אין שום קשר

שום שייכות 

וזו הקלה

כמו פרפר שהיה

קשור בכח

אני מאושרת

 

להשתחרר מהמחשבות

שכ"כ התייסרתי בהן

כ"כ עינו אותי-זה פשוט כלום-

פופ, נעלם

 

 

 

 

אחיזת עיניים

ניצול יצרים לשמה

 

 

זה בחיים לא היה הולך

בהצלחה לי. טוב?

טוב??

טוב???

בע"ה יהיה בסדר!

די. יהיה בסדר.

ניפגש בעוד X זמן

לילה טוב.

ושבוע טוב.

ושיהיה לי בהצלחה.

 

היי ומחר יש טיול.

ובע"ה השבוע הקרוב יהיה נורמלי ומוצלח. הרבה יותר מזה הקודם.

אז..

אז יהיה בסדר ובע"ה יהיה טוב גם.

ועכשיו סופי.

לילה טוב

איי איייי

הראשש
וסחרחורת
ונפילה.

והבטן.

והכל מתערבל בתוכו
הכל הכל הכל
והראש.

כואב כואב כואב.

איך לעזאזל אני אמורה לקום מחר?
אין תשובה.

והלב.

הייאוש

שבא
פתע פתאום

בלי לדפוק

על דלת חדרי הלב.

נכנס ללא התראה

ונשאר.

הספק

שהיה
מאז ומתמיד

ועדיין.

הכישלון

שבזמן האחרון

שוכן דרך קבע

בתוך חדרי הלב.

ביחד עם הספק
והייאוש.

ממלאים אותם
את חדרי הלב.

ממלאים עד אפס מקום.

אינם נותנים מקום לאהבה
או תקווה
או רצון.

כי הכל רע
ורע
ורע.

ואין תקווה.

ואין אהבה.

רק ספק
וכישלון
וייאוש.

עמוק.

ואולי במילה אחרת-
דיכאון?


-מותר להגיב-

אפשר לבכות??

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע




















באלי למות.








וזהו.

בואו לא נחזור לאופנה.