פורום ריק ומוסתר (עמוד 1072)

הלב שלי. מוצף מטולטל. לא מכיל. שותת דם.

זה זורק אותי אחורה. אני גם הייתי שם.

אני גם הייתי בסיטואציות מוות. 

ראיתי אנשים שקרובים אליי פשוט מתים. ולא חוזרים.

אני צריכה שקט. הלב שלי צריך שקט.

הוא לא נח לרגע.

אלוהים. פשוט די כבר. 

אני כבר לא מצליחה להכיל את זה.

קשה לי.

אני לא שופטת אותה. אני ככ מבינה אותה.

אבל קשה לי. עם הכל.

עם זה שהיא עשתה את זה.

אני זה שאני נזרקת שוב פעם לאחור.

עם זה שיש לי פלאשבקים.

פשוט עם הכל.

אלוהים. חלאס.

אני לא יכולה עם זה.

וואו אבא.
היו לי יומיים קשים.
בטירוף.

ידעתי שאני לא צריכה להיות שם.
פשוט היה לי קשה.

וכן, אני יודעת שזו מצווה.
וכן, אני יודעת שזה אמור רק לשמח אותי כי זה בכיוון ההפוך.

אבל זה לא.
פשוט לא.

רק הזכיר לי את כל מה שאני רוצה לשכוח.

ואף אחד לא מבין.
ואף אחד גם לא יבין.

ואמרתי לה שהיה לי יום קשה.

ורק אחרי כמה זמן היא קלטה שבגלל זה.

והיא ניסתה לעזור. ולשמח.

שאלה מה אפשר לעשות.
אמרתי שאני לא יודעת.

היא שאלה אם אני רוצה לספר לה.

אמרתי שאפשר.

שעות חיפשנו מקום להיות בו.

בסוף ישבנו כמו סתומות על המדרגות.

ואז היא שואלת איך אני מרגישה.

עניתי שקשה. ממש.
ורע.

היא אמרה שזה טוב שזה כואב לי.

כי צריך שיהיו אנשים שיכאב להם על זה.

אבל אני לא יודעת אם היא צודקת.

כי עד מתי?
כל החיים יהיה לי קשה לשמוע את המילה סרטן?

כל החיים אני אהיה שקועה במרה השחורה הזאת?

עד סוף שמינית אני אתעב את האולפנה כי היא מזכירה לי דברים?
עד סוף שמינית יהיה לי קשה באולפנה?

היא אמרה שמה שמחזיק אותה זה שהיא מרגישה שהעולם כל כך מבולבל, כל כך לא בסדר, שהיא מרגישה שהעולם עומד כביכול לפני ה"פיצוץ". לפני בוא הגאולה. לפני בוא הטוב.
אשריה. אני לא מרגישה את זה.

והיא פשוט חמודה.

הכל מתחיל ומסתיים אצלה בהתבודדות.

היא מנסה לשכנע אותי.

אולי. פעם. אצליח.

מי יודע.

איך דורכים על אותם הפסים?
איך ממשיכים ללמוד, כאילו
כאילו, לא ילדה בגיל שלי
נהרגה

אני רוצה להבין
אני רוצה לאהוב
שיאהבו אותי בחזרה
אני רוצה לישון
לנצח
אני רוצה לצחוק
עם חיוך אמיתי
תמים
חסר כל פחד
אני רוצה סיבה
לחיות
להיות
אני רוצה לצעוק
להפסיק לשקר
לעצמי ולעולם
אני רוצה לבכות
כמו שמזמן לא בכיתי
רוצה חיבוק
חזק
כזה שאפשר להתפרק לתוכו
ואז הוא יאסוף את השברים
ואני אלך לי
לדרך חדשה
עם כוח
אני רוצה כח.
אין לי כוח

לשאוב מכל מילה.

איבדתי את הכתיבה.

ברחתי לציור

שם

אין מוגבלות של הגדרות.

שם

פחות לעמוד מול עצמי

פחות כאבי רגליים.

איבדתי את הכתיבה.

או שמעולם היא לא אבדה

כלומר

מעולם היא לא הייתה

הרי אי אפשר לעזוב,אפשר ללכת.

איבדתי את הכתיבה

ומצאתי שקט

ברחתי מהמילים

ועדיין מתעקשת

לצייר

מדי פעם לכתוב איזה משפט יפה

בצד

לא שלי

של מישהו אחר

אולי גושן אולי טונה אולי רייכל

הם טובים בלהכאיב,

קשה לפגוע בי

ובגלל זה זה מאוד קל.

איבדתי את הכתיבה מזמן

כמעט שנה

או יותר

איבדתי את עצמי

או שלא?

או שמעולם לא הייתי?

 

 

 

לגבי הפרשה של תאיר:

אני חשבתי שיש משהו מיוחד בפרשה הזאת.

שמשהו לא רגיל קרה, משהו שאפילו מסכן את ביטחון ישראל.

ואז הבנתי ששום דבר מיוחד לא קרה.

כל הפרשה הזאת היא תמונת ראי של ישראל.

לאמור: תראו איך אנחנו נראים.

כל האמת בפרצוף.

ואז אי אפשר לברוח אלא להתמודד.

ומשקראתי על תאיר עלה בי רעיון שהיא עצמה חשבה על כך.

קצת גבוה ובכל זאת.

זאת האמת לדעתי.

 

ועוד: הכל מסריח שם ומכל הכיוונים.

הרבה אנשים שם לא נקיים , וזאת בלשון המעטה.

כולם כולל כולם, כולל תאיר עצמה שמסתבר לי שהיא בכלל לא הייתה תמימה.

וכואב לי לחשוב על זה, אבל זאת האמת, לדעתי.

 

ועוד נקודה: יותר מ-262,000 חברים באחת מקבוצות הפייסבוק שעוסקות בפרשה.

איזה בזבוז זה שקבוצת כח כ"כ גדולה לא עושה כלום עם הפוטנציאל שלה.

כאילו- מה מטרת הכינוס שלכם?

אבא.
אני אמורה עוד לעשות היום את המבחן הזה.
אין סיכוי.

רע לי.
ככה בפשטות.
רע.

ועושה לי עוד יותר רע ללמוד על השואה.

ולראות את כל התמונות האלו בספר.

אבאא.

פשוט די.

נשברתי.
לא יכולה יותר.

והיא שמה לב.

ושואלת. ומנסה.

אבל לא כל כך בצורה הנכונה.

לא עוזר לי שהיא אומרת שהיא מרגישה שהיא מדברת אל קיר.
ובכלל.
היא אמרה כל מיני דברים שרק גרמו לי עוד יותר להתכווץ.

והיא לא הבנאדם שאני אתחיל לשתף אותו.

והיא לא הבינה את זה.

שתקתי.
פשוט שתקתי.

והיא מנערת אותי.

אומרת לי דיי תתעוררי.

לא עזר לי.

לא הרגשתי אחר כך יותר טוב או משהו כזה.

והיא שואלת למה זה קשור.

ואין לי מה להגיד לה.
לחיים.
לא יודעת.
טוב?
והיא אומרת לא. לא טוב.

אוףף אבאא
דיי נגמרתיי
אין לי יותר כוח.
בכלל.

יופי. אולי היא רוצה בטובתי.
אבל פשוט אין לי כוחות!!!!!!!!!!


אבא.
החלטתי לא ללכת מחר בבוקר.
כי זה יעשה לי עוד יותר רע.

אבל אולי בבית לבד יעשה לי עוד יותר רע?

אבאא אתה יודע נסתרות.
תעזור לי בבקשה ממך אבאא.

תן לי כוחות.

כי אני נגמרתי.


וכתבתי היום על שקיעה.
שהשמש שוקעת.
האור יורד למטה.
הטוב נעלם.
ואני רק רוצה לקוות שהטוב עוד יחזור
כמו שהשמש זורחת בבוקר.

בינתיים נשארתי בחושך.
לבד.
בלי כוחות.

בסופו של דבר, כולנו שחקנים במשחק 'סולמות וחבלים העולמי' מבית היוצר; הקב"ה בע"מ.
הוא מטיל עלינו משימות, קשיים וגם דברים שמחים.
כשטוב- עולים.
כשיש מוקש- נופלים.
נלחמים כדי לנצח. בוערים להגיע אל נקודת הנצחון.

אני, אני מרגישה שנשחקתי.
אני שחקנית פחות מוצלחת.
אין לי כח לטפס,
להתרומם כשנפלתי,
לנסוק למעלה, אחרי נפילה תהומית קשה.
תנו לי לפול מטה מטה. תנו לי להפסיד.
הרי מנצח יש אחד.
זה או אני אן הקשיים,,הנסיונות,,הכאבים שינצחו.
נראלי שאני מרפה.
מנצח יש אחד.
אני נותנת לכם את הכבוד לקבל קונפטי לבבות וצרור ברכות.
אני סך הכל חיילת במשחק.
קחו את מדיי,
אין לי כח לנצח.
פרשתי מהמשחק.

יש רגעים ששוים כמו חיים שלמים של ילד בן שלוש, אך כול רגע שלו שווה להוריו חיים שלמים.

לא מתוחכם, פשוט הזכיר לי שיש דברים יפים בחיים

יש! כן, אל תשכחו.

קצת מצחיק לנסות להיזכר בדבר שנשמע ברור אבל(ואני לא רוצה להישמע לעצמי בכיין) בחיים הדפוקים

שלנו זה לפעמים נראה רחוק, לא קשור או שייך,

ואם כן, אז נפתיר שזה סתם רגע אחד וזהו...

לא, והלווי שאזכה לראות משהוא כזה, לא שיטחי כמו טיול או מסיבה, משהוא אמיתי

גדול ועמוק, אך קצר כמו שניה, כמו סתם שניה של לחכות לטרמף

כמו זאת שאחרי המצמוץ, שאחרי הצעקה, סתם שניה.

 

ואהוד עדיין שר? כבר לא בטוח, ואני כן רוצה לראות, לשמוע ולחוות.

ולא מאמין שאני עדיין בטוח הפלונטר הזה, עברה פאקינג שנה עוד שניה!

מה הלוז?

וזהו, זאת המציאות, ואין לי מוסג מה לעשות מול זה, אם להמשיך כמו עד עכשיו, ללשנות גישה?

ולמה? להילחם בזה?

יופי, כבר יודע טעם המעדן וכבר יודע ערבותו לכך

ויודע שיש יעד לא מדויק ורק אחריו אשוב ואטעום,

כן כי זה טוב, ובחיים לא הייתי חוזר על הטעות, לא שכאילו מישהוא מת ועדין

 

איך זה עזר פגע טוב החיים...

 

מילות סיכום הם כמו דג ורוד, קצת חסרות פנץ

היתבגרנו, אבל הכאב התבגר יחד איתנו

רע לי
סליחה ה'

שבלי לדעת אותך אין לי מה להיות פה?

אז אני עדיין חושב ככה.
למרות הכל.

(***** אהובה שלי. באמת שאני אוהבת אותך. את יקרה לי. פשוט ככה. אבל לא זו הדרך. רק הכאבת לי יותר. במחילה מכבודך, לא עזרת לי היום.
ואת רוצה שאני אעשה משהו עם עצמי. ואני רק יכולה להגיד לך שזה לא עובד ככה. זה משהו שלא הולך ברגל.
חוץ מזה שזה צריך לבוא ממני אחרת זה לא יעבוד. אני אשקע שוב בחזרה למטה. ובינתיים אין לי כוחות.

רק מבקשת סליחה. שהכבדתי עלייך. ואל תגידי שלא כי אני יודעת שכן.
סליחה.

ואני באמת אוהבת אותך.)




-סופריקה-

תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי

כמה כוכבים שנפלו עכשיו
אבדו לי מילים
עוברות שנים לידנו
פוגשים אנשים
ארמונות והרים
ובונים מגדלים
קמים ונופלים עכשיו
בין כל השבילים
מצאתי לי גם כוכב אחד
ילחש לי דברים
ינחם במילים
ישאר לימים
אור כזה
שנשאר לא כבה
כשנושבת הרוח
כשלוחץ וקשה
מתנצל מתרצה
ויצחק אם תבכה
ישאר אם תרצה
אור כזה
שנשאר לא כבה
כשנושבת הרוח
כשלוחץ וקשה
מתנצל מתרצה
ויצחק אם תבכה
ישאר אם תרצה

הכל צף...
ואין באמת מקום לברוח אליו.
בכל מקום יש את מי שלידם אי אפשר באמת לפתוח את מה שכואב, ומעיק ומציק. מכל סיבה שהיא.

והחסרון והגעגוע והכאב.
על אנשים קרובים שכבר לא כאן.
וציפייה ענקית,
לרגעים שמרגישים שקט אמיתי , פנימי.

איפה מוצאים כזה?

ריק.
דווקא אחרי שהיה מלא. בטוב.
והכל מתנפץ.
פשוט איך מדהים שרגע אני יכולה להיות מאושרת ורגע אחר כך הכי דיכאון בעולם.
אבא למה??
היה לי טוב.
הרגשתי את אהבתך אלי.
שאתה מסובב פה את המציאות הכי מדוייק לכולנו.
ואז בום.
הטוב מתנפץ.
הכל מתרסק מול העיניים.
הייתי היום שמחה.
אבא למה??
למה אני חייבת לשקוע לתוך העצבות הזאת מחדש.
למה הכל מרגיש לי ריק ומגעיל ואיכ.
וואו אבא איך דברים פה יכולים להשתנות.
אבא בבקשה ממך תן לי כוחות לשמוח!

ועשיתי את זה.
ועכשיו אני מרגישה הבנאדם הכי טיפש ביקום.
ובטח היא חושבת עלי דברים נוראיים.
וזה נכון.
איכ. איזו ילדה אני.
מגעיל לי מעצמי.
למה לעזאזל עשיתי את זה???
הייתי צריכה להשאיר את זה אצלי וזהו.
שיישאר כתוב, אבל אצלי.
לא להביא לה.
כי עכשיו הכל איכ ומגעיל והיא בטח חושבת שאני הבנאדם הכי נוראי בעולם.
וזה נכון.
איכ.
אני פשוט מגעילה.
וזהו.

זהו.
התפרקתי.
אני רועדת ולא מקור.

אני בוכה אחרי שנים שלא הצלחתי גם אם רציתי.

אבא למהההה???
למה כל כך הרבה אנשים מתים??
ולמה. למה דווקא מסרטן?
ולמה הייתי צריכה לראות את ההודעה הזאת דווקא עכשיו.
למה דווקא אחרי שנזכרתי בלילה ההוא.


שאף אחד לא יתפלא אם מחר אני פשוט לא אקום.
וזהו.

הפחד, עדיין, למצוא משהו שיסתור

לא אומרת שאין מספיק אמונה

אלא שאכפת.