(אסור לי להגיד עכשיו כלום.
סתם מצב רוח שיעבור.
אבל לא טוב לי ואני אפילו לא יודעת למה.)
זה מוזר להפוך לאוויר.נקודונת.
(אסור לי להגיד עכשיו כלום.
סתם מצב רוח שיעבור.
אבל לא טוב לי ואני אפילו לא יודעת למה.)
..הלהבה והברוש..
והבדידות הזו.
היא תהרוג אותי מתישהו
היא כבר הורגת לאט לאט,
כבר עכשיו
והבחינה העצמית הזו,
הבלתי פוסקת,
שלא נותנת רגע מנוחה,
לחיים,
לחיות.
להיות כמו שהם,
לזרום,
לנבוע.
שהורסת כל חלקה טובה.
והתסכול,
שצף לו מבין השורות..
..פצלושית
יום אחד
הלכתי
הביתה
אחרי
הדמעות
הרגליים
צעדו
והתבלבלו
לאן ללכת?
יום אחד
שכחתי
איפה אני גרה באותו יום.
אני זקוקה ללהבין את עצמי.נקודונת.
^.גלידת לימוןאחרונה
הייתי רוצה פעם אחת,נקודונת.
רק פעם אחת,
להרגיש שיש לי את המקום שלי.
הבטוח והמוגן.
וכנראה שזה כבר לא יקרה.
להרגיש שיש לי את המקום שלי.
הבטוח והמוגן.
וכנראה שזה כבר לא יקרה.
נממהלהבה והברוש..
אבל אני רוצה לחשוב,
שהוא קיים,
איפשהו בעולם,
ושאנחנו יכולים ליצור אותו.
אדם צריך שהיה לו מילהכי אין פיסבוק
אהבת ישראל!!
|מוכר ביותר|
אני אחרי המון זמן קצת מצאתי אותו... אז כנראה שזה אפשרי....
אני מאמינה שזה לא קיים בעולם הזהמאדמוזל
רק בעולם הבא, שם אין הפתעות
בעולם הזה? אולי הרגשה חופת של זמן מועט
מצטערת אבל היום אני פסימית במקרה
אני לא חושבת.נקודונת.
יש דבר כזה שאתה מרגיש במקום שלך.
הייתה לי תקופה שמכיוון מסויים הרגשתי ככה ואני מתגעגעת לזה ויודעת שזה לא יחזור.
זה נותן תחושה של ביטחון ואמון ושיש טוב תמידי.
זה קיים ואני רוצה את זה.
הייתה לי תקופה שמכיוון מסויים הרגשתי ככה ואני מתגעגעת לזה ויודעת שזה לא יחזור.
זה נותן תחושה של ביטחון ואמון ושיש טוב תמידי.
זה קיים ואני רוצה את זה.
אפשר ליצור את זה?מאדמוזל
לא במצב הנוכחי.נקודונת.אחרונה
...ghgh
מי בכלל צריך אותי שם?
לא צריך אותי אז אני לא יבוא!
יואו איך אני לא מבין רמזים...
אז בעצם אני סתם תקוע
וגם אם כן אין אפשרות שיהיה יותר קל?
אני הופך לאט לאט ליותר חסר טקט
מעולם לא היה לי טקט
וכן יש לי איזה קטע כזה
ואתם לא יודעים עלי הכל!
לא אתם לא
תנו לי לחיות את החיים שלי
עם השאיפות שלי והרצונות שלי
אל תחיו בסרט שאני שואף לחיות כמוכם!
אוופ תמיד אני זה שיעשה את הבעיות...
אולי נחיה באוסף של רגעי התעוררות.בעיצוב
...אישיות
מכירים את זה שמרגישים כ"כ כלומניקים?
להיכנע הוא לא חייב לך כלום
כלום
אבל מה אז כשעולה ההרגשה, של בעיטה בהכל
כלום?
אז תקח הכל. בשביל מה אני פה בכלל? הרי אני אשם בהכל
ואז אין מי לאן לברוח
אז מבקשים סליחה.
ומרגישים לבד. והסתר פנים שלא נגמר
וטיפשי שהקטנים רואים אותך בוכה. זה כ"כ עלוב
..הלהבה והברוש..אחרונה
מוכר. ככ.
אין לי כח ה'ניגונא
שוב ושוב להתנפץ אל האמת הפשוטהקמנו ונתעודד
בס"ד
שרוב האנשים פשוט לא חושבים
פשוטPrinseS
חסימה
בלפרוץ
אל העולם הגדול
האם זה מה שאני חושב?חולות
או סתם לא זורם להם..
מלמד זכות..
אולי סתם נארוז ונעלה צפונה לשקט?
מממ
מחשבות של בלחיות עולות..
אני לא אוהב אותן.
ויש לו חברה וזה רציני.. זה מעניין..
אבל כבר זמן חורף בפתח וזה לא הזמן...
נחכה למחר.
אז יהיה טוב יותר
רוגוע יותר
תעשה דברים מתוך יישוב הדעתהלהבה והברוש..אחרונה
וככל שהם יותר גורליים ורציניים,
כדאי רק מתוך יותר יישוב הדעת..
דרוש - נשמת כל חי ובועת המשמעות היחסיתקמנו ונתעודד
בס"ד
איתא בתפילה "אלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ד' א' וא' אבותינו, ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו... על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו. כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבע, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחוה, וכל לבבות ייראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך כו'"
ולכאו' ק' מה ה'על כן' מתרץ?
לצורך התשובה אשתמש במושג שחידשתי - ויכול להיות שקיים כבר במקומות אחרים, אולי אפילו בשם דומה, אחרי הכל זה הגיון - בועת משמעות יחסית. אפשר להשליך על הרבה תחומים, אבל במשמעות היסודית הדיון הוא על משמעות הקיום - בהשוואה מול האין סוף - כל הקיום הנברא החולף לוקה בחוסר משמעות מוחלט. אבל מצד שני - כל דבר שקיים הוא כי ככה ה' רצה, אז בעצם הוא טעון במשמעות מוחלטת. אלא שאנחנו לא חיים ולא יכולים, לא בצד הזה ולא בצד הזה. אלא יוצרים לעצמנו איזו בועה של משמעות יחסית. שצריכה להתקיים בתוך המתח הזה.
המושג כאמור מתאים לעוד מקרים של דיסוננס בין שתי מוחלטויות, לדוג', פרט וכלל. אפשר לתפוס את כל היש ככלל אחד ושלם, ואפשר להפריד הכל לאטומיו. אבל בכל זאת אנחנו רואים בעצמנו בסה"כ יצורים אחדותיים ואוטונומיים.
הבעיה שבבועה הזאת, היא שכאשר צוללים אל תוכה מאבדים לחלוטין את ההבטה באין-סופי, את העמידה מול המלך. אז מה נעשה, אם נתבונן באין-סוף הרי ניקרע לגזרים לצד הזה או זה. ולכן הפתרון הוא להחזיק את הבועה, אבל דווקא על ידי לחץ מאוזן של המשמעות המוחלטת וחוסר המשמעות המוחלט גם יחד.
וז"ש "אילו פינו כו'", דבתוך הבועה, אעפ"י שהולך עד הקצה האחרון מ"מ אינו ככלום מול הב"ה. אלא "אברים שפלגת בנו", מצד שפלגת בנו, "הן הם יודו ויברכו", דהא עכ"פ רצית בהם, ו"כל פה לך יודה" בלא כל תלות במה שאומר. וז"ש "כל עצמותי תאמרנה", העצמוּת, היא זו שאומרת.
שנזכה.
ככה מחסלים וורטקמנו ונתעודד
עבר עריכה על ידי קמנו ונתעודד בתאריך כ"א בתשרי תשע"ח 02:19
בס"ד
כותבים אותו לסירוגין בשתי שפות כך שאף אחד לא יצלח אותו בשלום והזדהות.
(אבל אני עדיין חושב שהוא אמיתי, מי שמסגל בבקשה שינסה לקרוא)
אני חושבת ששרדתי אותו בשלוםפסידונית
תרגיש בנוח.
שכוייח
קמנו ונתעודדאחרונה
אלף פרצופיםזיויק
וכולם עצובים
אז איפה הסטטיסטיקה
היא לא טעמה שמחה?
אז איפה הסטטיסטיקה
היא לא טעמה שמחה?
ניזכרתPrinseS
בעופרה היקרה שלי....
ז"ל
הייPrinseS
ניזכרת אבא שהבטתי בך עמוק בעיניים...
זה היה נורא קשה
נורא קשה
כי אני נורא קטנה
ומאז
המלחמה העולמית הסתיימה
פשוט עשיתי את שלי
והכל נעלם
והרוע ניגמר
ונתת לך עוד שותף לצידך
ואמרת לי אני מעביר את הסמכות אליו
וכשבכיתי
והיה לי רע
שאלתי היכן הוא נעלם?
הוא קיים בכלל?
אמרת שכן.
..PrinseSאחרונה
אז אבא איפה הוא? למה אני לא רואה אותו?
- כי הוא מסתתר
ולא רק מפנייך
מכולם........
רק לו יש רשות
וככה אמרתי
זהו
את והכלב ואניPrinseS
אולי נדליק קצת את האור
שלפחות נראה במה אני תלויים
זה כבר נמשך הרבה שנים
את והכלב ואני
אולי ניקח קצת הפסקה
וננסה לבד יהיה קשה נורא
אבל נחזור מחוזקים
את והכלב ואני
אבל כשאת בוכה
כשהדמעות זולגות בלי הפסקה
אני חושב כמה נפלא לנו ביחד
את הכלב ואני
וכשאת רחוקה
אני מרגיש כמה שאת קרובה
יש גשר בין ליבנו
ששמור רק לנו לטיול של אהבה
אולי ניסע קצת בעולם
לרומא לפריז אולי לאמסטרדם
ונשתולל כמו ילדים
את והכלב ואני
אולי נביא את השלום
נרד לרחוב
ונתאחד מול השלטון
נחטוף מכות מבריונים
את והכלב ואני
אבל כשאת בוכה
כשהדמעות זולגות בלי הפסקה
אני חושב כמה נפלא לנו ביחד
את הכלב ואני
וכשאת רחוקה
אני מרגיש כמה שאת קרובה
יש גשר בין ליבנו
ששמור רק לנו לטיול של אהבה
אולי נסגור כבר את האור
בחוץ עולה זריחה אז בואי נלך לישון
יש יופי גם בהרגלים
את והכלב ואני
אין לי יציבות בגרושמאדמוזל
אני הפכפכה חסרת תקנה
ואולי זה טיפשי?
ואולי הבחירה השניה יותר טיפשית?
אולי אני לא מי שאני חושבת שאני? אולי אני יכולה לחזור למה שהייתי?
לוותר על זה או על זה?
מה אלוקים הכי רוצה? מה אני רוצה? אני באמת רוצה את רצון אלוקים? או רק רוצה לרצות?
אני באמת אוהבת את זה או שאני סתם עושה פוזות? אני באמת שונאת את זה או שזה קריזה?
הי, אני לא יודעת כלום, מה קורה פה?
הי, הפסקתי לדבר
הי, קרו המון דברים
אין לי כח לספר
הי מה שלומכם אנשים? קמתי לתחיה אבל יש מצב שאחזור אל קברי , אני עוד חושבת על זה
...*בננית*אחרונה
(היי וואו הזדהיתי עם הרבה)
..כי אין פיסבוק
כן, הגיעה הזמן להפנים את מה שכולנו יודעים טוב בלב,
העולם הוא המקום הטוב ביותר לחיות בוא.
כן ממש ככה.
ולא, זה לא שאני עוצם עיניים ולא מביט למציאות בעיינים,
לא, זה לא שאני נער צולר שרק חי בישיבות,
יש רע, את זה כולנו יודעים, אבל הוא נובע מיטוב, או שזה הרע במיעוטו, משהוא.
והרע הזה הוא נורא, ואכזרי, ומושך ותולש כול חלקה טובה, אסור לזלזל בוא,
אבל חשוב לזכור שמתרת הכול ואחריתו זה טוב,
שכמעת כול דבר ברבדים היותר פנימיים בוא הוא טוב.
ולפעמים שוכחים ומדחיקים כי לזכור זה כואב.
ולא יודעם אם לזכור זה טוב או רע?
נדחף או נחמד?
מציק או מפרגן?
מי יודע
|מבט חולם, עיניים בורקות| כשאני יהיה גדול אגור בדירה סחורה בנחלאות עם מלא מלא עציצים מחוץ לדלת החיצונית,
ובמעבר(שיהיה חצר מקורה), יהיו שני ספות וכלב שחור חום גדול, ובפנים יהיה יפה ונקי והרבה מאוד אור,
ועל הקירות כול מיני חפצים שנאספו עם השנים,
בטבח מלא והרבה בישולים וחברה' שמסתובבים וגם אתם מוזמנים,
גיטרה, תוף רגיל ואחד למרים, סמיכות לאורחים ולכול מאן דהוא, כמובן גם איזה שני שותפים,
בע"ה מהישיבה או מהצבא או מהודו(כבר סיפור אחר).
וככה תעבור לה שנה לפני המנוחה והנחלה, הלווי.
שגרה.נקודונת.
אחר כך מתפלאים למה אני כל כך חסרת מצב רוח.
אין לי כח.
אין לי כח.