פורום ריק ומוסתר (עמוד 1102)

האם הוא השמיע קול?

לא יודעת.

אבל אם קרה משהו ואף אחד לא יודע עליו חוץ ממני

וגם לא ידע

הוא עדיין היה

והיה משמעותי.

[הסיפור המלא. כתבתי אתמול]

אתמול כשעבדתי שם במשרד אחותי שלחה לי הודעה שהבת של הבוס הראשי (חברה טובה שלה) כתבה שאני אבוא גם.

לא רציתי.

כל הנסיעה חזור היא שכנעה אותי שכן.

כשהגענו הביתה התברר שהיא שלחה את זה לגם לאמא שלי., אז בשעה 1 בלילה, (כשהגענו הביתה), במקום ללכת לישון, ישבו חמישה אנשים ושיכנעו אותי ללכת למקום שאין לי כל קשר אליו ושאני לא רוצה ללכת אליו.

הבהרתי להם שאין על מה לדבר. אין לי איך להגיע (אחותי נוסעת עם חברה שלה), אין לי מה לעשות שם (נכון, בת דודה שלי נמצאת שם, אבל בזמן האחרון נוצר ביננו חור וריחוק. טוב, לא זה מה שאמרתי להם, אמרתי להם שהיא תהיה עם חברות שלה, ואני לא שייכת. [זה גם נכון.]), ואין לי איך לחזור.

אחותי אמרה שאסע לדודים שלי ואבוא איתם, שם אראה שאני יכולה להסתדר ולהיות עם חברות של בת דודה שלי. ולחזור הבטיחו לה שידאגו לה לדרך והיא ביקשה שיוסיפו גם אותי. אז הכל בסדר. (על הלוך אמרה שתברר בבוקר, אבל חזור סגור-סגור-סגור שיש איך לחזור. ואבא שלי אוסיף שאם לא יהיה ארד לכביש הראשי שם בטוח יהיה אוטובוס לירושלים.

 

בבוקר היא העירה אותי ושאלה אם אני באה. אמרתי שלא, וכשהיא שאלה שוב ושוב אם אני בטוחה עניתי שכן וחזרתי לישון.

אחרי 2 דקות העירו אותי שוב. בת דודה שלי התקשרה; עניתי לה והיא שאלה אם אני באה. השבתי שלא ושאני באמצע לישון אז גם לא אסביר עכשיו. היא אמרה שבלי דיבורים, אני עכשיו קמה ומתארגנת ותוך שעה אני על האוטובוס.

לא ברור למה אבל זה היה ככה. מיד קמתי, התארגנתי ויצאתי לכיוון האוטובוס (פנימי, שאחריו אקח בין עירוני). תוך כדי שאני יוצאת הטלפון מצלצל. דודה שלי. שאביא בגד ים כי בטוח אתפתה וארצה להיכנס. הייתי לחוצה להספיק את האוטובוס אז עניתי לה בצורה שהיא לא אהבה.

הגעתי. נפגשנו כולן. היה לא נעים אבל עבר.

נוסעים. אני יושבת עם בנות דודות שלי וחברותיהן ופשוט לא קשורה.

מגיעים למקום. ההתאקלמות הייתה בסדר. הן מצטלמות.

תכנית ראשונה. סיפור אישי. המספרת מדברת נורא. מידי הרבה חיוכים/צחוקים/חיקויים לא מוצלחים/כדומה. לא בשבילי. יצאתי החוצה ישבתי לבד בשמש. היה נחמד.

תכנית שניה. הוחלט שהולכים לשזירת פרחים. מגיעות- כבר התחילו. צריך לחכות לסיבוב הבא. יוצאות לבחוץ. דיבורים. נחמד.

רבע שעה לפני התכנית הבאה נכנסות לחדר הריק של שזירת פרחים. יושבות בסוף ומפטפטות.

(ההיא שמעבירה את הסדנא: סליחה אתן סדרניות?

אנחנו: בערך.

ההיא: יכולות לעזור לי ולארגן פה?

אנחנו: לא.

לא יפה. אז מה. באנו להנות.)

סדנת שזירת פרחים. אני (כמובן) לא עושה.

(נגמר. כולן יוצאות עם זרים יפים ומרשימים ורק אני- פרחים ורדרדים מציצים מהכיס. [סימן למצב"ר טוב.])

יוצאות לבחוץ. הן מצטלמות. אני עם עצמי. (ועם ההוכחה לצרידות שלה. שהיא אגב, אחד הדברים היותר נחמדים שקרו היום.)

הלאה. נכנסות- סוג של ארובי. אני יוצאת. יושבת עם עצמי. מישהי שואלת מי אני ומחמיאה שדודה שלי מדהימה. אחכ שואלת עלי עוד קצת ומוסיפה שאני נראית מהממת. (מחמאות זה דבר כל כך טוב.)

מישהי מתקשרת. דיברנו קצת ותוך כדי אחותי ראתה אותי. באתי אליה ודיברנו. היא חמודה ממש.

הן יוצאות. היה להן נחמד. גם לי.

סוג של סטנדאפ. לא הצחיק אותי.

הולכים לארוחת ערב.

ההיא מתקשרת שוב. אני הולכת הצידה ומדברות.

הן רוצות שאצלם אותן. ממש לא באלי. אבל אני לא יודעת להגיד לא, אז אני מנתקת ממנה ומצלמת.

 

מקבלת הודעה מאחותי. "בסוף משהו השתנה, אין לך איך לחזור, תצטרכי ללכת אל ***".

זה כבר מוגזם.

החזור היה בטוח!

 

מתקשרת אליה לברר מה הסיפור והיא רק אומרת שזה מה שקרה, והנה היא הולכת לדבר עם דודה שלי שאבוא אליה. אני מסבירה לה שאני לא רוצה ושארד לאוטובוס ציבורי. היא לא מסכימה.

מתקשרת לאבא שלי. אמא שלי עונה, הוא ישן. הא אומרת שתבדוק מתי יש אוטובוס ותחזור אלי.

אחותי מתקשרת. הן רוצות שאבוא להצטלם. אני לא רוצה. היא מכריחה. אני מגיעה, לא רוצה לפגום בקשר ה(יחסית) טוב היחיד שיש לי.

מצטלמים. היא בורחת. קולטת שאני עצבנית.

אני הולכת רחוק.

אבא שלי מתקשר. מנסה להבין- לא מצליח, לנחם- לא עוזר. עובר לשיכנועים. את זה אני לא מקבלת. לא. רוצה. ללכת. אליהם. מסבירה שארד לאוטובוס ציבורי אבל הוא אומר שמסוכן ללכת לבד בכזה מקום כזו דרך ארוכה, וטרמפים לבד ועוד בכזו שעה הוא לא מרשה. אמרתי שאמצא טרמפ שאני מכירה ואם לא אשאר שם באיזה בית הארחה לילה ואחזור בבוקר. אליהם אני לא הולכת. אין הסבר. הוא לא מקבל את זה.

אני כבר רחוק רחוק.

אחות מתקשרת; בת דודה שלי שואלת איפה אני. שיחפשו. אני לא יודעת איפה אני ולא רוצה לחזור.

אני מבינה שאני קטנונית. לא אכפת לי. זה מעצבן ומתסכל מכדי לחשוב על זה ולנסוע לשם. פשוט לא בא בחשבון.

בת דודה שלי מתקשרת בעצמה. אני מסבירה לה, היא לא מבינה למה לא לבוא אליהם. היא לא תבין. אני מתחמקת יפה ומנתקת. לא אכפת לי מכלום.

ההיא מתקשרת. לא עניתי לה, והבטחתי שאחזור אליה.

אבא שלי מתקשר, הוא ידבר עם אחותי שתבקש מחברה שלה שתקפיץ אותי לאוטובוס.

אחותי בממתינה. אני עוברת אליה, מתחננת שתבקש מחברה שלה. היא נותנת הסבר הגיוני למה חברה שלה לא יכולה. אני מבינה ומבינה גם שלא נותרה לי ברירה מלבד להישאר שם, ובהחלט התכוונתי לעשות את זה.

לא עונה לאף שיחה.

אחותי מתקשרת שוב.

היא מבררת אם יש מקום בהסעה שיוצאת עכשיו לעיר שממנה אקח אוטובוס לירושלים, אז שאבוא מהר.

אבא שלי מתקשר שדיבר עם אחותי והיא הסבירה למה החברה לא יכולה להקפיץ. אני אומרת שאני יודעת ומנתקת.

בוכה. באמצע קיבוץ לא מוכר. חלום.

אחותי שואלת איפה אני. אני לא מסוגלת לדבר. מצליחה להסביר שעוד רגע מגיעה.

מנגבת דמעות ומגיעה אליה. בודקות אם יש ויש מקום.

אני מרגישה רעה.

ברחתי להן באמצע, בלי לומר שלום, ובכלל לא נגמר שם. שיהיה.

מתקשרת לאבא שלי לומר שהסתדרתי והדמעות יוצאות שוב. אומרת שאעדכן ומנתקת.

מתחילה התכתבות עם חברה כדי להוציא את זה מהראש; לא יוצא.

אחותי שולחת הודעת סליחה.

אני כועסת על עצמי. הדבר היחיד שהיא עשתה זה לשכנע אותי לבוא. היא באמת חשבה שיש דרך חזור. היא לא אשמה. והיא ממש ניסתה למצוא לי דרך נוחה יותר. פגעתי בה.

 

נוסעים, עדיין בקיבוץ ואני מתחילה לכתוב את זה. מסיימת באוטובוס הפנים-עירוני. לקח לי שעה וחצי לכתוב את הדבר הלא ברור הזה.

הדמעות באות שוב. לא רוצה לבכות באוטובוס, הן לא מתחשבות.

יורדת מתחת הבית ולא עולה. חצי שעה לבד ואז שולחת ל***** את כל הנל. היא ישנה.

נו שוין... לפחות התקדמנו השבוע.
צריך רק לא להישבר

 

ואם ממש ממש עצוב לי, והדיכאון מאיים שוב 

אז אני נפגשת איתה

לא כדי לספר לה על כאביי (לא שהיא תשאל או תקשיב...)

אלא כי אני יודעת שהיא תספר לי על עצמה,וזאת ההסחת דעת הכי טובה.

 

 

 

br />רק
שכן התווכחתי
לצערי

(לא התווכחתי,רק הסברתי.
אוף)


הכל בשגחה פרטית

מה שמעציב אותי זה מה שמעצים אותי ?!

הקושי הוא רק סימן

ההצלחה היא זמנית

והיום הזה נגמר

כי הוא רוצה לגמור

הטוב חולף במהירות

הרע נשאר באוויר

תמיד חוזר למקום 

שבו אפסה התכלית

כן אני חושב

יודע אני לא

הזמן רודף אחרי הזמן

בסוף הוא יראה

ואם בכלל עוד

יש מאין

יהיה רק כלום

ובלי תקווה

מיותר לציין

שזה טעון שיפור

עתיד בערפל

אין מי שיתפלל

ולי רק נשאר

להביט לאחור

לראות איך פעם היה טוב

ומחר כבר לא

 

כמה תיקים נופלים בשבוע אחד
והגיע שבת
כבר אי אפשר לברוח

כל הילדים מתים.

כל הילדים מתים ואת מקומם תופסים מתבגרים זעופים וגמלוניים ומחוצ'קנים ששונאים שאומרים להם מה לעשות.

וזה נראה כאילו לילדים האלו שהיו, שחיבקו וצחקו ופחדו ותהו ואהבו, לא נותר זכר פרט לתמונות פה ושם, באלבום או על המקרר. אבל זה לא לגמרי נכון: נותרו להם עקבות זיכרון קטנות בתוך הגוף שהכיל אותם פעם, בתוך התודעה החדשה שקמה איפה שהיו הם.  

משחק עם האצבעות בשעת לחץ, פרצופים משונים כשאחד אחד לא בסביבה. הליכה מאוזנת על שפת המדרכה, בלוני אמונות תמימות שעוד לא הספיקו להתנפץ בבום ואתה עדיין מאמין בהם בלי לדעת אפילו. אילו שיריים. סיפורים על ילדים שהיו פעם והיום אינם.

אני לא מרגישה

יש ילדים שבעודם ילדים גזלו מהם את עצמם. וכפו עליהם ללוא מילים להפסיק עם כל הסטראוטיפים היילדיים, כי אסור. כי אי אפשר להתקיים בעולם אכזר בעודך הולך מאוזן על שפת המדרכה כל כולך לא ליפול למטה. אצלם זה אחרת. להם אין זמן לזוטות שכאלה. הם צריכים להספיק לפענח את חידת החיים בזריזות שמא עולמם יהפך לחללים.

משהו עובר עליי 
העולם נראה אחרת 
הכל קורה מהר אולי 
מתקן אחד יותר מידי 
אנלא אודה בקול אבל 
אני רוצה לרדת 
יותר מידי מה להפסיד 
יותר מידי מי לאכזב 
יותר מידי אי ודאות  
אנלא יודע איך בוכים 
או מה בכלל הולך בפנים 
יותר מידי דברים צפים 
בדיוק בזמן הלא מתאים 
אז נבהלתי 
וקיבלתי 
סחרחורת 
לא הבנתי 
מה איתי? מה כואב? 
למה אני במקום 
והכל מסתובב? 

אם יצלצל הטלפון 
שיחפשו אותי מחר 
חלאס עם הטלפון 
מה נסגר? 

ויש לי חום ואין לי חום 
הלב שלי דופק על מאה 
סליחה אנלא איתך היום 
בדיוק עסוק בלהשתגע 
משהו כואב עכשיו 
אל תבדוק באינטרנט 
עשה טובה ולך לשכב 
אוו... הלכת כבר לאינטרנט... 
אז נבהלתי 
וקיבלתי 
סחרחורת 
לא הבנתי 
מה איתי? מה כואב? 
ולמה אני במקום? 
והכל מסתובב 


החיוך הפוך והשמחה בצורת 
ים סרטים רעים, פחדים, אשמה, ביקורת 
כבר חודשיים עם אותה תספורת 
עם אותם בגדים ועם אותה סחרחורת 
כל היום בדיקות, החלפתי שני רופאים 
כי לפעמים רופאים הם רק סוחרי סמים 
שמתכחשים למה שרץ לך בפנים 
ומטפלים בלב שלך באספירין 
והפחדים בפנים חיים, עוד לא פסחו על חלק 
וכשהם יוצאים, הם כמו כדור של שלג 
פה קבור הכלב, פה טמון הדלק 
תענו לילד שבפנים, ממילא 
אין לך לאן לברוח 
גם אני חשבתי שאני בסדר 
עד שהחיים שינו בבום תדר 
וראיתי שבדיוק כמו רוב העדר 
כבר שנים בלעתי חדשות בשוט 
שנים הייתי מתעלם מרגשות 
המון שנים פחדתי לעשות בושות 
איך לא אפול בכלל לחרדות קשות 
אם אני… את עצמי לא אוהב 
ועד שגם זה יעבור 
שהכל יסתובב... 
 

החשיבה שלהם עקומה ומטומטמת

אבל גם שלהם

 

 

ואני מקווה ששלי לא

 

 

צריך להתמודד ולא לברוח

להתבודד וקצת לנבוח (חחח, סתם כי זה התחרז)

 

 

סתם כי היום ישבתי על הדשא

וכלב חמוד עם כדור בפה הסתובב מסביבי כאילו הייתי כיכר

 

סתם כי אני עצובה מכלום- (מזה שאני לא עושה כלום)

 

סתם כי אני מוזרה או הזויה או לא יודעת מה  וזה מעצבן כי אני עדיין רווקה

 

 

אז אני משליכה את עצמי לרוח

נותנת לרגלי להוליך אותי

 

אני מרפה

 

עכשיו להירגע

שקצת נמאס לה ממני
וזה כואב

אבל אני משחררת.
היה טוב וטוב שהיה.

- למה אתה לא באת אתמול לפעילות?

- למדתי תורה...

- מה? רק בגלל זה לא באת?

- כן, זה חשוב לי.

- מה הקשר? חלאס להיות כל הזמן בבית מדרש..

- רגע, אתה מאמין בה'?

- ברור.

- אז למה אתה לא לומד תורה כל הזמן?

- כי לא צריך!

- למה לא?! הרי ה' רוצה שנלמד את התורה שלו, לא?

- נכון, אבל הוא גם רוצה שנשתחרר, א"א לחיות רק בבימ"ד כל החיים!

- לא כל החיים, רק כמה שעות ביום.

- אבל לא תמיד יבואו כל החבר'ה, אתה מפספס.

- ואם אני רוצה להיות ת"ח? איך אני אהיה כזה אם לא ללמוד כל היום?

- אז סבבה, אם זו השאיפה שלך, מצויין, תלמד.

- רגע! אתה לא שואף לזה?

- ...

אז אבא טוב כבר תרחם על הבנים האהובים

וזכנו כבר לראות בשובך ציון רחמים

תרחם על ישראל! ותביא את הגואל!

שיראה רק אותך ואת גילוי כבוד מלכותך.

אתה לא תדע מהו באמת כאב, עד שאתה בוהה בהשתקפותך במראה,עם דמעות בעיניך.מתחנן לעצמך, רק להחזיק אותם בפנים.עוד קצת, להמשיך עם המשחק הזה. ולהיות חזק.

על התרבות הפוסט-מודרנית.

התקופה הזו מאופיינת בייאוש גלוי וסמוי.
מהיכן ייאוש מגיע? מהתבוננות במציאות ותחושת חוסר אונים מול הרוע.
ובכן, אם אנשים היו חשים שיש עוד שחולקים איתם את אותו תסכול והיו מתאגדים עמם, סביר להניח שהיו מצליחים להשתחרר מהייאוש ולהתחיל לפעול. היחד נותן את העוצמה שמולידה אמונה ביכולת לשנות.
האדם נותר בודד. למה בודד? כי הוא איבד את האמונה שייתכן אתוס משותף, סיפור השוזר את כל האנושות יחדיו. הרי כל פעם שניסו לחשוף או לייצר אחד כזה, התגלתה מהר מאוד האשליה שבו והוא התרסק בקול רעש גדול.
מסקנתם של רבים היא שכל אדם הוא עולם נפרד ללא ממשק אמיתי ופנימי לזולתו, ולכן האדם הוא בודד ומתוך כך מיואש.
(המסכים מוסיפים שמן למדורה בכך שהם מגדילים את הניתוק והבדידות, אבל אפשר גם לומר שהם בסך הכל רוכבים על גל הבדידות הקיים. הם ביטוי של תנועת נפש פנימית ומהותית)

נראה לי שיום יבוא, בקרוב, והייאוש יוחלף באקסטזה ובעירה. גדולות בהרבה מהכל תקופה אחרת. זה יקרה כשהאנושות תלמד את סוד השותפות והברית, היחד.
כרגע אני מנסה ללמוד אותו. לאט.

בבית ל ההורים,ולידי ישב בעלי \ארוסי...

ולא להיות על תקן הבייביסיטר.