אחרי זמן מסויים אתה מרגיש כל כך נמרח בלי מעש. ועברו להם עוד כמה גרגירים לבנים נקיים בשעון הגדול שאתה, צנחו להם בריק אל התחתית ועם עיניים טרוטות מעייפות על המיטה מתכסה בכל מה שאפשר וכל כך קר בחוץ הזה וסוגר. החלונות אטומים והאוויר אל החדרים הפנימיים פסק מלזרום.משהו חוסם ואתה כבר לא שם, בעצמך.
אי שם רחוק סחוט ממים של גלים גבוהים שוטפים אותך על חוף יבש באמצע מדבר של מוות ואין נחמה.
המחשבות נתקעו מזמן, נכלאו סגורים בתוך כמוסת זמן קטנה ועייפה, הכל קורס אל עצמו יחד איתה
התהומות מתגלים והציפה היא בצבעים כהים שחוסמים מגע עם אור.
ואיך אפשר לצוף וליצור משהו בתוך כל השבר הזה.
ומה לעשות אם אתה לא מרגיש אפילו טיפה אחת מים שנפרס פעם
תחתיות עמוקות וקודרות וקול אחד ריק בלי שום בכייה נשמע מהקירות,
"בידו אפקיד רוחי"
עולים תווים מהפינות,
ו"רוח נכון חדש בקרבי"
ואיפושהו של שקט מכל הרעש הזה
