פורום ריק ומוסתר (עמוד 1107)

כואב.




אין לי כוחות לזה.
אין לי כוחות לכלום.

וזה מכאיב עוד יותר, כשעושים את זה בלי שימת לב סתם מתוך תסכול.

 

מצד שני, אף הכחשה של הצד הנפגע לא יעזרו. זו נשארת האמת...

אפס מאופס

מושג מסגיר.

פשוט ככה.


אני מפנים דברים בדיליי מזויע.
אני אחראי לעצמי, זה לא הופנם.

תוצאות בהתאם.

חוץ מזה

אדם
משומקום

ואז אני אוגרת ואוגרת ואוגרת ונהיית לחוצה, עצבנית ובסוף איכשהו מתפוצצת. בד"כ בכי.
השבוע בכיתי הרבה. נתתי לעצמי. ועדיין יש בפנים מלא.
מה יהיה איתי?
נראה לי הנפש שלי עובדת שעות נוספות. היא פשוט לא מבינה שעדיין יש לי 24 שעות.
להיות רגיש במיוחד זה להיות לא פעם בודד. מעטים שמבינים את עומק החוויה.
הנשמה שלי דורשת גובה שאין כמעט מי שמשוטט בו. אז כשאני ממריאה לשם אני קולטת שאני לבד ונוחתת חזרה. חוויית הבדידות בסוף מכריעה אותי.
כשאני לומדת תורה באמת - כל כולי שם. הנפש שלי מתכנסת לחשבון נפש. זה מתח כל כך גדול שלרוב אני פשוט מוותרת. אין לי כוחות לחוות משהו עוצמתי ולהתרסק לעולם הרגיל והסטנדרטי. כשאני למעלה אני עושה את זה ברצינות. אצלי זה לא רגעים של שיא, אני תופסת את זה בתור החיים עצמם.
לפעמים אני מרגישה שהרבה אנשים צריכים את התזכורת והאיפוס לרצות חיים משמעותיים, אז עד שמתעוררים זה לזמן קצר וזה מספק. אני לא מפסיקה לחפש את זה, ואני פשוט משתגעת שאני לא מוצאת אנשים שזה מה שמעסיק, מטריד ומדאיג אותם.

היה מגניב שהצלחתי לקלוט בנות שאפשר להגיע איתן לעומקים ושפשוט צללתי בלי הרבה הקדמות. הראש שלי באמת שם. הלב מפחד לטפס.

מספיק לי חבורה של 5-10 שיהיו בפנים ואני עפה. אני אצור אותה, הלוואי.

וכמה דברים טובים קרו

אני לא שמה לב לזה, אבל דברים משתנים לטובה. אצל הסביבה אולי פחות, אבל בתוכי כן. ממש לאט אבל בטוח.

הלוואי שאני אוכל לומר א זה גם בנה הבאה

עדיף לא לאהוב ולא להיפגע

זה סתם מעצבן וטיפשי

בואו נשנא:

את העולם 

את היקום

את האנשים

ואת עצמי

 

בואו נברח:

מעבודה

מהבנה

מאנשים

ממילים

 

 

בואו נתכחש:

למה שאני אוהבת

ושונאת

וחומדת

וכוספת

ולעצמי

 

 

בואו נמות:

את כל החלקים הרעים

את התאוות

את הרצונות

ואת עצמי

 

 

בואו לא נאהב יותר

ולא נשנא

ולא נהנה

ולא נתאכזב

ולא נאכל

ולא נלך לישון

 

 

בואו נפסיק עם זה ודי

 

 

 

מוקדש ל@נקודונת.

 

 

 

 

אתה חי חיים משמעותיים, נאמנים למקורם, למקור בריאתם?

נאמנים לצדק ונאמנים לאור

נאמנים לתקווה ולתמימות לחזור

או שחייך חולפים לידך בעדינות

לפעמים אתה בטעות מתנגש ומרימם

אך לרוב, אתה פשוט חולף בעדם

כמו סכין בחמאה

כמו רכבת ליד מסילה

כמו שכול במשפחה

כמו המוות הקוטע אהבה

 

ושווה לחיות חיים פשוטים,?רגילים?

לעצמם לא נאמנים

בטוב בוגדים

האמת מסלפים

ובאמת קצת מיותרים,

------------------------------------------

ליל המראים והמראות הנוראיים,      |

שנחוו על ידי אין ספור אחרים          |

שכולם בדימעה נופלים

וממשיכים להסתובב בארץ המתים

לא יותר.

אבל אין לי עם מי אז פשוט אלך לישון.


*'בא לי' זה לא ניסוח מוצלח, היה יותר מתאים משהו בין רוצה לצריך, אבל בכל זאת היה בא לי להתנסח ככה.

נמאסה האש ונמאס העשן
שחודר לריאות ועוצר בעדן
מלקוות ולחיות מלראות ניצוצות
עוצר ומשאיר עיניים דומעות

זזה לא העישון ולא הסיגריה
זאת רק עוד צעקה לסימפתיה
עם חוסר הצלחה וחוסר מסוגלות
עם שברים אחרי שנים בהשתדלות

 

אין סוד עמוק בשירה

רק זעקה של נפש עייפה

 

מממ

הנושא דורש מחשבה מעמיקה במיוחד, אך אולי מוטב (אך לא בהכרח יוטב)

אם כול חולי העולם ומהעולם בכול מקום שהוא יתאספו ויחריזו באיזשהוא מקום נידח על מדינה לחלשים

לעצובים

לבזויים

מדינה למיואשים

וכך, מהמקום הנכון והכן הזה, תוך התאמתם לחברה,

יוכלו ה"עייפים לפרוח"

חברים חופרים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

@חבר א

@חבר ב

הלוואי ולא הייתי סתם עייפה ככה, בצורה כל כך מגעילה.

עייפה מלעשות כלום.
כי אין מה לעשות.
ז"א, יש מה לעשות, אבל לא. זה לא מספק.
שום דבר לא אמיתי.
אפילו ההתנדבות ההיא.
הכ שקר אחד גדול.

עייפה מלחשוב.

מכינעה עצמית.

עמוד איתן על יכולותיך.