ואין כלום זה חבל דק באמצע
(כמה מחשבות על דור)
אני מרגישה שאין בי כוח כרגע להילחם בזה. אבל גם לצעוק זה טוב. זה מעורר. אם כולנו היינו ערים כנראה מצבנו היה אחר. או כמו שהיא אמרה בשיעור, יש משהו בלדמיין את הטוב, בלהוקיע את הרע, שכבר פועל פעולה בנפש. הוא לפחות נותן קריאת כיוון. לפחות אפשר לדעת איך הטוב נראה.
אני כל הזמן מרגישה נביא הזעם. ההוא שעומד בשער, בוחן בעיני נץ את העוברים ושבים וצועק. משהו כאן מריח לא בסדר. נולדתי למציאות הזו, זה מה שאני מכירה, ובכל זאת משהו כאן לא תקין. היום אני כבר בטוחה.
לפעמים אני מצליחה להתבונן במציאות מבחוץ. העיניים מסתחררות מהטירוף. הטירוף המוסרי, הטירוף של הקצב, של ההתפתחות, של כמות המילים, של כמות הגירויים והרגשות. עולם מעורבל. התמונה הכי טובה לתאר את זה היא ציורים של גוש אנשים שנאבקים זה בזה, וכל מה שרואים זה כדור אבק שמבצבצים ממנו ידיים, רגליים וחפצים. לא יודעים מה שייך לאן ולמי.
כשאני אומרת לאנשים שאני רואה עולם שבור הם מסתכלים עלי מוזר.
במבט שטחי זה אחד הדורות היותר מפותחים מימי בראשית. אנשים מממשים את כשרונותיהם, חיים ברמת חיים גבוהה, יש להם את מה שהם צריכים בד"כ. שפע אינסופי כמעט. אפילו ברמת הנפש והרוח יש המון היצע. החל בפסיכולוגים וסדנאות מודעות עצמית וכלה בלימוד תורה ואמנות.
ובכל זאת, אני לא מצליחה להעריך את זה. אני רואה "גדול כים שברך מי ירפא לך" אני רואה אנשים בודדים, אנשים אבודים ותלושים, חסרי בית ומקום לחזור אליו. אנשים שמתגעגעים ולא יודעים למה.
למה מתחייסים לזה בביטול? למה מדחיקים את זה כל הזמן? יש דברים שהם טאבו בחברה הדתית. אי אפשר לדבר על ייאוש, עצבות או ריקנות בלי לחטוף מטח המלצות לספרים שיחזירו לתלם; בלי לקבל שלל עצות לא רלוונטיות איך לשמוח "מהדברים הפשוטים בחיים" "לראות את הטוב" "להסתכל על חצי הכוס המלאה". לא יודעים להישיר מבט לתהום ולשתוק נכחה. פשוט לשתוק כי באמת אין מה להגיד. לשתוק כי יש דברים שבורים וצריך לתת זמן ואורך רוח לשברים להתאחות. ולא, לא הכל אנחנו יודעים. ולא, לא לכל יש תשובות מיד. ואולי בכלל.
אנשים צועקים צעקה אילמת. צעקה בדמות ציניות, דיכאון, שיעמום, שריפת זמן, זלזול, בעיטה במסגרות. פשוט קצת נמאס להם לצעוק בקול, גם ככה אין מי ששומע. לבני האדם אין זמן להקשיב, ולא-להים שהם יצרו לעצמם (או שיצרו עבורם) אין עניין להקשיב.
תפיסת הא-להות כל כך לא מספקת. א-להים של חוקה זה לא הקב"ה. א-להים שלי זה גודל, זו עוצמה, זה חזון ובעיקר הרבה טוב ואהבה. זו אמונה של דרישה מקסימלית מעצמי יחד עם קבלה עצמית (פרדוקסלית). זו אמונה של פשטות, של תום וענווה, אמונה של רצון עז ואפילו קצת יומרות. יומרה לגעת, יומרה לשנות. האמונה שלי היא אמונה בפנים של העולם, בסבלנות, בהכלה. אמונה במניעים הטובים שגנוזים בעומק. אמונה בשאיפות, אמונה בתכלית.
לרוב בציבור אמונה היא החובה להתפלל, להתלבש בצניעות, לשמור שבת, לדבר יפה, ללמוד תורה ולעשות קצת חסד.
זה כל כך לא. זה מקטין. מקטין את השליחות שלנו כאן, את הנשמה הבוערת והשורפת שיש לנו בפנים. זו התייחסות שטחית ולא מספיקה. התייחסות שמכופפת את הראשים, שמוציאה את האוויר והחיות. מובן שזו רשימה חשובה, אבל היא נגזרת. היא נגזרת של קשר, של אמונה, של רצון. לא משם מתחילים. אח"כ מתפלאים על הנוער שמואס בזה. וודאי שהוא מואס, כי הנשמה שלו צורחת שזה לא מספיק.
והאמת? שכבר נמאס לו לשמוע ממנה שזה לא מספיק, כי הוא לא מצא משהו שכן מספיק. אין כמעט שום מבוגר שמדבר את השפה שהוא מחפש, אז כנראה שאין כאן כלום. כנראה שכל הדורות טעו, כנראה שזו הייתה אשליה שסוף סוף התפכחנו ממנה.
אני יודעת שזו טעות, כי פעם טעמתי את טעם גן העדן הזה. טעם של תכלית, של משמעות, של בעירה. אני מחפשת את המקור, את המשמעות העמוקה לחיים בעולם הזה. לא מילימטר פחות. עד אז אני קצת כבויה, קצת מדחיקה, קצת מחפשת וקצת מיואשת ומקווה למרות הכל.
אנחנו חיים בעולם קשה וקשוח. אתם לוחמים מהזן האיכותי ביותר אם שרדתם עד היום. עוד יפציע אור. אני מאמינה בזה. כל הדאגה שלי נובעת מפחד שייקח לזה הרבה זמן לקרות ומפחד ממה שיקרה בדרך. אבל הקב"ה יודע מה הוא עושה. זה אולי אחד הדברים הוודאיים הבודדים בחיי.
