שוב
ושוב
ושוב
מעביר על היד סכין צמאה
כעונש על אותה בושה
שחוויתי כשיצתי לאלו החיים
עם שכל כזה ורגשות לרגישים
אז שתיפצע ותיקרע
יד ליד שוכתת ובוכה
על אותה השחיתה
ועל אותו האדם שחייו בביצה
"נפלתי", "בעבודה"
ולובש פרצוף של רגיעה
"באמת?!" הוא שואל בתמיה
"כן ברור" וחולם לברוח בחזרה.
מחכה לפעם הבאה
שאני והסכין נפגש בחשכה
אך הפעם מסתירים בצורה ברורה
החוצה יוצאים רק עם חולצה ארוכה.
זה אכזרי
אהבתי.. מעורר השראה.
תודה!
חלילית אלטאחרונה
פה לקצת
הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו.
לפעמים אי אפשר לבטא את הרגש הזה במילים...
הרצון לאהוב את ה'.
אני צריך משהו יותר גדול..
אולי צעקה?
לפעמים כן, צעקה עוזרת...
אבל משהו יותר גדול... אולי שיר?
שיר זה ממש מדהים לבטא את זה... אפשר ממש לאכול את המילים!!
יותר גדול מזה יש?
בכי אולי, דמעה מראה את התשוקה האמיתית שלי לה'!!
אבל הכי גדול! פשוט לעמוד מול ריבונו של עולם, עם פה פעור... ומילה לא יוצאת, שיר לא נשמע ובכי לא יוצא..
פשוט החוסר מילים, ההזדעזעות הזו.. היא מראה את רצונך לאהוב את ה'!!
את המרחק בין "רוצה" ל"לא" אתה מבין
רק כשאתה סוחב חבר מגעיל מקיא.
כשאתה בניגוד אליו שפוי כדי לחיות, כדי לכאוב.
כשאתה מבין כמה לא טוב לגדל פטרוזליה.
כשאתה מאורגן באמת.
כשאתה יכול להגיד לא נגעתי בלי להתכוון לבנות.
כשבסוף יום אתה יכול לרשום נקודה אחת לטובתך, ללא שהיא מאזנת משהוא.
כשאתה יכול עוד לרוץ אלפיים.
כשאתה לא נכנע לטעום מהמים, מים?!.
כשאתה שואף לא לשאוף ומרגיש קצת שוטה שלא שותה.
לא תמיד אותה שאלה
לא תמיד אותה כוונה
אבל תמיד אותו כיוון, אותה משמעות.
כשהכול מתבלבל מסביב, וכבר אין כיוונים.
יש רק
אנשים
רגשות
ואת האלה שקוראים להם גם "קלים"
לא הקלים, קוראים להם ככה בעיקר הכבדים
אלה שכבר לא מפחדים
להגזים ולעבור את הגבול והגדרות
כי במצב הזה הם כבר עפים בעננים בלי הרגשות
אז תודה ואל תיסתקלו מלמלא עלי
מה אתם מבינים
בחיים.
באנשים
אתם מבינים רק בספרים
אז תודה ולא תודה, אותי לא ישפטו לפי החברה הציבור והחברה, שהיתה או לא הייתה.
את המרחק בין "רוצה" ל"לא", אתה (לא ) תבין
כמובן קלים
רק אז אתה מבין את המרחק בין "רוצה ל"לא"
כול פעם
לא תמיד אותה שאלה
לא תמיד אותה כוונה
אבל תמיד אותו כיוון, אותה משמעות.
לפעמים הוא שואל ולפעמים אני.
קצת קשה לי פה.
קשה לי לרוץ במרוץ החיים שעקף אותי בסיבוב.
בס"ד
אדם צריך להכיר בכך שזה הוא ובכך שאחרים לא, וזה בסדר, "אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה".
הכאב הזה, צריך לזכור. אם קיבלתי עליי לפעול למען מטרה מסויימת, כרגע אני ב"לחיות בשביל לחיות", "סתם", אבל זה חשוב, הבניין הוההתגדלות, כדי שתהיה לי היכולת לפעול פעולות משמעותיות אח"כ. מעין זה ששמאי הזקן "כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת" (רק מעין, אבל זה עדיין נכון, ואכמ"ל).
אבל תשמרי על הבערה הזאת. היא מחזיקה את העולם.
כתבת לי את זה טוב, תודה.
גלידת לימוןאחרונהאני חייבת לכתוב
ולהוציא
ולבכות
ולהיות חזקה
ואני לא מצליחה לעשות שום דבר. אני אדישה נורא
ואז יום הזיכרון
ובוכים
ואז יום העצמאות
ושמחים
ואז שוכחים
עד ששוב יש יום השואה
וזה מן לופ בלתי נגמר של ימים
שואה
פה לקצתואם זה בגלל משהו מסוים, אז את יודעת לא הכל בשליטתך ולא את אשמה. את לא מטומטמת זה שאחרים כן, לא אומר כלום עליך.
הוא בד''כ מאכזב, הכל אשליה גדולה. זה בעצם הלילה לא?
וזה בכלל לא אשמתך. את ניסית, זה שיש מטומטמים חסרי חיים בעולם לא אומר כלום אבל כלום עליך.
בלי משחקי אילו ואז.
יכולנו למנוע הרבה דברים אבל לא הכל בשליטה, וכן. לפעמים טועים. זו לא סיבה מספקת לרדת על עצמך ולהכנס בעצמך. מין גול עצמי חסר סיכוי. פשוט להזהר יותר ולשים לב להבא. אין כאן עניין של ''חכמה מספיק'' ו''טמטום'' חוסר שימת לב, ואמון באנשים לא מוכרים..
לפעמים. נכון
נסי אולי להנות ממנה, ביקור כפוי באמת לא נשמע נחמד.. לפחות תפטרי מהחוב הזה.
הו, והשקט
כשאת נכנסת בעצמך ותוקפנית כלפי עצמך, זה עוזר לך ובאמת מרתיע לפעם הבאה? או רק מפיל ומייאש אותך יותר?
אני באמת מבינה את הצד התוקפני הזה כלפי עצמי. השאלה אם הוא מועיל במשהו או שוב רק מצפון חסר תועלת
פה לקצתמצפון.
אז יאללה, פעם הבאה יהיה יותר טוב.
ביי ביי אנשים חסרי חיים..
פה לקצתאחרונהמי שפוי בעצם?
רק לפקוח עיניים,
עוד לפני מודה אני
כבר להרגיש לחץ.
כלום,
שום דבר ספציפי
הכל ביחד
מתחבר
ללחץ.
ואני,
לא הבנתי,
או שאולי קצת, אבל לא מספיק.
איזה עצוב זה להבין
כמה סבל יש
בלא להצליח לשאת את הכל.
4 טיפות של רסקיו
עוד לפני ארוחת בוקר
כל בוקר
ככה,
שבועות.
חבל שלא מבינים כשזה קורה.
ונחנק עם המילים
נקבור אותם יותר עמוק
בפנים
