פורום ריק ומוסתר (עמוד 1234)

לפעמים צריך לפחד
זה משתיק את הכאב,
לפחות באופן זמני.

יותר מדי זמן עכשיו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(ואל תדאג, היא לא עוזבת

רק הפחד הזה, להישאב,

תסתכל, היא מתפוגגת)

 

(עננים הם צמר גפן שנושר ממלאכים)

And when I see you smiling
I come to you, I’m trying, to steal your smile for me
I hate you when you’re glowing,
The way you’re walking, between my tears
So when you see me running
Don’t assume I’m running to somewhere I belong
And when you see me crying
Don’t feel sorry for me

זה כשראיתי חתכים על הידיים שלך בר

(חתכים, קטריקס)

 

 

 

 

 

(לא חוזרים לשם, לא חוזרים לשם. לא חוזרים לא חוזרים)

די
די.
זה לא פייר.

אבל סימפטי.










(ויש שירים שהם כמו
כתב אישום,
דפיקת פטיש,
נפילת אסימון
צמרמורת של זיהוי
ואתה שם, בפנים)

|נופל|

|מתפרק|

 

 

 

 

 

סליחה..

ישנו מין רעש סטטי השייך לחיי הממוצע-

חיים ברחוב פרוורי שכזה, עם בית, אישה, וילד קטן.

דווקא השקט תופס אותך ברגעי כאב מזוקקים-

פתאום, ברעש נורא של התפוצצות, דווקא אז--

שתיקה.

 

השדים של הלילה רוצים כבר לרקוד

הם רוצים רק לרקוד 

השדים של הלילה.

 

ילד מתוק שלי, ילד מתוק

תבין

כשאתה מתרוקן ככה,

מוכרחים לגנוב רגשות

(ותדע,

כמה מתוק ומריר הכאב,

כמה,

כמה,)

ילדה,
תתפסי את עצמך.
את רואה שאת נופלת.
אף אחד לא יכול להציל אותך,
חוץ ממך.
הסיכוי האחרון
כמעט
נעלם.
מנגינות של כאב,
געגוע,
אהבה,
שנאה.
משמיעות את צליליהן בתוכך.
הכאב חד.
חד מדי.
חותך את מיתרי הלב,
ללא סיכוי להתחבר מחדש
או להתרפא.
ועם היא תישאר לבד,
הילדה,
ממנה לא ישמר כלום.
היא תיהרס.
היא עדינה מדי.
אפילו הגלים הכי חלשים
יטביעו אותה.
היא אומללה.
את
אומללה.
כי זו את.

גוש כאב גדל בתוכי

הוא משתלט על כל נשימה

גוש עולה ויורד

לא פוסח על שום חלק ממני

משאיר מאחוריו סימנים של דם ושנאה 

כאב איטי ומתמשך

מקפיא

לא נותן לי לעשות כלום

רק לרעוד במיטה

ולבקש רחמים מדבר גדול ורחוק ממני

 

הוא מחזיר אותי לשם

לפחד להסתכל להם בעינים

לכל האוהבים

ופשוט להגיד

בלי תירוצים ובלי מסכות

אני לא רוצה יותר

שחררו אותי ממני

 

בכאב הזה

הגוש

נשאר רק גוש בכי בגרון

בגלל הפחד

 

אבל עכשיו

בכתיבה אני מרגישה אותו משתחרר

יוצא מתוכי בטעם של דמעות מלוחות

ומאות אמת שהחבאתי

אפילו מעצמי

 

אני שוב שם

סליחה

כמו סבל בלי יד, צלף בלי עין
לכל מקום שאלך תזעק המציאות אליי:
פגום.
תרבותו של האדם מביא הציד
בוערת בי ולוחשת לי קללות
לא היית שורד אבולוציה. יצור מיותר עליי אדמות
גן פגום.

עלים מרשרשים אליי את סודות הטבע
יצירה חדשה רומסת אותם
אך הם תמיד יהיו תחתיה להזכיר
לאדם אשר הוא, בעירום הבודד
רק חרוז מלוטש מיני כמה
בשרשרת נשרכת בטבע
וכשחוט לא נכנס אל אותו החרוז
אני מקלל שוב את ידי הגמלוניות, הפגומות.

אם הגעת עד כאן-  

 

אז תגיב.

מנהל!!!!!!

אני מרגישה רע עם עצמי שהשתנתי. באיזה קטע?
כי עדיין אוהבעם אותי אז כנראה אני עדיין איש טוב אפילו שאני יוצאת יותר מידי בת שרות. היה בי עומק. פעם.

ואני רוצה שהוא יהיה נגיד בן שבע עשרה. שמונה עשרה תכף. אבל הוא בן חמש עשרה והוא הרבה יותר מגניב ממני. וגבוה. וטיפשות זה לא משנה כי בנים טיפשים תמיד.


בעע ביעע בעע

פלוגת הצער היום בלילה
ניצחה את פלוגת השמחה
חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות
על תותחי האהבה
חיילי החיוך ירו חץ של אושר
פלוגת הצער לא נפגעה
חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה
פלוגת הצער נצחה
ומאז כל ערב הם פותחים שולחן
בחדר ליבי הקטן
לפעמים השמחה שולחת מרגלים
אך לרוב מגלים את כולם
הצער עושה אימונים בין רכסי הייאוש
שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול
הם שטים על ספינה עשויה מחשיש
הם שטים על הים שעשוי אלכוהול
אז אם פתאום אתה שומע בלילה
תהלוכת צער ליד חלונך
אז כנראה שפלוגת הצער
הלילה ניצחה גם אותך

אחר אובדן הבחירה באה השלמה כנועה

ואז אשמה משתקת.

ואז שחור, כמו כתמים על סדין וחולצה.

והאימה על אלה, היא, המברחת אל מחוזות הרִיק.

בעורקים, שחור

בעורקים שנפרצו ואז כוסו בזעם.

בעורקים, בבסיס מחזורי המחשבה,

בינות ללשון והחיך.

 

היודע אתה, אל לא אכזר,

זה אשר בשחור תהום רעיונָי נטעני,

כי אף בדל כעס אשר היה בי אבד?

כל כך ריקנית לפניך אנוכי.

 

לא.

רק

כל כך ריקני לפניך כלי זה.

 

לא.

רק

ריקני.

 

או,

לו יהי זה הרִיק,

רק

לפניך.

 

אל תהיי טיפשה.

לכי לישון.

ותאהבי טת עצמך. זה בריא