פורום ריק ומוסתר (עמוד 389)

בדימיון הכל אפשרי, טו באב
טו באב
בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים. אנא לקרוא לאט. בנות. ישראל. יוצאות. לחולל. בכרמים. עם שמלות לבנות שאולות כדי לא לבייש מי שאין לה.
בפשטות ובחוסר התיימרות לחיים, לבוא ולהגיד ולהנכיח אני רוצה אהבה. אני צריכה אהבה, בואו תראו אותי בואו תעניקו לי ולה ולה כי כולנו אחיות וכולנו בני אדם שזקוקים לחום.
כמה פשטות.
הלוואי שהיה לי אומץ ללבוש שמלה ולהגיד בכנות, אני רוצה אהבה.
הלוואי והיה לי אומץ להגיד דברים כנים, באופן כללי. כמו, אני לא רוצה לצאת היום או היום זה לא נח לי או לרקוד סתם באמצע היום או לנסוע על סקייטבורד בסלון. או לבכות.
אנחנו רוצים להתקדם וכדי להתקדם חייב ליפול ולקום ולרקוד ולבכות ולרעוד מחרדה והתרגשות ואהבה
חייבים. ליפול.

אני פריקית ואני לא משחררת את זה, עכשיו. עוד מעט ועוד מעט ועוד מעט ומצטבר. לא צריך לדעת מה קורה, צריך להרגיש, צריך לפרוק גם אם לא יודעים מה ואיך. פשוט להתחבר לכח הרוקד שלי, לכנות הפנימית שיודעת ללבוש שמלה ולצאת לרקוד, ולפרוק. וליפול. ולקום.
בין הנפילה לקימה יש שלב מתעתע, שלב שתלוי באיפה אתה אוחז בהתקדמות שלך.
מה יש שם חוץ מבור ופצע
מה יש שם חוץ מחרדה
יש שם אותך?
יש שם מילים שהיית אומר לילד שלך כשהיה נופל?
יש שם תקווה?

הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים מהבןקר עד הלילה ואפילו במושגים שלו זה נראלי קיצוני.
כל היום. מזווג.
כמה פשוט צריכה להיות האמירה
אני רוצה
אהבה.
הן עשו את כולן ביחד, הן לא פחדו.

בדימיון הכל אפשרי, דמיינו רקידה.

גם כששמים משחה, נוגעים בפצע, וכואב.
למה רק לגוף מותר לכאוב לפעמים .

תרקדו
תרקדו את היום
תרקדו את הפשטות
היא תבוא ותעטוף ותשיר ותביא גאולה.

את מספרת לי???

אני צריכה לזה מלא אומץ.
יאבאלה רק שאני לא אתחרט.

אמאלה ואבאלה זה מלחיץ בטירוף.

אני מספיק אמיצה?

ליטפתי אותך בין כפות הדמיון
חשבתי אולי נתחבר כך פתאום
המרחק מדבר
אויר לא מחבר
כך הימים חולפים במשבר
ובונה על שנשבר
שובר את שנשאר
ורוקד לצלילי שומר הגן

פרקתי.פרקתי את עצמי חזק,לעצמי.
הלואי הייתי יכולה לשלוח את זה למישהו והוא לא היה שופט ולא היה נלחץ.
הלואי הייתי יכולה לקבל חיבוק שיקח לי את המסות הכבדות האלו מהלב.
הלואי הייתי זוכרת איך בוכים בתוך ידיים של מישהו.

צפוי בדיוק כמו שזה קרה.
מלחיץ קצת האמת אפילו.

לאחרונה אני מפחדת מכל ערבי/ה ברחוב. מכינה את עצמי לגרוע מכל.
המח שלי צועק שזה מטומטם אבל הפחד משתלט.

אם לא אגלוש בחמסין ככול הנראה אבנה משטח בטון
ועוד לא מצאתי מקום לשבת בוא שבעה על עניין שאבד

באלי לחזור להיות תמים וחמוד כמו פעם.

תמיד זה בא אלי בלילה
את אומרת בוא עכשיו
ואני לוחש- תחזרי
כאילו מעולם לא אשכח
את השקט שצורח
את האופק שזרח
כמו נשיקת חצות בוקעת
את שלכת האכזב

אני צועק
את שותקת
שנינו נרדמים
יד ביד
אני צוחק
את רוקדת
כמו שמש בוהקת
שמאירה עכשיו

את עיינים ושפתיים
את רקיע שנבקע
כמו שלהבת את זוהרת
כמו מזמור בחשכה

את הולכת, לא חוזרת
נמוגה באפלה
את יודעת שלבטח
עוד תנצרי את ההבטחה

לא להיות, לא לשכוח
רק לחתור בסוף כל יום
מול דמעות, צללים ורוח
את האושר לא לבלום
רק להריע ללא פחד
רק למצוץ קצת מלשדו
המר מתוק של הקדחת
המתערבת למולו

כמו שירים נוגים בערב
כמו דיבור ללא מוצא
אני ואת חגים לנו יחד
מול ירח שנישא

ועוד תוסיף שאת הרוח
ללחוש מנגינות חשכה
מול סופות אימה וזעם
תאיר הדרך
חזרה.

אני לא בדיוק יודעת אם לבוא בגישה טובה או לא.
כמו תמיד אני בהדחקה,אז אני לא בדיוק יודעת או זוכרת או רוצה לזכור מה היה שנה שעברה.
סו
ווו נוז.

7 years.
שיהיה לילה שמח.
בנאדם.
חלל.
סוף העולם.

אתה שומע

"מוישלה גנב אבל הוא לא טיפש. מוישלה לא מחליף אלוקים אמיתיים באלוהים מכסף וזהב"
גנב. לא טיפש.
"מוישלה הוא הגנב שלי. רק הוא יכול לפרוץ את השערים הנעולים"
שערים נפתחים על ידי אנשים פשוטים..
חינוך מתחיל עם סיפורים,..

"אנחנו יודעים שבשקט שלך יש עוצמה גדולה"
פעם זה היה שובר. היום זה מקום בטוח. חסדי ה' כי לא תמו.

למה הדברים לא מוקלטים למה
כבר שכחתי

סעודות השבת היו ממש לוחמניות

כאילו ממש כולם עשו נגדי אמבוש

ואפילו קצת דיברו לא יפה

 

אני חושב שהם מרגישים שאני עצבני כי הקול שלי בדכ מאוד חזק והם היו בטוחים שאני צועק

או ציני

ואז התנהגו אלי בציניות מגעילה, שאני ממש ממש לא אוהב

ובדיון כולם היו נגדי

ולא בקטע של חילוקי דעות, אלא בקטע של לקטוע אותי באמצע משפט שלא דקדקתי באיזה מילה

שחיפשו אותי בנרות כדי למצוא את הבעיה בדעתי

וזה התחיל כי אמרתי משפט קטן שהם לא אהבו

 

אבל ב"ה ה נתן לי לשון לימודים והרבה סיעתא דשמיא

והצלחתי

הצלחתי לגרום לזה להיגמר יחסית יפה למרות שקצת נפגעתי מההתנהגות ההיא

אבל ברור שזה לא בכוונה כי חצי שעה אחכ דיברנו כרגיל בלי פוזות או משו חלילה

 

אני חושב שזה לא היה חכם מצידי

לא ככה פועלים בדברים האלה..

כאן צריך רגש - ולא הייתי רגיש בכלל.

אני מסוגל בכלל?

מעניין שזה קרה בדיוק באותו יום ששאלתי את עצמי האם אני יודע להשפיע רק בעזרת שכל או רגש.

 

נחפשה דרכנו ונחקורה - ונשובה אליך

כי ימינך פשוטה - לקבל שבים

איי דונט נואו

פיצוץ עם אמא.יאיי.
יום גועל.

שהייתי יוצאת מלא החוצה לשדות עם/בלי מדורה או טונה והייתי כל כך מחוברת לטבע וכל כך מאמינה בו שהוא ילמד אותי מה זה צמיחה והיה לי את העץ שלי ואת הגבעה שלי ואת הפינה שהייתי הולכת לשם כשהייתי עצובה ואת המקום שבו רצתי כשרציתי שהשיגעון המתוק הזה לא יעזוב אותי לעולם ותמיד אמשיך עם חיוך עצום לטבוע בתוך בוץ של חורשת עצים שנשתלה בדיוק ביום שעברתי לבית הזה.
קראו לי אז חסרת אחריות.זה עיצבן אותי אבל מצד שני,כל כך שמחתי שאני קצת ילדה.
ואני מתגעגעת לפלא שלי,העציץ.
וואו,שהוא נבל,אני זוכרת שבכיתי.כי זה היה אובדן.כי הרגשתי יום יום ולילה לילה את האדמה שלו ונשמתי את הריח הזה של המים שהשקתי וזה התיישב לי טוב בנפש והרגשתי שזה רפואה.אשכרה רפואה.
הרגשתי שהוא באמת נתן לי השראה ולימד אותי איך צומחים וביום שהוא נהייה פרח,כל כך התרגשתי.הנה,גאווה בשבילי.
הרגשתי שניצחתי את העולם.כבר כמה חודשים יש לי זרעים חדשים של צמח,אני לא מעיזה לעשות את הצעד הזה של,לשתול.אולי כי כל כך נהייתי צינית ואדישה.(אולי כי כל כך האמנתי בפלא של פעם והרגשתי נטישה כשהוא נבל.)
יש לי דמעות בגרון.
והשקעתי בחדר וכל ציור וכל אבן וכל צדף,היו משורש א.ה.ב.ה
עשה לי טוב להרגיש שאני מעצבת את החיים שלי בעצמי,שאני חיה,שאני מתרגשת מרבי זושא ומשאבעס ומלכה דודי ומסידור סלטים.
גם אז היו צריכים לתלוש אותי מהמיטה כדי לצאת לטייל אבל זה היה לי הרבה יותר בקלות מהיום.
(גם מתגעגעת אליו.מאוד.למה שהוא היה בשבילי.
אולי זה היה מידי מהר למחוק אותו ככה מהראש כי אחרי הכל,הוא הבסיס לחלומות שלי.
אני רוצה לחלום כמו פעם.)
ולשחר,אני מאוד מתגעגעת לשחר.
לכתוב אותה,להיות איתה בתהליכים.
היא עזרה לי כל כך לצאת מעצמי ולהתקדם ולהאמין בקלישאות שמה לעשות,הן כל כך נכונות לפעמים והן בנו אותי.
באמת הלכתי לפי איך שכתבתי.
אני זוכרת שבהתחלה,הקטעים עליה היו עצובים וכואבים ומזעזעים גם בסוף אבל לאט לאט,הסוף נהיה נחמה ובכל סוף השתדלתי לשים תקווה כלשהי והרגשתי שזה העלה אותי על הגל.
ואני מתגעגעת לחברות שכל כך היה לי כיף לאבד את האחריות שלי איתן ולזרום על כל השטויות כי מה אני,בסך הכל ילדה.
ואני רוצה שיגיבו פה אולי סתם כדי לדעת שעדיין זוכרים אותי כי אני זוכרת אותם.את כל האנשים שעשו לי באמת טוב ועזרו לי להגשים את עצמי של אז,לפני שנה.
וואי אשכרה עברה שנה.
כמה עברתי בשנה הזאת.
גם נהייתי רצינית...כמה רצינית.אוי גוועלד.שהשם יעזור לי.
מה,לזרום לשדות עכשיו?
זאת החלטה של רגע וזה עלול לעשות לי טוב ועלול להזכיר לי כמה אני אוהבת אהבה וכמה אני לגמריי מאמינה בחיים.
כולם אומרים שהשתנתי.שעובר עלי הרבה יותר ממשהו.אין אחד שלא אמר לי את זה וכן,זה קצת הרבה מידי נכון וכואב לי שאין לי כוח אפילו להתייחס ולהתעניין.
אני רוצה אותי של לפני שנה.
באלי אהבה.)



(@להיות בשמחה!!!מותר לתייגך נכון?)

וואללה רציתי לצרוח.
מה זה השקר המעפן הזה?
ורציתי לברוח.
ולא היה לי טוב
לא בלב ולא בגוף
ורציתי לבכות.
ואז כבר נהיה איכסה ומאוחר מידי

אני רוצה הרים וסיגריה
ומדורה
ומוזיקה באוזניות

אני רוצה את עצמי

ואותן

אני רוצה להקיא ממני את כל זה
למה צריך להסתיר למה
אולי כבר לא צריך
אבל איך יגיבו אלוהים

(אני רוצה אתכן
@רק הפעם.
@להיות בשמחה!!! )

להיות יהודים זה גרוע
לה לה לה לה

אני יודעת שגרוע וגרוע זה לא באמת חרוז קביל

אני רוצה קולר צמוד!!

חלום חיי