פורום ריק ומוסתר (עמוד 421)

אם תתקשרו יום אחד למחלקת הטיפשות הרגשית, סביר להניח שמי שתענה לכם תיהיה אני.

זה קרוב אבל כל כך רחוק.
כמו תלת מימד ופשוט רוצים לגעת ולא מצליחים.
טאטע.
אנחנו מתחננים ובוכים לפניך על גלות השכינה,
כל כך רוצים.
ועכשיו כשזה נראה לנו כבר קרוב,
פתאום זה שוב מתרחק.
ואני רק שואלת-
למה?
אני נכנסתי לרחבה של הכותל ופשוט התחלתי לבכות,
אולי מאהבה
או מכאב
או געגוע אליך.

אני לא יודעת.

חשוך פה.
מאוד.
ואנחנו רק רוצים גאולה ורחמים.

אנחנו רוצים אמת.
בלי תיוגים.

רחם עלינו אבא.

#סוף_פריקה.
#סליחהלאיודעתלמההעלתיאתזה

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"

עדיף להציב חומות, ולא לתת לאנשים להיכנס.

כי כשאתה לבד בתוך החומות שלך, אתה קובע את הכללים.

ואולי לא הכל בדיוק כמו שאתה מתכנן, אבל יש לך שליטה מסוימת על מה שקורה שם.

אבל אנשים אחרים מגיעים עם גורמים שאתה לא יכול לצפות, וכללי משחק שלאו דווקא אתה מכיר.

ולפעמים גם, כמו סוס טרויאני, הם מביאים איתם דברים נוספים, שקשורים אליהם או מתעוררים בעקבותיהם.

והדברים האלה נשארים גם אם (ולפעמים בגלל ש...) האנשים האלה הולכים. אז אולי עדיף להשאיר אותם בחוץ מלכתחילה.

 

'מה העבודה הזאת לכם?'

לכם ולא לו.

ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר

ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו.

אילו היה שם לא היה נגאל."

 

ירון לונדון..

לתשומת ליבך :/

וכמה זמן לא היתי פה..
והלב הזה שמרגיש תלוש ללא כוחות...
כמה מכות טאטע כמה מכות ..
אוף הלב כבר לא מצליח לכתוב מרוב שהוא רוצה לכתוב ומשתוקק לזה.
באלי להקיא על הדף בבת אחת בערבול נוראי ושאבא יסדר את הכל.

אתה יודע כמה עובר עלינו?????? אתה יודע?!?!

הכל מסתדר פתאום

ואז זה לא מחזיק מעמד

והכל מתבלגן פתאום

 

ואז לסדר את חייך מחדש

ולגלות שסידרת אותם מבולגן

 

ותמיד יש ממה להיעצב ותמיד יש ממה לשמוח ותמיד אפשר לבחור בכאב ותמיד אפשר לברוח

ותמיד אפשר להתמסכן ואפשר להתגבר להתגבר להזדקן להתחרפן

 

ואפשר גם למות ולחיות 

 

ואפשר הכל

וזה נכון שרציתי לא לחיות ורציתי לישון בלי סוף, ונרדמתי בכל מקום ובכל חור

וזה נכון שאהבתי יותר מכל ונאחזתי באהבה וחתמתי חוזה ועכשיו היא כלואה

ולפעמים חונקים אחד את השנייה בטעות וזה קצת נורא

 

ואם מישהו הבין משהו מפה אז הוא די חכם בחכמת הנשמה.

 

ואנשים חושבים שהחיים שלי מעניינים ושאני מגניבה ושמחה. יופי, מה אכפת לי מה אנשים חושבים?

 

וכן, משמח אותי דברים אדיוטים כמו שמלה חדשה ויפה, וכן, לא מעניין אותי דברים אדיוטים כמו חדשות ופוליטקה, 

 

וכן, אני קצת רחוקה מרעיונות רוחניים נעלים כי אני עוהדת ב- 2 עבודות ולומדת תואר וצריכה להשלים בחינות ועכשיו מצאתי עוד עבודה חדשה וצריך כסף הביתה ואני רוצה גם להשקיע באהבה, אז כן, זה מתספס לי, אז כן, אני שוקעת בחומר ובעשייה, ונפשי לא ברוח כרגע, מצטערת.

 

והוא חושב שאני טיפשה וזה זוועה

וצריך לארגן קונצרט לחופשה

וגם לתלמידות.

 

ולא אכפת לי שכולם יקראו, אני גם ככה שקופה.

 

הנה חזרתי, זה רע, אני הולכת.

חיבוק ואומרת לה שתזכור אותנו.

שאנשים שלא צריכים להיות פה מסתובבים חופשי וחיים בטוב יחסי עם עצמם
בעוד אלו שנפגעו מהם כלואים בתוך עצמם, נאבקים.

זה עושה טוב

זה סיפור על אדם כה נחמד שהיה שם

.
כדאי לרוקן את הנפש.

מירון.

ר' שמעון.

שירים וריקודים.

ילדי חלאקה מרוגשים יחד עם משפחותיהם.

שמחה.

ופתאום הכל----

פשוט מפסיק.

במקום השירים נשמעות צעקות נוראיות.

במקום כלי הנגינה שמענו את קריאות העזרה שלכם,

אחים שלנו.

ואתה,

עמדת שם בלי להבין מה בדיוק קורה

והרגשת ערימת אנשים שנופלת עליך, ככה פתאום

חשבת שאתה חלק מפיגוע,

לא דמיינת שתהיה חלק מנס גדול.

ונפלת גם אתה,

על האנשים שתחתיך

ותחת האנשים שנפלו עליך.

3 דקות שכבת שם,

בלי אויר.

מה חשבת ברגעים האלו?

לא יכולה לדמיין את התחושה

וה' בשמים בחר להציל אותך

ופשוט משכו אותך מתוך הערימה, דווקא אותך

דילגת בין הערימות,

לא מצליח להתעלם מהמראות הקשים שייחרטו בזכרונך לעד

הגוף בריא,

הנפש פצועה.

המצפון כבר התחיל לרדוף אותך

כי החבר שלך לא זכה שימשכו אותו משם,

והיום ליווית אותו. בדרכו האחרונה.

ידידיה באמת היה מתוק ממש, עם שמחה פנימית. הייתה לו ענווה בלתי מובנת - באמת לא ראו עליו שהוא מרגיש את עצמו. התבטלות גמורה.

יראת שמים. על הפנים שלו תמיד אפשר היה לראות כמה הוא ירא שמים, כמה הוא דבוק בקב"ה, בצורה הכי מלאה ושלמה. פתחיה אמר בהלוויה שהוא היה נשמה מתלמידי הבעשט שירדה אלינו. זה כל כך נכון.

אני חושב שזה היה בשישית שלי, הוא היה אז בשיעור ב, נפגשנו ביריד החסידות בבנייני האומה, בקופות. הוא קנה ביאורי הזוהר של האדמו"ר האמצעי. החלפנו כמה מילים על היחס בין חבד לרב קוק (אמרתי לו שלכאורה אין הבדל מלבד זה שהרב הוא 'בונה האומה'. הוא טען שהיא הנותנת, אלו שיטות שונות לגמרי). אז הבנתי כמה הוא גם עמקן כמו חסיד אמיתי (כי כמה נערים בשיעור ב קונים ביאורי הזוהר ובכלל ספרים של האדמו"ר האמצעי).

בשעות האחרונות אני חוזר אל הקול שלו, וכמה רכות יש בו, ועדינות. לחוש עוד התעניינות עם המבט התמים, השלם, המתוק. אוי, ידידיה. איך אפשר להשלים עם זה. שוב ושוב. הקול הזה. אני נמס שוב ושוב ושוב. מתיקות.

אור מופלא רום מעלה

קשה יהיה להסביר לאנשים מה העולם הפסיד, מה התורה הפסידה. תורה תורה חגרי שק. אדם שהיה שקוע במחשבות עליונות ורצה באמת לאשתאבא בגופא דמלכא, באופן כזה שאפשר היה לראות את זה עליו. השקיעוּת בתורה ובפנימיות בהבנה וברחבות ובאהבה, בחשק ובעמקות. "בכל מכמניה".

כש*** דיבר הוא סיפר עד כמה לא הבנת מה הקונפליקט שחברים מדברים עליו בין שאיפות של קדושה ועוהז. "מה, מה יותר כיף בעולם מקדושה". העוהז לא עניין אותך.

וכל זה מהכרות בסיסית. שיחות חטופות במפגשים מזדמנים, הערצה ואהבה מסותרת

באמת שום דבר מלבד תורה וקדושה, צדיקים ותפילה, לא היה לו בעולמו

קחו עמכם דברים ושובו אל ה'

למה זה לא עוזב אותי

(זה מצחיק אבל לראות בחור עם פיאות,פשוט כזה,עושה לי את הרוגע שאני מחפשת..
ואולי זה מה שאני מחפשת?..)

אני מאבדת הכל בכלום זמן
אבל הבטחתי להוסיף,זה קשה להוסיף.

באלי להקיא את התקופה האחרונה ושגם היא תהייה כתובה על דפים ולשרוף את הדפים האלו ולברוח לאי,לשרוף את הפלאפון ואת המחשבות והמוח ולהיוולד מחדש בלי לזכור שום דבר ושום אנשים ושום חוויות.
מצידי לשנות שם,אולי זה ישנה לי את מהות החיים|מגזים|.

העולם הזה תמיד יהיה רע? כבר אין לי כוח להכיל כלום. קשה לי כל כך להרגיש. להרגיש עד הסוף. קשה לי להרגיש לבד. קשה לי שהשורש של הכל זה רע. זה מפחיד להרגיש שהכל רע. זה מפחיד להרגיש. אני רועדת כל כך. מפחדת כל הזמן. כמה אפשר להרגיש בדידות כמה. רוצה להרגיש. מפחדת ממנה. מפחדת מכל דבר בערך. למה הכל רע למה למה למה. אני שונאת לבכות. הדמעות יוצאות בלי שליטה. והפחדים. אני לא מסוגלת יותר. חרדות. איכ. הכל כל כך דפוק. לבד.