זה לא אותו האיש
זה לא אותו חלום
שלו או לא
הכל מעורב בו
הרוב מפוחד או
שלא
שקרים שקרים שקרים
כמה שקרים יש בי כמה
אני מפחדת שיום אחד הם יתעוררו לחיים וירדפו אותי
כמה אני מכסה כדי -
כמה אני מקיאה דברים
אני עצובה אני עצובה היום
עיסה דביקה בבטן
החיים שלך הם מתנה
אף אחד לא יכיר אותך ככה
אנחנו רוצים לאהוב אותך אבל אי אפשר לאהוב שקר
אני מאבדת מעצמי
חלקים קטנים קטנים ממני
מתפוררים בצבעי
כתום שחור
על השיש
כלכך הרבה מחשבות
כלכך הרבה
כלכך
הרגש האנושי משול לקליפת אגוז שצפה על פני המים בתוך קערה:
הקערה היא המציאות, היא נעה ומשתנה ומטלטלת את מה שבתוכה.
המים שבתוכה הם תפיסת המציאות והבחירה איך לראות ואיך לקחת את המציאות, הם מגיבים ומושפעים ישירות מתנועת הקערה אבל לא בהכרח בהתאמה לה ו/או באופן אחיד וצפוי.
וקליפת האגוז צפה לה מעל ומיטלטלת בהתאם לשני החלקים שמתנועעים מתחתיה.
(כבר כתבתי את הרעיון הזה פעם, רק לא בעזרת משל)