פורום ריק ומוסתר (עמוד 447)

את נלחמת כדי שאנשים יקבלו מה שהם צריכים

שאנשים יקבלו את החיים

אני נלחמת כדי שיקבלו אנשים

שאנחנו נקבל את עצמנו

את נלחמת כדי שיהיה לנו חיים מושלמים והוגנים

אני נלחמת כדי שנאהב אותם כשהם מפורקים, שבורים לחתיכות (כמונו)

אנשים בוטחים בך, אנשים לא עושים דברים רעים כשאת נמצאת

אני בוטחת במחשבות שלי, הודפת כל מי שמנסה להדחק

הבית שלך צבוע בירוק זית, עם תמונות

שלי מלא בגרפיטי

מיליםמיליםמיליםמיליםמיליםמילים

היא פה אבל לא פה 

והכל עלייך

אחח.

אפשר לשאול בשלומך?

תכתבי לי לווצאפ)


את חשובה.
❤

אפשר לשמור לי?

בטח. זה לא שלי
מצאתי פעם באינטרנט ולא היה כתוב מקור

יישנן הרבה רעות שנעשות בעולם,

דווקא בגלל השאיפה של הנפש לפגוש את האמת הגדולה.

וכיצד? בגלל שהנפשות לא מצליחות למצוא את הדרך להיפגש עם האמת הגדולה ,הן מתלאות כעס ושנאה לעולם.

כדי להרגיע את המהומה הפנימית ,

האנשים מנסים לשכוח את החיפוש על ידי פעולות שמהממות את הלב .

האדם מעדיף לשקוע בתאווה או בשכרות .

מאשר להרגיש את כאב הלב הנוקב.

ואשרי אותם בני אדם ,שלא מפסיקים לחפש את האמת הגדולה,מבלי להתפשר ולוותר,

ממשיכים לחתור אחרי מקור מים חיים,אחרי אלוהים.

 

זה וואו זה.בדיוק במקום.)

חוץ מימני פף זה לא פעל עלי משרציתי ..

ממש מעניין.
לו רק היו זוכרים שהאמת נמצאת ממש כאן, לא צריך לטוס להודו ואף לא לשבת ללמוד שנים. היא פה, בעצם הצימאון, בעצם השתוקקות לאלוקים.

אני רק יודעת שכל אחד זרק אחריות על מישהו אחר וזה היה התפקיד שלה אבל היא לא יכלה לעשות אותו, יו נואו

וכולם זרקו אחד לשני לאף אחד לא היה מספיק אכפת ממני ובואו זה בכלל לא בגללי הם אפילו לא הכירו אותי מספיק כדי להגיד שאני גדולה עליהם הרי מה הם ידעו אז אבל היי ידעתם מספיק נו באמת כולם ידעו היה צריך להתאמץ כדי לא לדעת נו באמת אל תשחקו אותה תמימים אתם ראיתם מצוקה והתעלמתם אז יופי יאמר לזכותכם שלא ידעתם עד כמה המצוקה חריפה אבל ידעתם קצת זה היה מספיק
אז כן אז אמרתם לאמא אבל כאילו וואט

אולי עשיתם כל מה שיכולתם, כלומר, היא עשתה כל מה שהיא יכלה אבל היו עוד מלא אנשים שיכלו יותר ולא עשו וגם זה בדיוק מה שאמרתי שהיא עשתה כל מה שהיא יכלה היא לא יכלה יותר כי אני לא אפשרתי לה יותר אני לא אפשרתי בגלל שזה היא, לא בגלל שלא רציתי
אני רציתי נורא
ואם היא לא היתה היתה במקומה מישהי אחרת שאולי היתה יכולה יותר, שאולי הייתי נותנת לה יותר

'הלב
ריק תדיר
חסר כל
הרגשה

בטן
נדבקת לגב
ממלאת כולי
בתחושה

כשתשומת לבי
מועברת לבטן
מרגישה אני
רווחה'





לא מבינה מה לא היה מספיק. למה זה לא היה מובן.
למה הרשת לעצמך להסתפק בלהגיד למחנכת. למה לא דאגת יותר


(כאילו, נכון שזה לא עניינה. ובכל זאת)

אני זוכרת את המילים המדוייקות

'הכל כל כך עצוב ושחור, יותר משחשבתי שיכול להיות
אני לבד, אני לבד כל כך'





חחח איך ידעת שהפתרון זה ללכת לרכיבה על סוסים חח

לפני קצת יותר משלוש שנים היא אמרה לי 'זה המן, זה כל זה אינו שווה לי'
אשכרה קניתי את החרא הזה אז

ואז יצאתי לבכות בחוץ והתכסתי בפשמיכה ועברה לי בראש המחשבה לספר לה את הסוד שלי

חח
לספר לה את הסוד שלי חח

מה היא היתה אומרת? זה העצה של המן? של פרעה? של אשת פוטיפר

חח חרא






(מענין אם מישהו מזהה אותי לפי הכתיבה, את הניק של לפני שלוש שנים)

זה לא שכולם מתעניינים רק בתחת של עצמם, כולם מתעניינים בכולם חוץ מבי סתם כי אני גדולה מידי על כולם הבנתם
צריך לשלם משכנתא כל חודש כדי שאני יעניין מישהו כי בלי שוחד אני לא מספיק מעניינת
אולי יותר מידי מעניינת

ולכן מצחיק אותי כל אלו שרוצים שאני אספר להם וכל השיט הזה
בשביל מה? בשביל שתבינו כמה אני גדולה עליכם?
באסה, אבל אני פשוט כזאת.
מאז שנולדתי זה ככה פשוט בהתחלה הייתי צורחת את זה בקול רעש גדול ואז קלטתי שעדיף לשתוק ולנהל חיים כפולים

אני לא נחיתית או משהו, אני פשוט מודעת לעובדות. אני משתדלת להשלים עם זה שלנצח אני אצטרך לשלם כדי שיהיה מי שיוכל להיות איתי

אני מתביישת אפילו לכתוב את זה כאן, לא כי אני מרגישה לא בנוח עם החלק הזה בי
אלא כי יש בי צד מתנשא שאומר 'עזבי, הם לא יבינו'

אבל זה ככה.
שתדעו לכם

כולם שופטים כולם עוזבים כולם נוטשים כולם בורחים כולם הולכים כולם מפרים הבטחות כולם צריכים ממך שתהיה משהו מסויים וכשאתה לא הם הולכים
אתה תמיד חייב לתת משהו בתמורה, משהו שיהיה שווה את זה
לי אין מה לתת בתמורה, מסתבר
הכל בי דוחה את כולם אחרת מה ההסבר לזה שאין לי אף אחד

הדבר היחיד שיש לי לתת זה כסף של ההורים שלי
זהו, מישהו רוצה?

(דרישות התפקיד: לעשות כאילו את נפתרת והכל בסדר ואז לחזור בפתאומיות חח)

החיים מבעסים...

פעם בים היו גלים עצבניים, ואז בא גל אחד ענק וקבר אותי וניסיתי לעלות אבל כל פעם בא עוד גל ועוד גל וחבט אותי לקרקעית ולא הצלחתי להתרומם וכמעט טבעתי...

ככה החיים יכולים להרגיש

מתי נצא מהגל הזה ונחזור לתמרן מעל פני המים, להיות שפויים... מה הסיכוי שזה יקרה...??😥

 

זה יקרה

אם יניחוה לבדה היא מרגישה שהיא תמות, היא מרגישה שיתרחש מקרה נורא.
אם לא יחזיקו בי היטב, היא מרגישה מתה אני

בהחלט לא מותאם
פאק אני עכשיו נזכרתי פתאום שלחתי לה את זה והיא אפילו לא טרחה להגיב כאילו בואי יש כאן ילדה שכותבת לך משהו ואת לא מגיבה?? ונראה לי שזה היה אחרי שהיא התעניינה
זו היתה הפעם האחרונה שדיברנו (וגם בין הראשונות. זה היה לא מותאם, כבר אמרתי)
היום לא אכפת לי אני אפילו קצת שמחה שהיא לא ענתה אבל אז זה היה נורא קשה שעד שאני מעיזה אין תגובה

וכמה שניסיתי להמנע
חח חשבת שהתגברת על זה לבד חח את לא התגברת זה רק הלך והחמיר ובתוך תוכך גדל וגדל

אני זוכרת נקודות מפנה אבל לא יודעת מה גרם להן

לא יודעת

 

#לא רציונלי

 

 

אולי אני קצת מקולקלת. חורקים בי כמה רגשות. הלב נעצר לפעמים. פועם - ואז פחות.
אולי אני קצת הרוסה. שיחקו בי קצת יותר מידי. אז עיניים כבויות, מסך שחור אטום. עיניים מבינות תמיד. מבט חתום.
מבט מרוחק, דיבור זהיר. הליכה מהוססת, חיבוק קריר. כל כך הרבה רגשות שכדאי להסתיר...
אולי אני קצת מיושנת. היום האהבה משוכללת, יותר משלי.

כל כפתור בי - הוא נקודה רגישה. המפתח ללב אבד. אין גישה.
אולי אני חסרת תקנה. יותר מידי שברים שצריך לחבר. אולי תרפו ממני כבר.. חפשו לכם צעצוע אחר...

#כנ"ל

 

 

הלב שלי
טועם, לוחם, פועם.
ומסתגר בחשש.

 

הכאב שלי
רועם, זועם, נוהם
ומתכנס בשתיקות.

 

האמת שלי
זועקת, נואקת, צועקת
ואז חובקת באהבה.

 

אהבתי,
נחשפת מעט, עוטפת לאט
קוטפת רגשות, חופנת בעדינות
ומתרחקת.

 

רק מתוך הכאב.

 

ואני הייתי לא מאמינה לכלום. לאף אחד.

אבל לא. הייתי נאיבית וכנראה גם אשאר.

כולם טובים, אף אחד לא ירצה לעשות לי רע בחיים

תמימה. שתאמין לכולם. ותכיל את כולם.

או בקיצור, סתומה.

 

ואת, את תמצאי מישהו

ואם לא תהיי נאיבית כמוני

אולי גם תפגעי פחות

 

בע"ה כמה שפחות

זה מורכב יותר מאיך שהצגתי את זה
לא יודעת איך להסביר את העובדה שמצד אחד אני תמימה שסומכת על כולם ומצד אחד לא מאמינה בכלום



אולי

אף קיצוניות לא טובה, עדיף להיות מאוזן.

אמנם אמון זו לקיחת סיכון, אבל לחיות בלי אמון בכלל זה יותר גרוע מסיכון.

אז לוקחים סיכון, אבל מחושב. להאמין למי שראוי להאמין לו, ולו בערבון מוגבל.

 

והזכרת לי משהו שרבי נחמן כתב:

 

"טוֹב יוֹתֵר לִהְיוֹת פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר
דְּהַיְנוּ לְהַאֲמִין אֲפִילּוּ בִּשְׁטוּתִים וּשְׁקָרִים
כְּדֵי לְהַאֲמִין גַּם בְּהָאֱמֶת
מִלִּהְיוֹת חָכָם וְלִכְפּר בַּכּל חַס וְשָׁלוֹם
דְּהַיְנוּ לִכְפּר בִּשְׁטוּתִים וּשְׁקָרִים
וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הַכּל לֵיצָנוּת אֶצְלוֹ וְכוֹפֵר גַּם בְּהָאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם
"וּמוּטָב שֶׁאֶקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי וְאַל אֶהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם" "

 

(אמירה שאני לא מסכים איתה, כי הוא לקחת קיצוניות שנייה)

הייתי צריכה להתנסח אחרת.

הלוואי שאני אמצא איזון ואדע להפעיל שיקול דעת נכון. ולא אתנהל בעיקר על ידי הרגש. לפקוח עיניים גם בזמן אמת ולא רק בתאוריה. כל כך מהר אני נותנת את הלב והוא קצת חלש..

 

אני נורא אוהבת לשמוע כל פעם מחדש את האמירה הזאת

אבל אולי כי יש בה הרבה ממני.

עדיין זה נראה לי יפה

למרות שהיא קצת קיצונית.

זו תכונה טובה, בעולם אידאלי היא אפילו היתה הדבר הנכון.

היא רק מסוכנת, כי העולם הוא לא אידאלי ויש בו סכנות.

לדעת לתת את הלב זה נהדר, וגם היכולת לתת אמון.

נכון שצריך שיקול דעת ועיניים פקוחות כדי להיזהר,

אבל זה לא אומר שיש משהו שלילי באמון עצמו.

 

לכן קל להתחבר לאמירה הזו,

שבעצם אומרת שיש כאן צד אידאלי.

ועם זה שיש בה עצמה בעייתיות מסוימת,

זה לא מבטל את העיקרון שהתכונה עצמה היא טובה.

(לכן ציטטתי אותה, למרות שאני לא מסכים איתה בשורה התחתונה)

מדוייק מאוד.

תודה ימ"ל

יפה ממש!