אני צריכה מלא מלא דברים ואני צריכה גם שקט.
אני רוצה שקט הרבה.
(כלכך מגעיל. )

אבל אמיתי, נו.
בלי כל המניירות שלא הצלחתי להיגמל מהן עדיין
(אה. אבל זה רק כי אני לא אוהבת אתכם. אנושות. צר לי. אני על סף סלידה)
[רק היום]
אז בואו נדבר על זה רגע
אמיתי נו, שתפסיקו לראות בי רק את הצדדים היפים
כי זהו
נכנסתי פנימה - ונאדה.
אין צדדים כאלו יותר.
יאללה. תפנימו. אני חרא של בנאדם שמסובב אתכם על האצבע הקטנה שלו.
אין עדינות. אין תמימות וטוהר. אין מידות טובות. אין יופי. אין כישרון.
כלום. אפס. נאדה.
יופי,
עכשיו תרחקו
אני בוחרת למי להתקרב.
[לא טראומה ולא נעליים, לא זהירות ארורה.
לא פחד או כאב או לקח. לא ניסיון הישרדות. שום דבר]
רק שקט. אני רוצה שקט
איך עובדים ככה?
פעם חשבתי שזה כי לא נאה לי להראות פגועה, אבל זה לא משם, פשוט מפחדת שהיא תיפגע ממה שיש לי לומר
ואופ שאני מפחדת עליה כשהיא לא עליי
או להמשיך להתאמץ על זה
יש לי חלום להצליח לתקן את זה,
אבל זה פשוט מסב לי כל כך הרבה כאב כל פעם שאני רק נוגעת בזה קצת
בחיים לא חשבתי שאפשר להרגיש ככה כלפי אדם כל כך קרוב
בחיים לא חשבתי גם שאדם קרוב יכול להעלם בכזו מהירות
היא בנאדם טוב, באמת, אבל אני פשוט תוהה עד כמה זה יצליח למוסס את כל הכאב שנאגר לי בפנים בעקבות זה
סיטואציה מתסכלת כזאת שיש נפגעים אבל אין באמת אשמים...
לכן גם יש לי מצפונים מטורפים לומר לה את זה.. כי זה עלול לשים אותה במקום המואשם וזה לא נעשה ביודעין כל כך..
ובאסה שאתה כנל.. זה סיוט.
חופשיה לנפשיאחרונהבליעת רוק.
דמעות בעיניים.
מבחן בספרות מחר..
אין עם מי לדבר.
לא רגועה.
באלי לשבת להתייפח.
לייבש את הדמעות.
ללמוד למבחן בספרות
אני לא יודעת אם אני זבל.
לא יודעת מה לעשות.
אז ה' תעזור לי.
שמישהו ידבר איתי.
כי אני לא יכולה כבר.
אני התנהגתי זבל! (?)
והיא לא צריכה להתבגר?
מה אני אמורה לעשות?
באמת מה?
כי אין לי מושג.
וזה משפיע עלי.
ובא לי לשבת ולמלא את האוקיינוס.
בא לי שמישהו יקשיב לי.
ועכשיו אין מי.
לבכות במיטה.
זה מענין...
זה כואב.
זה חנוק.
זה מתיש.
זה תקוע
זה אומלל.
וואו אני אומללה?
אני זבל?
דאייייי
לא בא לי!!!
והוא עצמו חלק ממעגל שחוזר על עצמו
כן. סיוט. ללא ספק.
מיותר לציין שאני אכולת דאגה וספקות.
וקמצוץ אכזבה מעצמי אם להיות כנה לרגע
אבל, מסתבר שאני דואגת לרווחתי האישית לעיתים יותר משאכפת לי רמת המוסריות בצעדים שלי.
אז כן, משהו בנוקשות שלי מתערער ושוב אני מוצאת את עצמי במעגל הזה בפעם השלישית,
אבל לפחות טוב לי.
זה בטח טוב יותר מהגלים של העצב שהיו תוקפים אותי אז, נניח.
פתאום אני מוצאת את עצמי בדיונים המתישים האלו והם נותנים לי לגיטימציה מסוימת בהרגשה שלי.
וזה רע, בטח.
(וזה כבר לא חיוך. זה איזה אושר שקט.)
הרי אין ספק שהייתי חייבת לעזוב את זה באמת.
אבל תכלס, אין את מי להאשים.
זה לא צעד של חולשה אלא של חוסר שימת לב/שיקול דעת.
יאללה.
די מחשבות.

המסכנים רק עוטים שריון שסתם מכביד..
(אני מדבר על עצמי)
אוךך אני אלוף העולם בלהדחיק
מאן דאמרהינני חושב שפשוט אינך מכיר הרבה
אני מסכים שיש תפיסה ציבורית חברתית
שגבר אמור להביע פחות רגשות
ואולי אני מסכים שלגברים יותר קל להדחיק ולשחק אותה בלי רגשות
אבל אני ממש שולל את התפיסה שלפיה יש מעט גברים שמביעים רגשות נכון.
כלומר גם הגבר הכי קשוח והכי "בבון" הוא מאוד מאוד מאוד רגיש מבפנים.
ועוד משהו אני לא התחברתי למילה בבון גם לקופים יש רגשות.
ואינטרקציות חברתיות
נכון הם חיות ולכן הם מתנהגים באופן שרידותי אבל גם להם יש רגשות.
וגם רוב המוחלט של הגברים. נכון יש להם שריון לכאורה בלתי עביר
אבל עמוק בפנים הם היו רוצים לבטא להוציא החוצה.
ולא הם לא עושים את זה בגלל לחץ חברתי. לפעמים זה בגלל הנפש כי אדם שמביע רגשות פתאום מרגיש חלש מול עצמו
מרגיש בלי שריון
צריך הרבה ביטחון בשביל זה.
ולכן לבוא ולקרוא לאדם כזה בבון זה להתעלם מהמציאות ואולי גם להזיק לו.
כי הוא יגיד טוב אני בבון מה זה משנה..
תודה!
) שזה בהחלט היה שם הבוקר. עוד לפני הסרט