פורום ריק ומוסתר (עמוד 542)

בעצם אני לא כזאת מוזרה.
אני,פשוט יש לי רצונות שקצת לא זורמים עם המסגרת.
אבל למה המסגרת הזאת חייבת להיות ככ מסגרתית.
הלוואי שהחיים שלי הלאה לא יהיו ככ מחוייבים להידבק למסגרת.
אני רוצה להיות רופאת נשמות.
יש לי מידי חלומות הזויים ומוזרים לאחרונה ולמה אני בכלל כותבת אותם ממ

(הלוואי זה היה אפשרי)
(הלוואי שאני אלמד רוגע)
(הלוואי שאני אבין מה נסגר עם הרצון הזה של אבא להשאיר את כולנו עמוק בתוך הכאב הזה ו,זה לא הוגן.מידי גלות פה.)

עושה לי טוב לצייר,אבא.
הלוואי והיה אפשר רק לשבת על הריצפה לבד ולשמוע שירים שעושחם פלא בלב ולצייר סתם קישקושים ולכתוב נהר האמת בכל מקום אפשרי.
בעצם,הלוואי היה אפשר לצייר עם ילד קטן שותק,שיבהה בי ויגיד לי אחרי הרבה זמן של בהייה שאני בכלל לא מוזרה ושאני ממש מציירת נחמד ושאני עם האוסף אבנים וצדפים הכי יפה בעולם.
שיגיד לי שזה הכי כיף לצייר על כל דבר שזז,כולל על הרגל ושיגיד גם שמגלשה ונדנדת סל,זה הכי שווה בעולם.
פף הלוואי.
אני רוצה את זושי

 

 

זכרונות שורפים.מדם ליבי.

 

כולם שמעו אותי צורחת. 

ראו אותי ימים שלמים על לב גוסס רועדת במיטה, הכל חולה בי. 

ראו אותי נעלמת לכמה שעות וחוזרת, שורפת לילות בגג. 

'אה לא סתם התבודדות אני אוהבת את השקט והשחור של הלילה.' פחח צדיקת יסוד עולם.אבל העיקר שהם קנו אתזה.

ראו אותי ואת החתכים החייתיים והמדוייקים. הסטלבטו על איך שאני קופצת ומותחת את השרוול שמדברים ומסתכלים בהם.

בדיוק נפלתי ויצא ככה משורטט כן? אה ואני נבהלת כי סתם. 

נשמו אותי ואת הסיגריות בחלון של המקלחת, נשרפה לי כאן טונה ברור.

ראו אותי שותה את הכאב ואת העארק, וצחקו עליי ועל השגעון שלי עם השתייה בפורים ובהילולא. 

(אוח איזה נוראי זה היה. איך שהתביישתי מבתמימות שלי. ואז נדפקתי כולם כבר ידעו. והיא דרכה מדוייק כלכך, מול כולם, אני לא אשכח את זה. מסכנה מה אשמה. )

ים של שתיקות ראו לי בעיניים. ראו ולא פרשו.ראו אותי מתקפלת אחרי כל אחד שהעז להיכנס קצת. מחביאה עולמות.

מי שהעז להיכנס ישר הדפתי ויצא כל הכאב. לא היה אפשר לפספס. במה קרה אחד  אתה קולט שאוהו כמה קרה. 

ואסור. השתיקה מנצחת.

ראו אותי הולכת ודועכת הופכת כבויה. וטרחו לעשכן שרואים. יופי שרואים.כולם ידעו לשאול מה קרה. בלי לב. ככה לדקלם מילים. 

ולא שכחו להוסיף כמה שאין מקום רחוק. זה העמלק שלך מאמי. העצבות אוי העצבות. חסיד צריך להיות בשמחה. 

ובפורים שהלבבות אמורים להיפתח, וכמו מותר להגיש הכל, כמה שיחות מוסר הרביצו בי, אוהו. מכל סוגי הרבעצאניות שיחיו. (ואיך שאני לא ידעתי שזכיתי באותה העת להמון זוגות עיניים בוחנות.)

ובחייאת מה ענינכם אה? זה הלב נפתח. והנה, קיבלתם את מה שהיה בתוכו. מה נהייתם מבינים גדולים בדיכאונות.

ואם שיתפתי במחשבות ותהיות, כל מה שלא ניסיתי לומר הם פטרו במשפט אחד. 'זה היצר הרע הכי גדול לומר ככה.' נו שויין.

כל הצדיקות, טהורות העיניים וישרות הלב כפו עצמם עליי כמשפיעה אישית, כדי להוציא אותי מהמרה השחורה של פורים. ושיחות חיזוק. וגם אמירות נוקבות על העבודת השם המעוותת שלי.כולם ידעו לדקלם לי על הדכאון שהייתי בו בפורים. גם בפורים.  גוועאלד. שומו שמיים. הלא פורים עת רעוא דרעוין לכל הדעות.

הספיקו לעדכן אותי מידי פעם בכל טקסט שמזכיר את מצבי העגום. כיף שחושבים עלי לפעמים.

אבל מה. צדיקה, עם מקסי וגולף. וחברותא בתניא. ותפילות. ודיבורי נשמות. מה לה ולזה.העיקר שהלב מכוון לשמיים כע? לא חשוב שהלב גוסס כאן ומפרפר. 

אז מרחתי חיוך וקיבלתי שקט.

אני סתם אוהבת לשקוע בדברים הם זרקו. והמבט הזה שככ שנאתי. נשמה אבודה שאין לה מקום.

 

זה לשאוג ולרעוד מפחד שישמעו. ושמעו.ודיווחו.וסרט רע. 

כולם ידעו לדקלם לי על אהבה ודאגה.

פתאום היה מקום לסיפורים אבל שכחו את הלב. 

אנשים שמעולם לא התעניינו בי יותר מידי פתאום מזייפים מילים יפות, שהלב לא מתכוון אליהם. זה גועל נפש מרוכז.

ופתאום זה גם עניין של רופאים ופסיכולוגים ולא רק איזה המן למחות.

דבר האבד שאני. לבד ככ לבד.ויש אותם אבל.

 

חלאס להתבכיין ולעשות סיפורים מכלום.

 

 

 

(הלואי שאף אחד שמכיר אותי לא יקרא, ויכעס עליי.זה הכי חשוף שלי.)

היא מול מבצר
אטום
קר לה כל כך,
וכמה
בודד לה

היא פצועה
והלב שלה,
כבר השתוחח

במקום דם
היא יורקת כאב,
שחור ופצוע כל כך,
גם הוא.

( ילדה טהורה,
אני מבטיחה לך שבמקום דם,
את עוד תירקי אושר,
שימלא אותך
כמו כוכבים יפהפיים,
באמצע האפילה.)

🐎



אהבה שלי,
אני מבטיחה לך
שזה זמני,
הכל
גם הכאב הזה ששוכן בלב ,
היפה שלך
ומשחרר בך
את האופל,
של העולם.

היא הילדה הקטנה הזאת.

שכולם אוהבים.

זאת שסבא וסבתא לוקחים לאירועים,

כי היא מנומסת, 

מחונכת,

עם חיוך על הפנים.

היא הילדה הקטנה הזאת,

שתמיד מתנדבת לעזור,

לסייע,

תמיד.

גם אם זה אומר שהיא תספיד.

היא פשוט כזאת,

וכולם יודעים את זה.

 

אבל הם לא יודעים כמה היא כמהה להיות נאהבת ,

הם לא יודעים כמה היא מפחדת,

כי אולי אוהבים אותה רק כי היא עוזרת?

אולי אם תפסיק,

אם תיפול,

תתנהג לא יפה,

אף אחד כבר לא ירצה אותה?

היא לא יודעת,

היא רועדת,

היא חייבת,

גם אם היא סובלת.

היא חייבת להישאר כזאת,

יפה,

מחונכת,

מחייכת.

אתם יודעים,

הילדה הזאת.

אעאעאעע

זה קורה.




לנשוםלנשום
יהיה בסדר.

שיאשרו את שליווה אותי במשך שבוע וחצי.

 

ידעתי!

אבא,
קשה לי ממש.
למה הכל מידי מידי מסובך.
אני מתחילה לאבד את זה לגמרי.

(הלוואי והשקט של החופש היה נמשך עוד קצת..)
פף באלי לבכות ולהעלם קצת דחוף.

אני ממש מתלבטת
נמנמ

בכלל אנלא יודעת מה אני אעשה עם שלישי אבל שיהיה

גאד איזה יום הולך להיות מחר.


(אני תוהה אם שם ישימו לב לזה יותר או פחות.
נמנמ.
זה יכול להיות מתכון לאסון
וזה יכול להיות גם לא.

תלוי בי?
אולי.


והי,
בינתיים אני עומדת בהבטחה שלי.
אני לא יודעת אם זה משמח אותי או לא
אבל זה מה שקורה.

אני רוצה לצרוח שנמאס לי מהמציאות הזאת ואני רוצה חיים אחרים. חיים טובים. חיים אמיתיים. פשוט חיים.)

למה אני עדיין פה בעצם

ואיך לא נשרפו לי העיניים.. אז

 

וכמה טיפש יכול בנאדם להיות

למה הוא לא מפסיק

למה הוא נשאב לזה שוב ושוב

אין לו שום שליטה עצמית

שום יכולת אמיתית להילחם בזה

 

עצוב לי בשבילו

 

איך את לבושה ואיך אין לך בושה

ויש לי הרגשה שאנחנו לא שונות

זאת השיטה

אותי ואותה חינכו להשאר קטנות

מתישהו מגיע השלב הזה שאני מבין שהכל ישתבש. גם מה שלא יכול להשתבש. הכל ישתבש והכל יהיה נגדי. ותמיד אני נזכר לנסות לעצור דברים שלא ישתבשו, זה מאוחר מדי.

ועד שאני מנסה לעשות משהו אני רק הורס יותר.

כבר התייאשתי מזה כבר 200 פעמים בשבועיים האחרונים, וכל פעם מישהו עודד אותי שיש סיכוי, ופיתח לי ציפיות שווא

חושך שחור משחור
חושך מצרים
חושך עלטה
נתנחם בזה שהזריחה קרובה ב"ה

כל כך כל כך.

 

משהו דפוק בשיטה.

איזה תפילה הייתה
פספסתי מניין התפללתי יחיד
מצד אחד מצבי הרוחני כרגע ממש לא משהו, ואני יודע כמה חיפפתי וכמה נכשלתי, וכמה בקושי חשבתי ורציתי בכלל
מצד שני היתה צעקה פנימית אדירה של חלק שעבר המון זמן בקושי יצא לו לחיות ולבטא את עצמו
ואני שואל את עצמי מתי? מתי בפעם האחרונה הייתה לי תפילה כזו של בכייה אמיתית לה' יתברך, ושבח אמיתי שבאמת מלא בשמחה מגודל

נזכר בתפילות ערבית של פעם
מגיע למניין האחרון, מתחיל תפילה רגילה עם כולם
ואז הם גומרים תפילה ונכבה האור
ואני מתחיל להשתפך ולבכות, לבכות על חסרון מקדשנו, על קרבת השם שאני כל כך כוסף אליה, להצטער ולהתחרט באמת על כל העבירות שעשיתי היום ולהתחנן לה' שיעזור לי להתקדם, להצליח בלימוד, לבקש על קשים של חברים ההוא שקשה לו בלימוד וההוא שצריך למצוא את זיווגו והשלישי שצריך הרבה רפואת הנפש וחבר שצריך רפואת הגוף לסבא
ולבקש לחיות עם לב טהור לב חי לב בשר לב לא ערל

ואני קולט שעניתי לעצמי את התשובה... מאז הקורונה... אי אפשר ללכת למניין האחרון, אבל זה לא רק זה... אין חברים קרובים שמתחזקים ביחד אין התועדיות, יש פחות את החופש ללכת להיות עם עצמך ולחיות בקצב שנכון לך, אין את המקום צמוד לקיר שאפשר להשתפך שם בתפילה

קבעון יובש
מה עושים?
אבאל'ה!!!!!!
מה הקטע בכל זה?
מה אתה מנסה ללמד אותי?

העולם הזה גדול עלי 

הרגשות האלו גומרים אותי.

אני מעבירה את חיי בציפייה לציפייה.

כמה אכזבות.

אז איך זה להיות הזאב הבודד?

 

אני כל כך שונאת אנשים, השנאה אליהם יכולה להשתוות רק לגודל האהבה שיכולה ללבלב בתוכי לבן אנוש כלשהו.

אבל זה זמני, כל כך זמני וריק ומתחלף.

ולעזאזל, כמה חן שתל ה' בעולמו 

אני עלולה למות

למות כפשוטו

זה לא ייתכן

אני בסדר בראש

אני בסדר

אני בסדר

השכל שלי עייף מידי מלחשוב.

אני צריכה משהו מרגיע
אולי נשב לכתוב
נמנמ


יהיה בסדר?